מ"ג שמות ג ה
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֖אמֶר אַל־תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַׁל־נְעָלֶ֙יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת־קֹ֖דֶשׁ הֽוּא׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲמַר לָא תִּקְרַב הָלְכָא שְׁרִי סֵינָךְ מֵעַל רַגְלָךְ אֲרֵי אַתְרָא דְּאַתְּ קָאֵים עֲלוֹהִי אֲתַר קַדִּישׁ הוּא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲמַר לָא תִקְרַב הַלְכָא שְׁלוּף סֵינָךְ מֵעַל רִגְלָךְ אֲרוּם אַתְרָא דְאַנְתְּ קָאִים עֲלוֹי אָתַר קַדִישׁ הוּא וְעָלוֹי אַנְתְּ עָתִיד לְקַבָּלָא אוֹרַיְיתָא לְמַלְפָא יָתָהּ לִבְנֵי יִשְרָאֵל: |
| ירושלמי (קטעים): | שְׁלוּף סַנְדְלָךְ: |
רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא – הַמָּקוֹם.
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
וע"ד השכל של נעליך, לא אמר חלוץ כמו בענין היבום שהזכיר בו (דברים כה) וחלצה נעלו, ולא אמר שלוף כמו בענין הקנין שכתוב (רות ד) שלף איש נעלו, אך בענין הנבואה הזכיר של מלשון שלילה, הזהירו שישלול ממנו החומריות שהמשילם לנעלים, לפי שהחומר דבק בגוף כמו שהמנעל דבק ברגל, וכשם שיש ביד האדם לשלול נעלו מעל רגלו כן בידו שישלול ממנו החומריות כדי שיהיה מוכן לנבואה, וראוי להדבק באור השכל. והזכיר ביהושע של נעלך כי הזכירו על שלילת מקצת לא על כלן, וזוהי מעלתו של משה בהיותו משולל יותר מיהושע שהרי משה פירש מן האשה ונאמר לו (דברים ה) ואתה פה עמוד עמדי ולא נאמר כן ליהושע.
וע"ד הקבלה של נעליך ירמוז שנגלית השכינה בשני גוונים אש שחורה ואש לבנה, שכן השכינה כלולה דין ורחמים.
אל תקרב הלום של מפני אימת המלכות וקדושת המקום אמר לו של נעליך מעל רגליך. ועוד ירמוז לו כי במקום הזה תנתן התורה כתובה אש שחורה על גבי לבנה, ומטעם זה הזכיר הקב"ה למשה לשון של יותר משאר לשונות.
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
הרוחנית, שאי אפשר להנשמה לעמוד בעולם הגופים שהוא מלא רפש וטיט המזיקים לרוחניותה בלא הגוף החומרי שהוא ידרוך בנעלים בטיט היון העולם החומרי וישמור את הנפש בל יטנפו רגליה בלכלוך העה"ז, [וכמ"ש המקובלים בסוד חלוץ הנעל, שהיבם שלא רצה להקים לאחיו שם בישראל ולעשות לנפש אחיו נעל שבו תעמוד שנית בעולם הגופים ע"י הבן שיוליד אשר יבנה את בית אחיו, לכן חלצה נעלו מעל רגלו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, כמו שנשארה נפש אחיו יחפה מנעל], והמלאך אמר אל יהושע של נעלך מעל רגלך בלשון יחיד, ולמשה נאמר של נעליך בלשון רבים, כי הנפש לובשת שני נעלים, הנעל האחד הוא הגוף החיצוני, והנעל השני הם כחות הגוף הפנימים שהם כח המדמה שהוא אמצעי בין הגוף ובין הנפש, שהשכל והנשמה מתקשרים עם הגוף ע"י המדמה, הוא המביא המוחשים וההרגשות של העולם הגשמי אל הנפש פנימה והוא המוציא כחות השכל והשכלותיו אל הגויה אל החוץ, וכל הנביאים הגם שבעת החזון הסירו נעל אחד שהוא כחות הגוף החיצונים שנבטלו כולם ונדהמו כמו בעת השינה, לא הסירו את הנעל השני שהוא המדמה וכחותיו שהוא נשאר גם בעת החזון ושפע הנבואה בא אל השכל באמצעות כח הדמיון, ולכן ראו מחזות ודמיונות שמהם הפשיט את השכל הנקי את השכלותיו בעת הנבואה, וע"כ אמר ליהושע של נעלך כי לא ישל רק נעל אחד, אבל משה שהיה רוצה להשיג באספקלריא המאירה היה צריך להסיר גם הנעל השני, ר"ל שגם כח המדמה יופשט מן השכל ויהיה כאחד השכליים הנפרדים מן החומר לגמרי, משיג בשכלו בלא תערובות כח הדמיון, לכן אמר לו של נעליך בל"ר וליהושע אמר כי המקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא ולמשה אמר אדמת קדש הוא, שהקדושה מורה על ההבדלה וההתנשאות מדרכי הטבע והחומר, ור"ל שהמקום היינו המדרגה שתעמוד עליו בעת החזון קדש ונבדל מן החומר, אבל למשה לא הספיק התפשטות הזה והמקום שיעמוד בו אדמת קדש, שגם כח המדמה שהוא מן האדמה והחומריות צריך להיות קדש, וצריכה הנפש לחלוץ גם הנעל השני
והאדמה הזאת שלא יתערב בנבואתו, ובענין אחר לא יוכל לקרב הלום אל מה שרוצה לראות ולהשיג באספקלריא המאירה:אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
הנה ב' דברים יצו אותו ה': אחד - שלא יקרב, ואחד - שישלוף נעל רגלו, שלא יעמוד בו אפילו במקום שהוא עומד בו, כאומרו: המקום אשר אתה עומד עליו כבר אדמת קודש הוא.
וצריך לדעת: למה לא הקדים לומר לו הסרת מכשול שכבר הוא נתון בו, שהוא עומד במנעלו על אדמת קודש, ואחר כך יצו עליו לבל יקרב הלום.
דע, כי בכל התורה כולה גילה ה' דעתו ורצונו כי עיקר הקפדתו ומוסרו הוא על מצות לא תעשה, כי זה יחבול בנפש, והוא טעם אומרו (קהלת, יב): ״והרוח תשוב וגו' אשר נתנה״, ואמרו ז"ל (שבת דף קנב:): ״תנה לו כמו שנתנה לך״, אבל מצות עשה הם השגת הטוב כשיהיו, ובהעדרם אין עונש. זולת על פרטים ידועים כגון פסח ומילה.
והנה, כאן צוה לו ה' מצות לא תעשה ומצות עשה: לא תעשה היא אל תקרב הלום, ואמרו ז"ל (עירובין צ"ו. שבועות ל"ו ע״ב): ״כל מקום שנאמר ׳פן׳ ו׳אל׳ אינו אלא לא תעשה״, ומצות עשה היא: של נעלך, ואם משה יקרב הלום - הרי עבר על לא תעשה, ואם לא יסיר נעלו, הגם שאינו דרך כבוד למקום, לא עבר אלא אעשה ממה שאמר לו ה' בלשון עשה.
ותמיד יקדים ה' השמירה לעשיה דכתיב (דברים ד', ו'): ״ושמרתם ועשיתם״, ״לשמור לעשות״ (שם טו ה), ״משמרתי מצותי״ (בראשית כ"ו, ה').
לזה גם כאן הקדים החמור: אל תקרב - לא תעשה, ואחר כך עשה - של וגו', שינהוג כבוד במקום המקודש.
אלא שיש לנו לדעת דעת עליון: למה לא קרא אליו קודם שיעמוד במקום קדוש לבל יקרב בנעלו אשר ברגלו על אדמת קודש.
ואולי, כי אינו ראוי הדבר להתיחד הדיבור עליו כי אם בצירוף אזהרת אל תקרב הלום.
עוד אפשר לומר: שלא נתקדש המקום שבו עמד, עד אחר כך, והטעם שכשרצה ה' לדבר עמו שם במקום עמידתו רצה לקדשו והזהירו קודם.
ואולי כי לזה דקדק לומר תיבת הוא, כי לא היה צריך לומר אלא: המקום וגו' אדמת קודש, אלא נתכוון הכתוב באומרו הוא לומר ולא היה קודם: