פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה

דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד (רמב"ם) עס"ז:


(א) ובמקום כו':    לכאורה צ"ע דהרב"י כתב ואם נודע לנו שבשום מקום סוחטין פרי א' אסור לסחטן כדאשכחן ברימונים שאסורים לסחטן משום דבי מנשיא שהיו רבים וכדחיישינן למנהג ערביים גבי מקיים קוצים בכרם עכ"ל, א"כ משמע דאם במקום אחד נהגו לסחטו אסור בכל העולם לסחטו ולמה כתב רמ"א ובמקום כו' משמע דבאותו מקום אסור דבשאר מקומות שרי, אבל נ"ל דמשה אמת ותורתו אמת ודברי הרב"י תמוהין דהא שקלא וטריא בגמרא אליבא דר"א ואנן קי"ל כחכמים כמ"ש ביורה דעה סי' רצ"ו סי"ד דדוקא באותו מקום שמקיימין קוצים אסור לקיימן ובשאר מקומות שרי א"כ ה"נ הדין כן ובשבת דף צ"ב אמרינן אחד מאנשי הוצל שהוציא משוי על ראשו פטור אף על פי שאנשי עירו עושין כן בטלה דעתם אצל כל אדם וכ"פ סי' שפ"ו ס"ו גבי בשר וכתבו התו' ול"ד לקוצים בערבי' דהתם אם הי' לכל העולם רוב גמלים כמו בערבי' היו מקיימין קוצים וכן אם היה לכ"ע רמונים הרבה כמו לבית מנשי' היו סוחטין ולכן אי הוי בית מנשיא אתרא הוי חשיבי עכ"ל ומ"מ בגמ' איתא בהדיא שבית מנשיא לא היה מקום אלא חד גברא וא"כ למה אסור לסחוט רמונים ודוחק לומר שהמקשן והתרצן יהיו מחולקים במציאות כמ"ש הרב"י וז"ל הרמב"ם פכ"א אסור לסחוט תותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותם כזתים וענבים ושאר פירות מותר לסחטן לפי שאינן בני סחיטה עכ"ל וכ"כ הרי"ף וגם הביא הא דר"ח א"כ צ"ל דר"ח ה"ק כיון דמקצת בני אדם סוחטין אותן והוא אחשבינהו ג"כ הו"ל משקה תדע דאל"כ למה קאמר בברייתא ושל בית מנשיא כו' אלא ע"כ טעמא דאחשבינהו לחוד לא מהני אם לא שמקצת ב"א סוחטין אותו ג"כ ואפי' אינן עיר שלימה ודוקא בענין שאם היה לכל העולם פירות הרבה כאלו היו סוחטין אותן אבל בלא"ה אפי' בחד מקום אמרינן בטלה דעתן ולכן בשאר פירות שרי וא"כ הני אגסי"א שקורין בערני"ס בל"א אסור לסחטן מפני שמדינת אשכנז נהגו לסחטן למשקה ואפשר שאם היה לכל העולם הרבה היו ג"כ סוחטין והר"ש כתב ריש כלאים בשם הירוש' שאם במקום א' נהגו לקיים זונין ודרך להוליכן ממקום למקום אסור לקיימן בכל העולם ע"ש וא"כ ה"ה כאן והב"ח כתב שאסור לסחוט אלא למתק הפרי אבל למימיהם אסור וכמ"ש ס"ז וכ"כ הסמ"ק וכן נוהגין העולם עכ"ל ובודאי היכא דנהוג נהוג ומ"מ נ"ל היכא דאינו סוחטו אלא לטבל בו המאכל שרי דלא מקרי משקה כמ"ש ב"י בשם ש"ל ורא"ש עמ"ש ס"ה עס"ו:


(ב) מותר למצוץ:    ואף על גב דאסור לינק מהבהמה כמ"ש סי' שכ"ח סל"ג היינו משום דדרכו בכך אבל הכא שאין דרכו בכך לא גזרו:


(ג) וכ"ש שאר דברים:    כגון הנותן בשר במרק או פת ביין ומוצץ אותו:


(ד) ויש אוסרין:    אפי' בשאר דברים, (בית יוסף הגהות מיימוני רא"ם פסקי רקנ"ט) וב"ח כתב בשם רש"ל דבמשקה הנבלע בפת או בבשר כיון שהיה שם משקה עליו מקודם קרוב הוא לחטאת ולכן אסור למצוץ אותו אבל למצוץ הענבים בפיו ולהשליך החרצנים אין זה מפרק אלא כך הוא דרך אכילת ענבים ושרי מדינא מ"מ המחמיר תע"ב עכ"ל ומ"מ מדברי רמ"א משמע דשאר דברים קולי מענבים כמש"ל וכ"כ רש"י גבי כבשים ושלקות דכשאין המשקה גדל בתוכו עדיף טפי מענבים עס"ז וכ"מ בכתובות דפירש"י מפרק כלאחר יד הוא לפי שאין דרך לינק אלא לחלוב משמע דמה שדרך לינק חמיר טפי ואפשר כיון שדרך אכילתן בכך שרי עמ"ש סי' שכ"ח סמ"ח:

סעיף בעריכה


(ה) מתבטל ביין:    ואף על גב דדשיל"מ לא בטיל ש"ה כיון שלא ניכר קודם שנתערב בטיל שלא היה עליו שם יין מעולם [סמ"ק] עיין ביורה דעה סוף סימן ק"ב, כתב הב"ח דמותר לתת ענבים בתוך היין שיתבקעו ויוציאו יינם כמו בשלג בס"ט:

סעיף געריכה


(ו) מותר לשתותו:    כיון שנתרסקו מבע"י [מרדכי ב"י]:

סעיף העריכה


(ז) ואינו ראוי לאכילה:    ה"ל כבורר אוכל מתוך פסולת [טור] ולפמ"ש סי' ר"ב וביורה דעה סי' מ"ד דאין אנו בקיאין איזה מקרי בוסר ולכן כת' רמ"א כל זמן שאינו ראוי לאכילה אסור וה"ה בשאר פירות שאינן ראוים לאכילה אסור לסחטן למימיהן, כת' הע"ש דיש להתיר לסחוט לצורך אותו סעודה כמ"ש בסי' שי"ט כו' ע"ש ול"נ דלא דק דאטו מי שרי לעשות מלאכה כדי לאכול לאלתר וכ"כ הש"ג פ"ז דשבת אלא הטעם בבורר בידו לאכול לאלתר לא מקרי ברירה דהוי דרך אכיל' וכן הטעם במחתך לאכול לאלת' כמ"ש סי' שכ"א סי"ב ע"ש בב"י ולהכי בקינון ותמחוי אסו' לברור אפי' לאכול לאלתר וכן פסולת מתוך האוכל אסור ומכ"ש דאסור לסחוט בוסר, תדע דהא כת' הר"ן טעמא דאסור חליבת עז משום בורר אוכל מתוך פסולת אטו יהא מותר כדי לאכול לאלתר א"ו כדאמרן ודבר פשוט:

סעיף ועריכה


(ח) לימונ"ש:    כיון שאין דרך כלל לסחטו לצורך משקה אלא לצורך אוכל הוי כשאר פירות עמ"ש ס"א ואפי' נוהגין לסחטו לתוך מים לשתות שרי כיון שאין דרך לשתותן לבדו [ב"י] ולמינ"ש הכבושים במלח דינם ככבשים ושלקות עס"ז:

סעיף זעריכה


(ט) כבשים ושלקות:    דכיון דא"צ למימיהן לא ה"ל מפרק כלל ול"ד לזתים וענבים דרוב העולם סוחטין אותן למימיהן ואם צריך למימיהן אסור דשאר פירות מותר לסחוט אפי' למימיהן דאין שם משקה עליו משא"כ הכא דהיה שם משקה עליו מקודם:


(י) שיש בה אוכל:    דמשקה הבא לאוכל הוי כמפריד אוכל מאוכל וה"ה לתוך המורייס דהוי מאכל [סמ"ק] אבל לתוך משקין אסור:


(יא) אוכל אסור:    עמ"ש סט"ו דלא כע"ש וכ"כ הוא בעצמו שם וסתר דבריו:

סעיף חעריכה


(יב) דג לצירו:    לאו משקה הוא אלא אוכל וכן שלקות [רש"י] ואפ"ה אסור והיינו כיון שהיה שם משקה עליו מקודם משא"כ בשאר פירות עמ"ש ס"א ורי"ו כתב דדג לצירו מותר לסחטו וצ"ע ליישב דבריו:

סעיף טעריכה


(יג) נותן הוא:    משמע דלרסק בידים אסור אבל הרמב"ן והר"ן והרמב"ם והמ"מ כתבו בשם התוספתא דאפי' לרסק בידים לתוך הכוס שרי דטעם האיסור שמא יסחוט פירות העומדין למשקין וכיון שנתערב במים לא גזרו ועסי"א:


(יד) הניחם בחמה:    ולפי מ"ש רמ"א בסי' שי"ח סעי"ו גם הכא אסור משום נולד אא"כ הוא מעורב במים [ר"ן]:

סעיף יעריכה


(טו) לשבר הקרח:    וגדולה מזו אמרו שובר החבית לאכול גרוגרות [מרדכי ספ"ד] ועיין סי' שי"ד, ונ"ל דבנהר או באר אסור:

סעיף יאעריכה


(טז) שלא יהא מרסק:    ולפמ"ש ס"ט שרי ע"ש:

סעיף ידעריכה


(יז) היה נזהר:    כי ע"י השתן ודאי נימוח [טור] ול"ד לס"ט דשרי ליתן לתוך המים דהכא איהו קעביד מעשה:

סעיף טזעריכה


(יח) משום סחיטה:    פירוש דכשמהדק והוא לח הוא נסחט [ר"ן תוס' ספי"ד ע"ש] עמ"ש סי' שי"ט ס"י:

סעיף יזעריכה


(יט) גזירה שמא יסחוט:    צ"ע כיון דספוג עשוי לכך ל"ל למגזר שמא יסחוט כמ"ש סט"ו וסי' ש"א סמ"א ועוד תימא דבגמרא פריך אספוג והא קי"ל כר"ש דבר שאין מתכוין מותר ומשני פסיק רישיה הוא א"כ אין הטעם משום גזירה וצ"ע והרמב"ם ורש"י כתבו דכשיש לו בית אחיזה אז אפשר בלא סחיטה אבל הראב"ד כתב דלעולם א"א לקינוח בלא סחיטה אלא כיון שיש לו בית אחיזה אעפ"י שסוחט ה"ל כמריק מצלוחית מים אבל כשאין לו בית אחיזה אסור לסחטו עכ"ל וצ"ע לדידיה כיון דא"א לקינוח בלא סחיטה למה התירו לקנח באלונטית כמ"ש סי' ש"א סמ"ח וצ"ל דוקא בספוג א"א לקינוח בלא סחיטה עיין סי' ש"ב סי"ב:

סעיף יחעריכה


(כ) פסיק רישיה:    כ' הרא"ש פי"ז דשבת דאפי' להערוך דס"ל דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר מ"מ בשאר איסורים מודה דאסור מדפריך ספ"י דזבחים והא קמכבה וכו' ע"ש והקשה הגאון בספר בה"ז בשם מוהר"ל מפראג דמאי מביא ראיה מהמקשן דהא מסקינן דלר"ש שרי וגם בפרק הבונה מייתי הרא"ש ראיה מזה לדברי הערוך ע"ש מה שתי' ולענ"ד לא תי' כלום דהא הרא"ש מייתי ראיה מיניה ש"מ דס"ל דאף בכל האיסורים אמרינן כן ול"נ ליישב דהא קי"ל דלית הלכתא כשמואל כמ"ש הרמב"ם פט"ז ממע"ק וכדמוכח במנחות וקשה למה באמת לא קי"ל כותיה וצ"ל משום קושית המקשן דמכבה אף על גב דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה ושרי לדעת הערוך מ"מ דוקא גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה התורה אבל בשאר איסורים אסור ולכן שפיר מייתי ראיה מהמקשן ולדעת הפוסקים דמיירי בענין דלא הוי פסיק רישיה צ"ל כמ"ש הכ"מ ע"ש:


(כא) דפסיק רישיה הוא אסור:    אבל חיובא ליכא לכ"ע:


(כב) אספוג שיש כו':    וס"ל כמ"ש סי"ז בשם הראב"ד דלדידהו אפי' היה כלי תחתיו שרי דהוי כמריק מצלוחית:


(כג) שלא יהיה כלי:    ואפי' למ"ד פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור מ"מ הכא שרי משום דסוחט משקין תולדה דדש היא ואינו אסור אלא כשהמשקין היוצאין אינן הולכים לאיבוד (מ"מ פ"ט ורשב"א וריב"ש סי' שצ"ד) והר"ן ספי"ד כתב דמ"מ אסור מדרבנן הסוחט השער או עור פטור אבל אסור (רמב"ם פ"ט וספר חסידים סי' תתכ"ז) עיין סי' ש"ל ס"א וסי' שכ"ו ס"ח כתב הרמב"ם פכ"ב דכ"א שתי מטהרות זו עג"ז נוטל הפקק מבנתיים ומשיקן ומחזיר את הפקק למקומו מפני שאינו בא לידי סחיטה שהרי דעתו שיצאו המים ופוקקים את הביב בסודרין ובכל דבר המטלטל כדי שלא יציפו המים על האוכלים ועל הכלים (לפי שאינו חושש אם יצאו מים מועטים ולפיכך אינו דוחק הרבה ב"י) אבל אין פוקקין את הביב כדי שירדו המים לבור שמא יסחוט בשעה שדוחק שהרי הפקק שרוי במים עכ"ל וכתב הראב"ד לפי שהוא מקפיד שלא יצאו המים לר"ה אלא לתוך בורו ומקפיד על הפקק שיהא מהודק ביותר עכ"ל ומשמע שם דס"ל דאפי' אינו שרוי במים אסור עסט"ו:

סעיף כעריכה


(כד) צריך ליזהר:    ורדב"ז סימן קל"א כתב שחומרא יתירה הוא כיון שהוא דרך לכלוך עכ"ל כ"ה ועיין סי' ש"ב ס"י דיש אוסרין כיבוס דרך לכלוך כ"ש צביעה דכל צביעה היא כך לכן אין להקל:


(כה) שלא יגע:    ואף ע"ג דצובע פניו וידיו ליכא למיחש דאין צביעה אלא בדבר שדרכו לצבוע ול"ד לסי' ש"ג סכ"ה דאשה דרכ' בכך (ש"א בשם רא"ם) ובכ"ה משמע שנעלמה ממנו ומספר הזכרונו' דבר זה ע"ש ונ"ל דבבגד אדום כ"ש דאסור לקנחו דמתקן הוא, הצובע חוט שארכו ד"ט או דבר שאפשר לטות ממנו חוט כזה חייב ודוקא צבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר ע"ג ברזל או נחושת וצבעו פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום (עיין סי' ש"מ ס"ד), העושה עין צבע כגון שנתן קנקתום לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור או שנתן איסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק חייב [פ"ט] אבל הראב"ד סובר שאינו חייב משום צובע אלא כשצובע דבר שנגמרה בו מלאכת הצבע אבל צביעת מים שאין לצורך לא ונתינת דיו וסממנים אסור משום לש עכ"ל ועיין סי' שכ"ח סמ"ח וסי' ש"א סמ"ו והע"ש לא ע"ש: