מ"ג שמואל ב ו כב


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם־הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה׃


רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ונקלותי עוד" - לפניו יותר מזאת שהקילותי בעצמי עתה "עמם אכבדה" - אינם מבזין אותי אלא חשוב אני בעיניהם על זאת

מצודות

לפירוש "מצודות" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

 

מצודת דוד

"עמם אכבדה" - עם מעשים כאלה הייתי עוד מכובד ולא מבוזה הואיל ועשויים לכבוד הארון

"והייתי" - ואם הייתי שפל בעיני להקל מאוד בכבודי ואפילו לפני האמהות אשר אמרת

"ונקלותי עוד מזאת" - ואם הייתי עושה מעשה קלות עוד יותר ממה שעשיתי 

מצודת ציון

"ונקלותי" - מלשון קלות

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"ונקלותי". אחר שהשיב לה לפי דרכה שלא הושפל כבודו בזה, נהפוך הוא זה לו יקר וגדולה, אם בהראותו שכבודו עצמי לו בלתי תלוי מאת העם כטעם הא', אם במה ששחק לפני ה' שהוא לו לתפארת כי מכבדיו יכובדו, ואם לא התראה באותות הכבוד החיצוניים נכבד הוא באותות הכבוד הפנימיים השכליים, הוסיף לאמר, אבל באמת מה טוב היה אם לא הייתי רוצה בכבוד כלל ובורח ממנו, "ונקלתי עוד מזאת". שכפי הכירי בגדולת הבורא ובכבודו ובשפלת האדם כי בשר הוא, "הייתי נקל בעיני", עד שהייתי שפל "בעיני" באמת, אז אכבדה, כי הרוצה בכבוד אינו נכבד באמת רק למראה עינים לא מראה השכל, רק אם הייתי מואס את הכבוד, אז גם "עם האמהות" כו' "עמם אכבדה", כי זה הכבוד האמתי הנפשיי, אשר אותותיו ישוו לפני שרים ופחותי העם: