מגן אברהם על אורח חיים שז

סעיף א

אסור לספר בשבת איזו דבר שמצער בו (ספר חסידים ק"י):

(א) אעשה למחר: ואפי' דבר מצוה (ספר חסידים רס"ו) כתב האגודה אסור לעכב העכו"ם בשבת בשביל החוב אבל יכול לומר בחול לשופט מדוע לא עכבת העכו"ם בשבת, אסור לעכב נכסי ראובן ביד שמעון (רשד"מ חושן משפט ק"ה):

סעיף ב

(ב) לשכור לו פועלים: אבל בדבר שאינו אלא חומרא בעלמא שרי לו' לעכו"ם (רד"ך ח"ב וע' בר"ש יונה נ"א):

סעיף ג

(ג) אסור ליתן: וז"ל הג"א /הגמ"י/ אסו' ליתן לעכו"ם מעות בע"ש שיקנה לו למחר ביום השוק ול"ד למ"ש בסי' רנ"ב דשרי ובסימן רמ"ז דהתם אם ירצה העכו"ם לא יעשה עד למחר ביום החול אבל הכא א"א לו כי אם למחר ביום השוק עכ"ל משמע בהדיא דאפי' אינו או' לו לקנות בשבת אסור כיון דא"א לקנות כ"א בשבת דאי אומר לו לקנות בשבת אפי' בכל השבוע אסור כמ"ש בהג"מ דדמי לפוסק לשבות ע"ש שכ' שאין היתר אלא לומ' קנה לעצמך וכו' וזה ברור דלא כב"י וה"ה כשיום השוק בשבת אסור ליתן לו דבר למכור וכ"כ בס' מ"כ וכת' דבד' וה' מותר כמ"ש סי' רמ"ז ורנ"ב וכ' בספר חסידים אל ידור אדם בעיר שיום השוק בשבת כי א"א שלא יחטא ואם השוק אינו בשכונת היהודים שרי (כ"ה):

סעיף ד

(ד) וכן מותר ליתן: עיין סי' רמ"ה ס"ה והע"ש לא ע"ש:

(ה) מבית ישראל: בשבת אסור דע"כ לא שרי אלא מבע"י קצת אבל בשבת אסור וכמ"ש סימן רנ"ב ועמ"ש סימן ש"ה סכ"א וסי' רמ"ז:

(ו) לענוש העושה: לפי עשרו בממון או במלקות אם אין לו ממון [שם] וכתב ר"א ששון סימן קנ"ו דאם טעה שסבר שמותר אין עונשין אותו ונאמן לומר שעשה בשוגג וי"א דהכא מיירי בשכיר יום אבל בקציצת דמים מותר והביא ראיות לדבר ועל כל זה לבי נוקפי עכ"ל וע' בסימן רנ"ב משמע דאפי' קצץ אסור כיון שעשה בשבת עמ"ש שם ס"ב בשם הגמ"ר ונ"ל דאפילו יחד לו מקום אסור כיון שהסחורה של ישראל ומיהו אם העכו"ם לקחה מבית הישראל קודם השבת אף על פי שמפליג בשבת שרי:

סעיף ה

(ז) מקצת חולי: דאלו בחולה ממש הכולל כל הגוף או שיש בו סכנת אבר אפי' ישראל עושה שבות לחד מ"ד כמ"ש סי' שכ"ח סי"ז ושבות שלא כדרכה אפי' במצטער שרי כמ"ש שם סל"ג:

ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותים ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים דלגבי מילה לא התירו שבות כמ"ש סי' של"א ס"ו וגבי לוקח בית בא"י מותר כמ"ש סי' ש"י סי"ד עכ"ד המ"מ פ"ו ומשמע מדבריו שהיה גורס בהרמב"ם מקצת חולי או מצטער (פי' קצת צער) [מ"מ] וכ"כ הטור בשמו ול"ג או יהיה צורך הרבה אבל מדברי הראב"ד משמע דגרס ליה שכתב וז"ל א"א אם היה מקצת חולה הוא בעצמו עושה וכו' וכן אמרו במקום הפסד כגון צנור כמ"ש סי' של"ו ס"ט עכ"ל ובהגמ"ר פ' ב"ט כתב דגבי צנור שרי משום שלא יבא לתקן בידים אבל שאר שבותים אסור כמ"ש סי' של"ד סכ"ו ובריב"ש סימן שפ"ד כתב דאפי' לומר לעכו"ם לעשות שבות אסור אפי' במקום פסיד' דהא כיבוי נמי הוא מלאכ' שא"צ לגופה וגם עכו"ם שהביא דורון אסור אף על פי שלא עשה אלא איסור דרבנן וכו' ע"ש כמ"ש סי' שכ"ה והר"ן פ' חבית כתב ג"כ לחד שינויא דשבות כדרכו אסור אפי' ע"י עכו"ם במקום פסידא ולחד תירוצא כתב דשאני כיבוי כיון דאם צריך לגופו היה חייב מה"ת ואין הכל בקיאים בזה לפיכך אסור אפי' ע"י עכו"ם ובסי' של"ד ס"ב כתב די"א דאפי' שבות דשבות אסור כמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תשפ"ד וסי' תשכ"ב לכן נ"ל דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות ע"י עכו"ם אפי' כדרכו ושבות ע"י ישראל שלא כדרכו אבל בלא"ה אין להקל כלל עסי"ט:

(ח) ויש אוסרין: דס"ל במילה שרי שבות דשבות דהיא עצמה דחי' שבת וצ"ע דבעירובין דצ"א אמרי' דבשעת הסכנה היו מעלין ס"ת מגג לחצר לקרות בו משמע דשרי לטלטל חוץ לעירוב מפני קריאת התורה וצ"ל דאין מדמין בשבותין וכמש"ל:

סעיף ז

(ט) מותר: דחשבונות שא"צ מותר לחשבן בשבת:

(י) לחבירו: אבל לעכו"ם אסור לפי שהוא [רוצ'] לדעת אותה מלאכה (הג"א פ"ק דע"א ד"מ) אבל בתו' בשבת דף ק"ן דוחין זה דטעמא דשרי משום דהרהור מותר ל"ש עכו"ם ל"ש ישראל:

סעיף ח

(יא) לכרך פלוני אני וכו': ופי' הרמב"ן והרשב"א ז"ל שא"ל לשם אני הולך למחר בא עמי דאי לא מאי קאמר פשיטא עכ"ל המ"מ פכ"ד משמע דאם אמר דבר זה אעשה למחר אפי' בדבר שאין היתר לעשותו היום שרי וכ"מ מל' הרמב"ם שכ' אסור לדבר עם שותפו מה ימכור או יקנה למחר או היאך יבנה וכו' משמע דוקא כשמתיעץ ומתחשב מה יעשו אבל לדבר דבר זה אעשה שרי וכ"מ בב"י שכת' וז"ל כתב רוקח אינו יכול לומר אני חפץ לרכוב למחר כי אינו יכול להשכיר בשבת ע"כ ונ"ל בא"ל כן כדי שיזמין לו סוס לרכוב עליו מיירי עכ"ל ב"י משמע דבלא זה שרי אבל דעת הרא"ש לאסור כמ"ש רמ"א בהג"ה ואפשר דגם המ"מ ס"ל כן ע' בתוספות וא"כ אסור לומר אני ארכוב למחר רק יאמר אני הולך וכן כששואל אותו ישאל אותו אם ילך למחר:

(יב) חוץ לתחום פירות: אבל בתוך התחום כיון דשרי להחשיך כמ"ש ס"ט שרי לומר לחבירו (ב"ח) ול"נ דא"כ יהא מותר לו' לחבירו שיתלוש פירות תוך התחום וזה פשיט' דאסור כמ"ש ס"ז דאפי' לומר לו היה נכון עמי לערב אסור דכללא כייל דכל שאני זכאי באמירתו רשאי להחשיך וכו' דמשמע שהם שוים קאי אסוף התחום ומשום איסור תחום שוים וכ"מ ברא"ש וברמזים וברי"ו ולכן נ"ל דנקט חוץ לתחום וכו' משום דקבעי למתני' וכן אסור להחשיך וכו' ופשוט דאפי' דבר שיש בו היתר בשבת אסור לומר לעכו"ם לעשותו בשבת ועיין סי' שכ"ה ס"ח וס"י דאפי' בדיעבד אסור ודברי הב"ח כאן צע"ג ע"ש גם מ"ש דע"י מחיצה של בני אדם אסור להוציא מרה"י לרה"ר זה אינו כדאיתא סי' שס"ב ס"ה ובגמ' דמחיצה מעלייתא היא ופשוט בגמ' דמותר לו' הבא לי דבר זה למחר שאם היה מחיצות היה מביא היום גם מ"ש בשם התו' דלחבירו ל"ד ליתא דכתבו כן אאידך דינא כמ"ש ס"ז:

סעיף ט

(יג) משום דמנכרא מלתא: ול"ד למ"ש סי' ש"ו ס"א דהתם הוא תוך שדה שהיה צריכה לחרוש ולעבוד מינכרא מילתא וכן מטייל לפתח המדינ' שהמרחץ שם מנכר' מילת' ואתי לידי חשד (מ"מ פכ"ד בשם התו' והרמב"ן ורשב"א ורמב"ם) וצ"ע דבפ"ג דעירובין אמרי' בהדי' דאפי' בסוף התחום לא מנכר' מלתא דאי צורבא מרבנן הוא אמרי' שמעת' משכתיה ואי ע"ה הוא אמרינן חמרא אירכס ליה וטעמ' דאסור פירש"י דכל מידי דאסו' ליה למיעבד בשבת אסר ליה לאזמוני נפשיה להאי מידי עכ"ל וה"נ כיון שאסור לתלוש פירות ליתסר לאזמוני נפשיה לכך וע"ז תי' התו' כיון דלא מנכרא מלתא כ"כ שרי אבל להחשיך בסוף התחום אפי' לא מינכרא מילתא אסרו חכמי' משום ממצוא חפציך כמו שאסרו הדיבור בדבר שאין בו צד היתר ודברי המ"מ צ"ע:

סעיף יא

(יד) לזמן מרובה: דסתם הלואה ל' יום אבל שאלה זמנו לאלתר וא"כ במקום שנוהגין שסתם הלואה רשאי לתבעו לאלתר כמו שנוהגין במדינתינו רשאי לומר הלויני ומשמע בגמרא דוקא יין ושמן ודבר שהוא צורך שבת אבל דבר שאינו צורך שבת אסור להניח משכון ועמ"ש סי' ש"ו ס"ו דקא' וכן ע"פ שחל וכו' מניח טליתו משמע דבשאר דברים אסור רק לצורך קרבן או אכיל' ושתיה וכ"מ בר"ן פ"ק דשבת שהקשה היאך מותר להתפיס מטלטלין לכתובתה הא הוי קונה קנין בשבת וכו':

(טו) אין פורעין: ז"ל הריב"ש אסור לפדות הבן דלא יהא אלא פורע חובו שאסור כדאמרינן משום לוים ופורעין בי"ט עכ"ל, והתו' פרק ה' דב"מ כתבו דאסור לומר ל' הלואה ופריעה אלא ל' שאלה וחזרה עכ"ל ודוקא בדבר שהוא מאכל וצורך שבת אבל בלא"ה אסור בכל ל' עמ"ש סימן ש"ו ס"ז:

סעיף יב

(טז) זימן אורחים: כתב ב"ח מה שנוהגין שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב אסור נהי דלשמא ימחוק ליכא למיחש אלא כשבעל הסעודה בעצמו קורא מ"מ איכא למיגזר משום שמא יקרא כו' עכ"ל ואני אומר מנהג ישראל תורה הוא דהא חשבונות של מצוה שרי כמ"ש סימן ש"ו ס"ו ולא גזרינן אטו חשבונות שאינן של מצוה כ"ש הכא דהוא גופה גזירה אטו שטרי חשבונות דשרי בשל מצוה וע"ש סי"ב דצרכי רבים שרי:

(יז) חקיקה שוקעת: אבל בולטת אסור דגזרינן שמא ימחוק ואפי' גבוה הרבה דלא פלוג כמ"ש סי' ער"ה:

(יח) בטבל' ופנקס וכו': דמחלף בשטרא אבל כותל בשטר לא מיחלף שכיון שהוא חקוק כ"כ הב"ח דלא כע"ש:

סעיף יד

(יט) מותר: דשמא כתב בו דבר שצריך לו ולא מקרי שטרי הדיוטות (ב"י רי"ו):

(כ) שלא יגע: וכתב הלבוש ולא ראיתי נוהגין כן וכ"כ הרב"י שמנהג פשוט ליגע בו וז"ל רמ"מ סי' קי"ו עכו"ם המביא כתב חוץ לעירוב יש דיעות חלוקות א"ז אוסר ומהר"מ וראבי"ה מתירין ובאגודה כתב אני נהגתי לומר לאחר לקבלו ולקרותו אולי יש בו צורך נפש ואם הוא חתום או קשור אני אומר לעכו"ם איני יכול לקרותו כל זמן שאינו פתוח ע"כ (משמע דאסור לומר לפתחה) וכ"כ בזכרונות (ועמ"ש סוף סי' תקי"ט) וכן נהגו עלמא כמהר"מ וראבי"ה דהם בתראי ועתה באתי לפרש טעם האוסרין דחיישינן שמא טרם שעומד השליח לפוש יקח היהודי הכתב מידו לכן צריך להניחו על הארץ או על השלחן כדי שיעשה העכו"ם הנחה וכן כששולח עכו"ם להביא שכר חוץ לעירוב לא יתננה בידו ולא יקחנה מידו (ועמ"ש רסי' שכ"ה) עכ"ל רמ"מ וגם הג"מ פ"ב די"ט כתבו שהורה מהר"מ להתיר דאין כאן גזירה שמא ירבה בשבילו ומשום לך והבא נמי ליכא ומשום מוקצה נמי ליכא עכ"ל ואפשר דהאוסרין ס"ל דהוי מוקצה משום שלא היה דעתו עליו כמ"ש סוף סי' תקט"ו ובמוקצה דחוץ לתחום אפילו ר"ש מודה כמ"ש סי' תצ"ח ס"ג ועיין מ"ש סוף סי' תקט"ו ובגיטין רפ"ח כתב הרא"ש דאם מקפיד על איגרת לצור ע"פ צלוחיתו אסור לטלטלו עמ"ש סי' ש"ח:

סעיף טו

(כא) אסור לקרות בו בשבת: אבל בחול מותר דכיון דדבר מועט הוא ליכא למיחש לאמשוכי (מהרש"א):

סעיף טז

(כב) משום מושב לצים: וה"ה ההולך לטרטיאות וקרקסיאות והם מיני שחוק כדאיתא בע"א דף י"ח ומיני תחבולה ולא ידענא מי התיר להם בפורים ואפשר שנמשך להם משחוק שעושים זכר לאחשורוש ועבב"י בחושן משפט סימן קס"ג ס"ט:

(כג) ועובר משום: התוס' והרא"ש כתב דדוקא בדיוקנא העשויה לשם ע"א עובר ע"ש אבל בע"א דף נ' כתבו התוס' דאפי' בכל דיוקנא אסור אלא בצורתא דזוזא שרי שרגיל לראות בה תדיר ולא שייך הפנאה והעולם נוהגין כסברא ראשונה ונ"ל דראיה בעלמא שרי לכ"ע עיין ריש סי' רכ"ט:

(כד) בלה"ק שרי: דהל' בעצמו יש בו קדושה ולומד ממנו ד"ת וגט מותר לטלטלו אף על פי שכתב בלע"ז דיכול ללמוד ממנו דיני גט (ד"מ וכ"כ המט"מ) אבל של"ה אוסר וכ"מ באגודה וב"ח כתב דבחול מותר ובשבת אסור אף בלה"ק ולדעת רמ"א אף אגרת שלום הכתובה בלה"ק שרי לקרות דיש ללמוד מתוכו הל' וגם כתובים בו כמה פסוקים של תורה:

סעיף יז

(כה) באצטרול"ב: היינו כלי של החוזים בכוכבים:

סעיף יח

(כו) לשאול: ז"ל רי"ו ח"ט לשאול מן השד משום רפואה כל דבר שמותר בחול מותר בשבת כך פשוט בפרק חלק עכ"ל נ"ל דדקדק משום רפואה משום דגרסינן בחלק אין שואלים מן השד בשבת (פרש"י כשאובדין שום דבר שואלין במעשי שדים והם מגידים להם אסור בשבת משום ממצוא חפציך) רי"א אף בחול אסור מפני הסכנה והלכה כר"י משמע דאפי' דבר שמותר בחול כמ"ש ביורה דעה סי' קע"ט ס"ד אסור בשבת משום ממצוא חפציך אא"כ משום רפואה כמ"ש סי' ש"ו ס"ז ע"ש והרב"י דילג משום רפואה ונתן מכשול למעיינים:

סעיף יט

(כז) ויש מי שאומר: והמקיל לא הפסיד (לבוש):

סעיף כ

(כח) בכדי שיעשו: ובלבד שלא יהא דבר של פרהסיא כמ"ש סימן שכ"ה סי"ד וססי' תרס"ד (הרמב"ם):

סעיף כא

(כט) אסור לו': ז"ל הרמב"ם פ"ו דין כ"א עכו"ם שהביא חפציו בשבת והכניסן לבית ישראל אפי' א"ל הניחן בזוית זו מותר עכ"ל וכתב המ"מ דע שאמירה לעכו"ם לעשו' מלאכת העכו"ם עצמו שרי וחפצי העכו"ם אלו מפקידן אצל ישראל ואפי' יביאם לישראל ויהיו דברים שאסורין בטלטול כיון שהם ביד עכו"ם רשאי לומר לו לפנותן לאיזו מקום שירצה ואין כאן שבות דשבות כיון שהם ביד עכו"ם עכ"ל ועיין סוף סי' זה וסי' ש"ח ס"ד, וכ"כ הרקנ"ט בפסקיו סי' ק"ב והגמ"ר פ"ה דבדבר שאין הישראל נהנה ממנו מותר לעכו"ם לומ' לעשו' והא דאסור לומ' לו חסום פרתי ודוש בה אפי' הדישה של עכו"ם דהתם נהנה בו שמרבה לו שכר במה שחוסמו אבל חסום פרתך ודוש בה שרי (וע' בחושן משפט סי' של"ח) ויש לשאול דתנן שולח אדם ירך לעכו"ם אף על פי שגיד הנשה בתוכה אלמא מותר לומר לעכו"ם לאכול ג"ה ומעשים בכל יום שאנו מאכילין עבדינו טריפות וי"ל באכילת העכו"ם שהדבר מוכיח ונרא' שהעכו"ם להנאת עצמו קמכוין חשבינן כאומר לעכו"ם עשה מלאכתך עכ"ל, והנה לכאורה קשה מאי קא מקשה מדתנן שולח ג"ה לעכו"ם הא כבר כתב דבדבר שאין הישראל נהנה ממנו שרי וצ"ל דס"ל דכיון שהישראל נותן לו לאכול חשיב הנאה דהא כיון שנתן לו ע"כ ניחא ליה שיאכל וא"כ אסור ליתן לו בשר שיבשל לעצמו אבל מותר לומר לו בשל בשר שלך וכ"מ באבן העזר סוף סי' ה' וביורה דעה סי' רצ"ז וכ"כ בת"ח בשם רא"ם ומותר לומר לעכו"ם כבה דליקתך:

סעיף כב

(ל) לעשר ב"ה: הקשה הרב"י בסי' שמ"ב הא אין מעשרין כמ"ש סי' רס"א ואי מיירי בדמאי אפילו בלא טרד' שרי וע"ש שכתב שאפי' ודאי שרי לעשר אפי' שלא לצורך השבת אם הוא טרוד ונחפז לדידן דקי"ל לא גזרו על שבות ב"ה בשעת הדחק ול"נ דל"ש טרדא בזה דיכול לעשרן בא' בשבת ולכן נ"ל שכונת הטור כדאיתא במשנה פ"ו דדמאי דאם שכח לעשר עד ב"ה יכול לקרות שם וכ"כ התוס' בסוכה דף כ"ג ע"ש ונ"ל דדוקא במעשר פירות דהוי דרבנן או בח"ל אבל בדגן ויין ושמן דהוי דאורייתא קי"ל דאין ברירה ולא מהני קריאת שם ועיין ברמב"ם פ"א מתרומות דין כ"א ובכ"מ וביש"ש בב"ק פ"ה בדיני ברירה סי' י"ג ועיין ביורה דעה סי' של"א ססי"א:

(לא) אסור לרמוז: וה"ה שאסור לומר לו דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה (פסקי רקנ"ט סי' צ"ט) וא"כ אסור לו' לעכו"ם שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר דדוקא לו' לו דבר שמבין שיעשה אחר השבת מותר כמ"ש ס"ז אבל כשעושה בשבת אסור דהא אפי' העכו"ם עשה מלאכה מעצמו לצורך ישראל אסור ליהנות ממנו כמ"ש סי' שכ"ה כ"ש לרמוז לו דלא כהב"ח ע"ש ועמ"ש סי"ד בשם רמ"מ דהתם אין או' משום ציווי לעכו"ם רק שא"ל שאינו יכול לקרותו:

(לב) במלאכת עצמו כו': אבל אם התבוא' של ישראל אסור לו' לעכו"ם לפנותו וה"ה בכל דבר המוקצ' דה"ל שבות דשבות ועמ"ש סכ"א:

(לג) עומד בעדר: דל"ד למ"ש סוף סי' רמ"ד דהתם כבר נקרא ע"ש הישראל והוי כמהלך לתוך שדיהו לראות מה צריכ' אבל הכא עדיין הגבינות אינן של ישראל ואפי' אם העכו"ם אינו עושה הגבינות כ"א בשבת אם הישראל מקבלם בחובו ואם לא יקבלם יפסיד חובו שרי כמ"ש סי' רמ"ד ס"ו וכ"ש כאן (ש"ג בע"א דף שנ"ה):