מ"ג שמות טז ג


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמרו אלהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד יהוה בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־יְהֹוָה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאׇכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כׇּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּרָעָֽב׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲמַרוּ לְהוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְוֵי דְּמֵיתְנָא קֳדָם יְיָ בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם כַּד הֲוֵינָא יָתְבִין עַל דּוּדֵי בִשְׂרָא כַּד הֲוֵינָא אָכְלִין לַחְמָא וְסָבְעִין אֲרֵי אַפֵּיקְתּוּן יָתַנָא לְמַדְבְּרָא הָדֵין לְקַטָּלָא יָת כָּל קְהָלָא הָדֵין בְּכַפְנָא׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמָרוּ לְהוֹן בְּנֵי יִשְרָאֵל הַלְוַאי דְּמִיתְנָא בְּמֵימְרָא דַיְיָ בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם כַּד הֲוֵינָא יַתְבִין עַל דִּדְוָתָא דְבִיסְרָא כַּד הֲוֵינָא אָכְלִין לַחְמָא וּשְבֵעִין אֲרוּם הַנְפַּקְתּוּן יָתָן לְמַדְבְּרָא הָדֵין לְקַטָלָא יַת כָּל קְהָלָא הָדֵין בְּכַפְנָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"מי יתן מותנו" - שנמות ואינו שם דבר כמו מותנו (בחולם) אלא כמו עשותנו חנותנו שובנו לעשות אנחנו לחנות אנחנו למות אנחנו ותרגומו לוי דמיתנא כמו לו מתנו הלואי והיינו מתים

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ – שֶׁנָּמוּת. וְאֵינוֹ שֵׁם דָּבָר כְּמוֹ מִיתָתֵנוּ [נ"א: מוֹתֵנוּ], אֶלָּא כְּמוֹ עֲשׂוֹתֵנוּ, "חֲנֹתֵנוּ" (במדבר י,לא), "שׁוּבֵנוּ" (תהלים פה,ה) – לַעֲשׂוֹת אֲנַחְנוּ, לַחֲנוֹת אֲנַחְנוּ; לָמוּת אֲנַחְנוּ. וְתַרְגּוּמוֹ: "לְוֵי דְּמֵיתְנָא" (אונקלוס), "לוּ מַתְנוּ" (במדבר יד,ב), הַלְוַאי וְהָיִינוּ מֵתִים.

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

ביד ה': מיתת הבאים בכלח אלי קבר ולא ברעב:
על סיר הבשר: כמו ועליו מטה מנשה:


ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"מי יתן מותנו" בשבתנו על סיר הבשר. אם היה האל יתברך חפץ להמיתנו היה טוב לנו שימיתנו שם בעודנו שבעים, כענין טובים היו חללי חרב מחללי רעב:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמרו מי יתן מותנו" ר"ל גם אם היינו מתים במצרים, ג"כ היה טוב לנו המיתה במצרים מן המיתה במדבר, משני טעמים: א] ביד ה' ר"ל ששם היינו מתים מיתת דבר שזה מיוחס תמיד ליד ה', כמ"ש ביד חזקה זו הדבר, וזה טוב יותר כמו שהשיב דוד לגד שא"ל שיבחר דבר או רעב או חרב והשיב נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו, שהמיתה שהיא ביד ה' יש תקוה שירחם וישאיר פליטה, לא כן המיתה ע"י רעב שימותו כלם, ב] שהיינו מתים בשבתנו על סיר הבשר לא מתוך זלעפות רעב, ואתם הוצאתם אותנו, שבזה יש שתי רעות: א] להמית את כל הקהל הזה מבלי שארית ופליטה, ב] ברעב שהוא מיתה משונה, וטובים היו חללי חרב מחללי רעב:


 

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ביד ה' בארץ מצרים. פירוש כי אם היו במצרים והיו ממאנים לצאת מה היה הדבר היו מתים הרוגי ה', לזה אמרו כי הם בוחרים שהיה ה' ממיתם בארץ מצרים על מיאונם ולא יודו לצאת, וימותו ברעב, על דרך אומרו (איכה ד') טובים היו חללי חרב מחללי רעב:

בשבתנו על סיר וגו'. מכאן אתה למד כי מדברי לשון הרע זה הם אותם שלא היו עליהם עול סבלות מצרים והם השוטרים, כי המעונים סובלי עול הגלות לחמא עניא אכלו במצרים. ואולי שהם הרשומים ברשע הוא דתן ואבירם:

בשבתנו על וגו'. פירוש ובאמצעות הבשר היו אוכלים לחם לשובע כי היה להם הבשר ללפת בו את הפת:

או ירצה כי מלבד שכבר אכלו לחם פירוש סעודתם היו מוסיפין לאכול בשר על השובע. ואולי שדקדקו באומרם על סיר וגו' ולא אמרו באכלנו בשר וגו' לרמוז כי לא היו אוכלים שנתבשל ושהה כי זה יפגם טעמו אלא שהיו יושבים על הסיר לאוכלו בעת גמר בשולו. ורמזו לו בדבריהם כי הגם שיאמר להם שחטו ממקניכם ואכלו בשר זה לא יספיק בתמידות כאשר היו רגילים לאכול תמיד לחם ובשר. עוד יתבאר הכתוב למה שקדם לומר כל עדת בני ישראל מן הסתם לא תהיה כל העדה בגדר שוה בתלונתם נגד ה' ונגד נביאו, ולזה רשם ה' ב' טענות כנגד ב' כתות שהיו בישראל אחת תובעת בשר ואחת תובעת לחם, והוא אומרו בשבתנו על סיר הבשר זו כת הפריצים שבהם והתחיל הכתוב בדברים אלו כי בקלקלה מתחילין מן הצד, ואחר כך אמר באכלנו לחם לשובע כנגד התובעים לחם לאכול כי היו רואים עצמן בארץ לא עבר בה איש ולא היו מושלים ברוחם להמתין עד שיתן להם רבם מנתם:

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

לשובע. ד' במסורה דין. ואידך ואכלתם לשובע. ואכלתם לחמכם לשובע. צידה שלח להם לשובע. מלמד שגם במצרים זימן להם הקב"ה ספוקיהם כמו שדרשו רז"ל הדגה אשר נאכל במצרים חנם וכי תעלה על דעתך שנתנו להם חנם השתא וכו' אלא שהקב"ה היה מזמין להם דגים בכדיהם וזהו צידה שלח להם לשובע:

<< · מ"ג שמות · טז · ג · >>