מגן אברהם על אורח חיים שיא
סעיף א
עריכה(א) על ידיהם: פירש שמניחו אצלו ומטלטלו עמו:
(ב) שיהפכנו: ואם היה חי ב"ה מותר לטלטל אחר כך המטה דלא נעשה בסיס הרא"ש ועיין רס"ו ס"ט והמאור כתב דאפי' היה מת ב"ה לא נעשה המטה בסיס דאין המטה צריכה למת וכל עצמו אין צריך להטילו אלא על גבי הקרקע כדתנן שומטין הכר מתחתיו:
(ג) באותו רשות: זה כתב הרב"י מדכתב הרמב"ם ונפלה דליקה בחצר שיש בו מת משמע דלהוציאו אסור דליכא הכא בזיון המת כשנשרף ומשום טעם דאי לא שרית ליה אתי לכבוי לא שרינן הוצאה וכ"ש למ"ד שמלאכ' שא"צ לגופה פטור עיין סוף סי' של"ד ואף על פי שבמרדכי משמע בדליקה התירו טפי הרב"י לא ס"ל הכי אלא כמ"ש ס"ב והוא מתבזה בין החיים וכו' ואם יש להם מקום לצאת וכו' דדוקא מפני כבוד החיים שרי כ"כ בהדיא בב"י ולהכי כ' ג"כ מת המוטל בחמה כו' באותו רשות כנ"ל דלא כע"ש וברמב"ם משמע שדין דליקה וחמה שוין וכ"מ בגמרא:
(ד) מחמה לצל באותו רשות: אבל להוציא לרשו' אחר אסור דליכא כבוד המת דיכול לעשות לו תקנה כמ"ש ס"ו ולזה נתכוין רמ"א:
סעיף ב
עריכה(ה) שקרוב להסריח: ודוקא ע"י ככר או תינוק אבל אי ליכא ככר או תינוק אסור דהחמירו יותר באיסור טלטול מאיסו' הוצאה וכמ"ש ס"א תוספות סוכה דף ל"ו ועיין סי' שי"ב סס"א:
(ו) מותר להוציאו: דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דדבריהם כמ"ש סי' י"ג וסי' תרפ"ז ס"ב וכ' המ"מ מפני כבוד החיים קאמר וכדי לסלק מהם ריחו התירו עכ"ל בשם הראב"ד כלומר דלא התירו הוצאה בשביל כבוד המת דליכא כ"כ בזיון כשהמת מסריח ע' מ"ש ס"א:
(ז) אין מוציאין: דליכא כבוד החיים וכבוד המת נמי ליכא כיון שמונח במקום שאין רואין ועוד שכבר הסריח ולדעת הטו' אם הוא קרוב להסריח אפי' יש להם מקום לצאת מותר להוציאו מפני שלא יסריח:
(ח) אלא ע"י ככר: דהוצאה דא"א לתקוני שרי אבל טלטול שאפשר לתקוני בככר מתקינים ומיהו אם אין לו ככר או תינוק שרי להרמב"ם ולהטו' אסור דאיסור טלטול לא התירו בלא ככר או תינוק:
(ט) אף לר"ה: דהוי מלאכה שאצ"ל ועיין סי' רע"ח:
(י) ע"י תינוק: דדוקא כשהוא גדול קצת כמ"ש בסי' ש"ח סמ"א:
(יא) לא ע"י ככר: דמ"מ יתחייב על הככר שאינו טפל למת:
(יב) מתאספים שם: והוא בזיון גדול עמ"ש ס"א:
(יג) לו' לעכו"ם: דשבות דלית ביה מעשה הוא ומה שהקש' ר"ב דא"כ לישתרי לו' לעכו"ם לקבור מת בשבת כבר האריך בזה הרמב"ן בספר תה"א דף כ"ו דשאני כרמלית דהכל יודעים שאינו בכלל מלאכו' אבל לחלל עליו שבת אפי' ע"י עכו"ם אסור משום כבוד המת שלא יאמרו נתחלל עליו שבת הלכך אפי' להוציאו ע"י עכו"ם להניחו בקבר העשוי מאתמול אסור אף על גב דהוי שבות דשבות ואין נוהגין בו כבוד כלל במקו' איסורין המתפרסמין אפי' של דבריה' עכ"ל וכ"כ התו' בב"ק דף פ"ח ובגיטין ד' י"ח ועיין סוף סי' שכ"ה א"כ משמע דבר"ה אסור אפי' ע"י עכו"ם ואפי' למ"ד מלאכה שאצ"ל פטור מ"מ עיקרה דאוריית' כמ"ש הטור בשם ר"ת:
(יד) ואסו' לטלטל: באמת שמהרי"ל פסק דמותר לטלטל ע"י ככר או תינוק לצורך החיים וכן המנהג עכ"ל, אלא שבהג"מ אוסר ע"י ככר או תינוק, ונ"ל דטלטול מן הצד שרי לצורך כהנים כמ"ש ה"ה דלצורך מקומו שרי ומ"מ אין הכהנים יכולים לכוף לקרוביהם שיוציאהו אפילו צריכים הכהנים ליכנס לב"ה דהוה מצוה כ"כ בתשו' מהרי"ל סי' ס"ט אם לא בנפל [ב"ח] ועיין ביורה דעה סי' שע"א ס"ד והכ' מיירי שאין הקרובי' מקפידין ובזיון המת ליכ' דמה לי בבית זה מ"ל בבית אחר אבל הכהנים רוצים שיהיו בביתם וכ"ה במהרי"ל שם דבחול מותר להוציאו שיכנסו הכהנים בביתם אם אין הקרובים מקפידין או במקום שהמנהג לשאת מיד למקום שמטהרין אותו יכול לכופן ומ"מ נ"ל דאם יש כהן חולה שאינו יכול לצאת מביתו כופין הקרובי' להוציא המת מביתו כדי שלא יעבור על דאוריית' ומ"ש בש"כ ביורה דעה סי' שע"ב דהוי דרבנן לא דק עמ"ש סי' שמ"ג:
סעיף ג
עריכה(טו) א' מכלים: וה"ה שאר כלים שמלאכתן להיתר כן איתא בגמ' סוף נוטל:
סעיף ד
עריכה(טז) בכסותו א"צ: והרב"י כ' ויש לדחות דהכסות בטל לגבי המת וכ"כ בש"ג ובשל"ה הקשה ע"ז דאמר דוד אפחת דרגא מתותי' ומת ומסתמא היה מלובש בבגדיו ואפ"ה היה אסור לטלטלו אם לא ע"י ככר או תינוק כדאיתא בגמ' ע"ש ושמעתי דבגדי דוד היו מוקצין דאסור לכל אדם ללבשן דשורפין על המלכים אבל שאר בגדים של מת לאו מוקצין הן ומ"ש ב"י איתא בחולין דף קכ"ה מת בכסותו פי' תכריכין מבטל ליה האי לא מבטל ליה עכ"ל וא"כ אזלי' בתר מחשבתו וה"נ לא מבטל בגדי המת אלא דעתיד להפשיטו ולהלבישו תכריכין:
סעיף ו
עריכה(יז) זה מביא מטתו: אבל לא יביאו מיד מחצלת דא"כ יהא ניכר שעושה לצורך המת ואסור לעשות אוהל עראי לצורך המת אבל השתא ניכר שעשו לצורך עצמן שהרי כשחם להם מלמטה הביאו מטה:
(יח) זוקף מטתו: ומסירה אח"כ (ב"י) ואם הוא מתירא שלא יסריח המת ויצטרכו לצאת שרי לפרוש עליו מחצלת בענין שאינו עושה אהל דהוי לצורך החיים [תוס' עירובין דף מ"ד ]:
סעיף ז
עריכה(יט) מותר לסוך: מותר לזלף חומץ ע"ג בגדים שעל המת בשביל שלא יסריח למ"ש ויכלו להתעסק בטהרתו דהא אין איסור בנגיעת המוקצה וגם אין לגזור כאן משום סחיטה (ש"ג ופ' כירה ד"מ) עיין סי' של"ד סכ"ד:
(כ) ולשמוט הכר: צ"ע על מה שנהגו האידנ' להגביה המת מעל הכרים ע"י ככר אף במקום שאין לחוש שיסריח לכן צריך למחות בידם רק לשמוט הכר מתחתיו אפי' בככר או תינוק אסור לטלטלו לרחצו אא"כ הי' מטונף מטיט וצואה עד שמאוס בעיני רואיו [הרד"ך נכ"ב ח"ד] אפי' לרמוז לעכו"ם שיעשה אסור אא"כ קצץ מע"ש [שם נכ"ב ח"א ג"ד כ"ה]:
סעיף ח
עריכה(כא) ומקצת עליו מגולין: אבל אם אין מגולין אסור לתחוב בהן כוש כמו בס"ט דנרא' כעוש' גומ' [מ"מ] אבל בדף נ' בתוס' משמע דלחד גירס' גם כאן שרי לתחוב וכ"ה בירוש' בהדי' ספ"ק דכלאים דמותר לתחוב בעפר וצ"ע על המ"מ דפסק דלא כירוש' וע"ש בר"ש וכ' הרמב"ם פכ"ו עמודי' של אורג אסור לטלטלן שמא יתקן הגומות שלהן ובגמ' דף קי"ג פריך גומות ממיל' הוין כמו בצנון ומשני בשדה לא אתי לאשווי גומות ע"כ ואם כן בבית אסור ליטול הצנון מהארץ דאתי לאשווי גומות:
(כב) לא נתכוין לזריעה: צע"ג דהא בסי' ש"י ס"ב כ' דחטין שזרען בקרקע שרי ובאמת דברי התוס' דף נ' לא קאי אלא אמעשר ושביעית וכלאים דאם נתכוין לזריעה נתחייב בכולן אבל גבי שבת אפי' נתכוין לזריעה שרי כל זמן שלא השרישו כנ"ל ברור ע"ש:
(כג) דאין באוכלין משום: כלומ' דלא היתה כונתו שיהא האוכל משמש לעפר אדרבה העפר משמש לאוכל וכמ"ש רסי' רנ"ט ובאמת אין חילוק בין אוכלים לכלים וכ"מ בכלבו וכ"מ בעירובין דף ע"ז ע"ש ועיין סי' שע"ב ס"י וסי' רנ"ג סס"א מ"ש:
(כד) הלכך קש: צ"ע דלפמ"ש ס"ה כשעיקר טלטולו אינו בשביל דבר המוקצה שרי א"כ ה"נ שרי כמ"ש ב"י בשם הר"ן, וצ"ל דכיון דצריך לקש לשכוב עליו א"כ הוי כעושה לצורך המוקצה ובאמת ברא"ש משמע דאם כונתו לטלטל דבר המוקצה אפי' צריך למקומו אסור ולא שרי אלא בשאין מכוין כלל לטלטל המוקצה כמו בצנון:
(כה) מנענע בגופו: כדי לשכוב עליו: