מ"ג שופטים ו ו

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וידל ישראל מאד מפני מדין ויזעקו בני ישראל אל יהוה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּדַּ֧ל יִשְׂרָאֵ֛ל מְאֹ֖ד מִפְּנֵ֣י מִדְיָ֑ן וַיִּזְעֲק֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהֹוָֽה׃

תרגום יונתן

• לדף התרגום על כל הפרק •

וּמְאַךְ יִשְׂרָאֵל לַחֲדָא מִן קֳדָם מִדְיָנָאֵי וּזְעִיקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ:

מצודות

עריכה

• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •

מצודת ציון

"וידל" - מלשון דל ועני

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •

ולכן התירא.

פסוק כג

ויאמר לו ה' שלום לך: השלום הוא הפך המות שסבתו הוא פירוד והתנגדות היסודות, וכשיש שלום במוסדי הגויה ובין הגוף והנפש אין אסון, כמו שאמר הנני נותן לו את בריתי שלום, והשלום הזה היה ג"כ סבת ראייתו המלאך שלא עצר החומר בעד הנפש להשיג, ולכן אל תירא, לא תמות לא מיתת הגוף ולא מיתת הנפש כי נמחלו עונותיך, כמו שאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו.

פסוק כד

ויבן שם מזבח: אחרי ראה שנעשה מופת במקום הזה. ויקרא לו ה' שלום, לפי הפשט פי' שה' קרא לו שלום, (וכן דעת בעל הטעמים בשם הטפחא על השם) ורצה לומר שאחר שבני עירו היו עובדי ע"ז, והיה מתירא שיפריעו מעשיו כמו שהרסו את המזבח השני שנבנה אח"ז על המזבח הזה כמו שאמר אח"ז, מזבח הזה קרא ה' לו שלום שלא הרסוהו בני העיר והוא עוד עד היום בעפרת קיים לזכר הנס.

והמפרש פירש שגדעון קרא למזבח ה' שלום רצה לומר ה' ישפות שלום לנו, ורצה לומר שהכיר שה' הוא שלום העולמות כולנה, הוא החוט החורז כל חלקי המציאות ומחברן ומעמידם, וכמו שאמר בפי' ישעי' (מה ז') בפ' עושה שלום, ונקרא מטעם זה מלך שהשלום שלו.

וחז"ל אמרו בזה (שבת ד' יב) הכא שם גופיה אקרי שלום, ויש בו אצלי ענין מושכל בארתיו במק"א.

פסוק כה

(כה-כו) לא באר מה יעשה בפר הראשון שהלא לא צוהו להקריב רק את פר השני, ומ"ש ובנית על ראש המעוז במערכה אין לו פי' כלל, וכי בונה על המערכה והלא עורך המערכה על מזבח הבנוי לא בהפך:

ויהי בלילה ההוא: הנה ביום בנה את המזבח, ולא נזכר שהקריב עליו קרבן כי היה ירא להקריב ביום מפני אנשי העיר ובלילה רצה להקריב כמו שאמר (פסוק כז) ויהי כאשר ירא וכו' ויעש לילה וכאשר פנה במחשבתו, מה יקריב איל או כבש או גדי, א"ל ה' קח את פר השור אשר לאביך, רצה לומר אותו תקריב ולכך לא באר לו שיקריבנו, כי הוא מענה על ספיקו מה יקריב, השיב את השור אשר לאביך תקריב, עוד הוסיף וצוהו דבר חדש, שיקח פר השני שבע שנים, הפר השני היה של בני העיר לא של אביו והיה מתפטם שבע שנים, שבעת החלו מדין למשול על ישראל נדרו להקריב פר הזה לע"ז עת יושעו ממדין, ופטמוהו משך זמן ממשלת מדין שהיה שבע שנים, ובאר לו מה יעשה בפר השני, צוהו שאחר שיקריב הפר הראשון על המזבח, יהרס את מזבח הבעל ויכרות את האשרה שעליו.

פסוק כו

ובנית מזבח: שמן האבנים של מזבח הבעל שנהרס יבנה מזבח לה', על ראש המעוז הזה במערכה, צוהו שיבנה המזבח השני על המזבח הראשון שבנה על הצור, בענין שיבנה מזבח על גבי מזבח, ועל זה אמר על ראש המעוז, שרצה לומר שמזבח הראשון עז וחזק לבנות עליו, ושיהיה המזבח השני על המערכה ששם העלה הפר הראשון, ולקחת את הפר השני והעלית עולה בעצי האשרה, בענין שאבני מזבח של ע"ז היו לה' ועצי האשרה לעצים והפר לעולה, להורות כי ה' הוא יפדם ממדין וגם שימסור נפשו לקדש ש"ש ולהראות שאין ממש בע"ז.

ואמרו חז"ל ז' דברים הותרו באותו לילה.

פסוק כז

ויקח גדעון עשרה אנשים: כי היה צריך להקריב הפר הא' ואח"כ לבנות מזבח על המערכה ואם היה עושה לבדו היה מתארך עד היום לקח אנשים לעזרו, ומפרש כי היה מתירא מעשות יומם.

פסוק כח

והנה נתץ: יש הבדל בין הריסה לנתיצה, ההורס יפרק הבנין, והנותץ שובר כל אבן לשברים, ובאמת לא נתץ רק ההרס, כמו שאמר: והרסת את מזבח הבעל כי לקח האבנים בשלמות ובנאם לה', רק הם שלא ידעו שבנה מזבח מן האבנים האלה חשבו שנתץ ושבר.

ואת הפר הועלה: מלת את כמו עם, רצה לומר האשרה עם הפר הועלה על המזבח הבנוי, (ובלי ספק הרסו אנשי העיר את מזבח הבנוי רק שהמזבח התחתון לא יכלו להרסו ולכן קראו מעוז. והיה בהשגחת ה' שקרא לו שלום כנ"ל).

פסוק לא

(לא) מה הכפל האתם תריבון, אם אתה תושיעון, ואיך אמר אשר יריב לו יומת עד הבקר, מי ימיתהו, והלא העם כולם מקנאים קנאת הבעל ומוכנים לריב בעדו.

ויאמר יואש: אמר להם ממה נפשך, אם תחשבו שיש יכולת ביד הבעל לנקום על כבודו רק שאינו רוצה לריב, א"כ האתם תריבון לבעל כיון שאינו רב ריבו בעצמו, ואם תחשבו כי רוצה לריב רק שאין לו יכולת, ע"ז א"כ האתם תושיעון אותו אחר שאין לו תשועה בעצמו, כי אז הלא איש אשר יריב לו יומת עד הבקר.

למה המתין כל הלילה והחריש לו ואם היה יכולת בידו היה ראוי שימית את גדעון עד הבקר והרי גדעון חי, הרי אין לו יכולת. ואם תשיבו שאינו רוצה לריב, גם זה שקר, כי אם אלהים הוא ירב לו כי נתץ את מזבחו, בודאי היה רב ריבו ולא היה מחריש ע"ז, רק שאינו אלהים ואין לו כח, ואין בו ממש.

פסוק לב

ויקרא לו: למען ידעו מזה שהבעל הבל קרא לו בשם זה שיש לומר מריבה עם הבעל והוא כופר בו ועובד את ה', ובזה נתקיים הכוונה העליונה להרחיקם ע"י מעשה הזאת מע"ז וזה היה הכנה אל התשועה אשר הבטיח, שא"א שיושעו בעודם מאמינים בבעל.

פסוק לד

ורוח ה': הוא רוח גבורה, כמו שאמר המורה "המדרגה הראשונה מהנבואה שיחול רוח האלהים על איש אחד להציל גוי כולו",

<< · מ"ג שופטים · ו · ו · >>