מ"ג שמות כא ל
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אם כפר יושת עליו ונתן פדין נפשו ככל אשר יושת עליו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אִם־כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֙ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אִם מָמוֹן יְשַׁוּוֹן עֲלוֹהִי וְיִתֵּין פּוּרְקַן נַפְשֵׁיהּ כְּכֹל דִּישַׁוּוֹן עֲלוֹהִי׃ |
| ירושלמי (יונתן): | בְּרַם אִין קְנָסָא דְמָמוֹנָא יִתְשַׁוֵּי עֲלוֹי וְיִתֵּן פּוּרְקַן נַפְשֵׁיהּ כְּכָל מַה דִּישַׁווּן עֲלוֹי סַנְהֶדְרִין דְּיִשְרָאֵל: |
רש"י
"ונתן פדיון נפשו" - דמי ניזק דברי רבי ישמעאל ר"ע אומר דמי מזיק (ב"ק כז)
מפרשי רש"י
[ע] דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר. במכילתא, והניח תלמוד שלנו דפליג רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא ורבנן בהא מילתא בפרק שור שנגח (בבא קמא דף מ.), ונראה לי דפשטיה דקרא משמע 'דמי מזיק', שנותן פדיון נפשו, שהמזיק חייב מיתה, כדכתיב (ר' פסוק ל) "ובעל השור יומת", והלכה כרבי עקיבא מחבירו (עירובין דף מו:), ורבי עקיבא סבירא ליה 'דמי מזיק'. אבל פלוגתא דרבי ישמעאל בן ברוקא ורבנן סבירא להו רבנן, דהלכה כמותם, דמי זינק, וזה אינו כפי פשט הכתוב, לכך מייתי המכילתא להעמיד פשט הכתוב לפי ההלכה. וזהו דרכו של רש"י, כיון שהפשט מסייע למכלתא, לכך מייתא המכילתא:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְנָתַן פִּדְיוֹן נַפְשׁוֹ – דְּמֵי נִזָּק, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: דְּמֵי מַזִּיק (בבא קמא מ' ע"א).
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
וקשה: אם כן מאי בעי שם ר' נחמן לר' אחא בר יעקב אם חייבין לתת כופר כל אחד שלם הלא דבר זה מחלוקת התנאים, אלא ודאי דהן אמת להאומר בשל מזיק ודאי שצריך לשלם ב' כופרים מידי דהוה שהמית שור אדם גדול ששוה מאתים לאדם ששוה חמשים שחייב לשלם ולא יגרע אם יחלקו לב' גופים וחייבים לתת דמי כופר שנים, ובעיא דר' נחמן היא אליבא דחכמים שסוברין שמין בשל ניזק, וכן משמע מדברי רמב"ם שפסק פי"א מהלכות נזקי ממון בדין דמי כופר ששמין דמי הנהרג ובשור ב' שותפין פסק (שם פ"י) שחייבין ליתן כופר שלם לכל אחד והבן. וטעם שפסק רמב"ם לחומרא משום דהויא ספק כופר נפש:
ואם קדם גואל הדם והרג את זה קודם שיתן פדיון נפשו נראה לי שנהרג עליו שלא פטר הכתוב אלא הריגת הורג ביד בשוגג מדין יחם לבבו אבל אם שורו הרג אין כאן יחם לבבו כהורג ביד:מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
מלבי"ם - התורה והמצוה
קט. אם כפר . פירש הרמב"ן בעבור היות הכופר כפרה כענין הקרבנות. ואם הוא אינו חפץ בה אין מכריחים אותו לבא לבית דין לחייבו בכך. ואפילו אם חייבוהו, אין ממשכנים אותו, בעבור זה אמר אם. בבבא קמא (דף מ) נשאר בספק אם ממשכנים אותו. וכבר פסק הרמב"ם שממשכנים אותו.
ורש”י פירש אם זה, כמו אם כסף תלוה. אבל ראינו שלא חשב זה במכלתא (יתרו פ' יא, משפטים פ' י”ט) בין ג' אם שהוא חובה. וחז"ל בבבא קמא (דף מ”ג ע”ב) פירשו אם כופר לרבות כופר שלא בכונה. ואף שלא נתכוין השור לזה, שאז אינו נסקל ואין בעליו חייבים מיתה בידי שמים, בכל זאת חייב כופר. ועל כן לא יכול לומר כופר יושת, שמשמע שרק אם השור יסקל אז יושת כופר. ורצונו לומר שבכל אופן יושת עליו כופר. ואף שרק כופר לבדו יושת עליו, בכל זאת ונתן פדיון נפשו. וכבר בארתי באילת השחר ( כלל צג ) שכל שם שבא אחר מלת אם, לא בא השם בדוקא. שאם היה שלא בכונה, אינו כופר ממש אחר שאינו מחויב מיתה בידי שמים.
ובגי' המכלתא נמצא שר' ישמעאל אמר, נפשו של מומת. ורבי עקיבא אמר, נפשו של ממית. וכן מובא בפירוש רש"י עה"ת. ולדעתי צ"ל בהפך. כי לדעתי ר' ישמעאל זה הוא עצמו ר' ישמעאל בנו של ריב"ב שמובא בגמרא (בבא קמא דף כ"ז מ', מכות דף ה'). וכן המאמר שלמד מן כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה , שהמומתים בידי אדם אין להם פדיון, הוא גם כן מימרא דר' ישמעאל בנו של ריב"ב. כמה שאמרו בכתובות (דף לז ע"ב). וסבירא ליה לר' ישמעאל שאחר שנקרא פדיון נפשו, בדמזיק שיימינן. ולכן אמר לשטתו שאף שמומתים בידי אדם אין נותנים פדיון שלמד מכל חרם וגו' לא יפדה [ואמר בכל מקום חייבי מיתות בית דין אין להם פדיון. רוצה לומר אף חייבי מיתות קלות שלמד מן כל חרם כמה שאמרו בגמרא שם], בכ"ז כאן ונתן פדיון נפשו של ממית. ועל זה מסמיך המימרא בוא וראה רחמיו של מי שאמר והיה העולם.
ור"ע הוא עצמו הרבנן של ר' ישמעאל בגמרא שם. שסבירא ליה פדיון נפשו של מומת. והוא יסבור במה שאמרו כל חרם לא יפדה, ליוצא ליהרג שאמר ערכי עלי. כמה שאמרו בגמרא שם ובספרא פ' בחקותי.
ור' ישמעאל סמך לזה דברי מוסר ללמוד מזה מדותיו של רחמי ה'. ואגב יאמר שנמצאו דברים שיש להם פדיון בקדשים בעלי מום וקדושי בדק הבית ובאיסורי מאכלות ובאיסורי הנאה, כמו פטר חמור ורבעי ועבודה זרה. וכן בבתים ושדות כמבואר בפ' בחקותי, וכן ישראל יש להם פדיון וכופר לנפשותיהם.