פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על שופטים ו

פסוק א

ויעשו:    בשני פעמים הראשונים כתוב ויוסיפו לעשות הרע, ועתה שבימי דבורה שבו בתשובה גמורה והתחילו לחטא מחדש כתוב ויעשו, וקרוב לזה אמרו חז"ל שע"י השירה נמחל עונותיהם:

פסוק ב

ותעז יד מדין:    בכל פעם יותר עד שהוכרחו לעשות את המנהרות וכו' מערות שהאור בוקע דרך נקב קטן, ויש מפרשים אבוקות שעשו על ההרים להדליק כשבא האויב למען יצילו את אשר להם וכמו שאמר (ר"ה פב): בראשונה היו משיאין משואות.

פסוק ג

(ג-ה) למה כפל, ועלה מדין, ועלו עליו, ויחנו עליהם, וכן כל הדברים כפולים:

ועלו עליו:    היינו על הזריעה, וכן...

פסוק ד

ויחנו עליהם:    על העם עצמם, ומפרש ע"י שעלו על הזריעה וישחיתו את יבול הארץ. וע"י שחנו עליהם ולא ישאירו מחיה וכו'.

פסוק ה

כי הם ומקניהם יעלו:    על הזריעה, ואהליהם יבאו על העם עצמם, ולשניהם בין להם בין לגמליהם אין מספר, כי עקר ביאתם היה לשחתה.

פסוק ז

ויהי כי זעקו על אודות מדין:    לא זעקו על חטאתיהם, רק מתרעמים על הרעה ולא הכירו כי בא העונש בסבת החטא, לכן שלח נביא להוכיחם.

פסוק ח

איש נביא:    יען שאח"כ שלח מלאך קרא לזה איש, כה אמר ה', ידיכם עשו לכם את הרע, ומפרש -

  • א) אנכי העליתי אתכם ממצרים באותות ומופתים ששעל ידי זה היה לכם להכיר גדלי ויכלתי ולירא יראת הרוממות.
  • ב) ואוציא אתכם מבית עבדים. והיה לכם להכיר טובה, וגם לדעת כי עבדי אתם.

פסוק ט

  • ג) ואצל אתכם והיה לכם לדעת כי עדיין אתם צריכים לי,
  • ד) ואגרש אותם מפניכם. וא"כ לא היה לכם לעשות כמעשיהם, אחר שבעבור זה נגרשו מפניכם, ובכ"ז ולא שמעתם בקולי.

פסוק יא

ויבא מלאך ה':    אחר שהוכיחם הנביא בא מלאך ה' להושיעם, כמו שאמר בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם.

אשר ליואש:    רצה לומר האלה שהיתה ליואש, ויש לומר עפרה אשר ליואש כי היה עוד עפרה בגבול בנימין (יהושע יח כג), וגדעון בנו השפע האלהית לא תחול רק על המזומנים לה, והמזומן לה במקצת תחול עליו ברכת ה' בשיעור רב. והנה היה צריך פה, א) זכות קצת, שע"י יסייעו לו לזכותו הרבה כענין הבא לטהר, ב) גבורה, בענין שתחול עליו רוח ה' כח וגבורה למלחמה, וגדעון נמצא לו זכות כבוד אב, שעל זה אמר וגדעון בנו חבט, גם גבורה בשהיה מכין א"ע להניס מפני מדין שלפ"ז הרגיש בעצמו גבורה למלחמה.

פסוק יב

וירא אליו:    בכח הזה התראה המלאך אליו והודיעו כי ה' עמו ושהוא גבור החיל כי ישפיע עליו זכות וקדושה וגם גבורה בשפע רב.

פסוק יג

ויש ה' עמנו:    גדעון חשב שסבת הרעה שבא עליהם היא הסתרת פנים, שעזבם תחת המקרה, כמו שאמר ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, וזה שאמר אם יש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת שזה מורה כאילו הכל במקרה.

ואיה כל נפלאותיו:    הלא בעת השגיח עלינו עשה נפלאות למעלה מדרך הטבע.

אשר ספרו לנו אבותינו:    כי עתה אותותינו לא ראינו, ואיה נפלאות אלה זה מורה שעזב אותנו, ואם תאמר שזה מפני רוע מעשינו הלא ממצרים העלנו ה' שאז ג"כ היינו משוקעים בטומאת מצרים, ואם אז העלנו אף שעדיין לא היינו עמו ואיך עתה שכבר בחר אותנו לעם נטשנו ה' ויתננו בכף מדין, וזה מורה שאינו משגיח עלינו.


פסוק יד

(יד) מדוע אמר ויפן אליו ה', ולא אמר שפנה אליו המלאך שדבר עמו עד הנה:

ויפן אליו ה':    עד עתה דבר עמו המלאך, ועתה פנה ה' אליו בדבור נבואיי (שהמלאך הוא אמצעי אליו ויקדים להתראות טרם יגלה דבר ה' כמו שהיה בהיות יהושע ביריחו), ויאמר לך בכחך זה כיון, אם על הכח הנמצא בו לגבורה, כמו שאמר במ"ש להניס מפני מדין, שהוריק על כח זה שפע רב עד יספיק להושיע את ישראל. ואם על כח הטענה כי אחרי ראה שטוען בעד סור ההשגחה מישראל זה אות שדבר זה סוער בלבבו, והוא מוכן לתשועתם.

פסוק טו

במה אושיע את ישראל:    הנה חשב תחלה כי תהיה התשועה ע"י אמצעיים טבעיים אחר שהיה הצווי ע"י המלאך שזה מורה על מלחמה באמצעות הטבע, כמו שאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך וכמש"ש, ואמר מה יהיו האמצעיים לזה, אם רוב עם הנה אלפי הדל במנשה. ואם שישמעו ישראל לקולי, אנכי הצעיר בבית אבי?!

פסוק טז

ויאמר אליו ה' כי אהיה עמך:    ותהיה התשועה נסיית לא ברוב חיל רק תכה את מדין כאילו הוא איש אחד.


פסוק יז-יח

(יז) האות היה צריך על שיקיים הבטחתו להושיעם לא על שהוא מדבר עמו, שע"ז אין צריךאות, ואיך היה לו אות ע"י שהביא מנחה:

ויאמר אליו אם נא מצאתי חן בעיניך ועשית לי אות שאתה מדבר עמי:    יש לומר בזה שני ענינים: א) אחר שנסתפק אם היה הדבור מה' בעצמו בלא אמצעי שזה מורה על תשועה נסיית שאין צריךעמה עם רב וחיל, כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. או אם היה הדבר באמצעות המלאך, שאז גם התשועה תהיה באמצעותו, שזה מורה על תשועה ע"י אמצעים טבעיים ע"י רב עם ומלחמה, וזה שאמר אם נא מצאתי חן בעיניך, שזה שילך ה' בעצמו בקרבם בלא אמצעי מורה על מציאות חן, כמו שאמר אם מצאתי חן בעיניך ילך נא ה' בקרבנו, ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך הלא בלכתך עמנו. א"כ אבקש אות ע"ז שאדע שאתה מדבר עמי בלא אמצעי, (כי יש מלאך שהוא רק אמצעי שליח מאת ה', ויש שבו תתלבש ההופעה העליונה בעצמה) והאות הזה יהיה ע"י המנחה, שאם הוא רק שליח במלאכות ה' ואין אדוניו אתו, לא יקח עולה ומנחה, כי זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, וכמו שאמר מלאך ה' אל מנוח ואם תעשה עולה לה' תעלנה, ואז או ימנע לקחתה, או יאכלנה כמו שעשו מלאכי אברהם, אבל לא יניח אותו להקריב לו קרבן, ואם יקח מידו קרבן זה האות והמופת שה' שוכן בקרבו. ומענין השני שאף שידע גדעון שה' בעצמו מדבר עמו, בקש אות מצד אחר, כי יש הבדל בין דבור הבא מאת ה' אל הנביא בתורת שליחות, ובין דבור הבא מאת ה' אל היחידים, שהיעודים שבאו ע"י נביא לטובה לא יחזור בהם ה' בשום אופן, אף אם ישתנה ענין העם וירעו מעשיהם, כמו שאמר הנביא אשר ידבר בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה', אולם היעודים הטובים שבאו אל היחידים שלא בתורת שליחות יצוייר שישתנו לרעה אם ירע המקבל הטוב מעשהו.

וכמו שאמר הרמב"ם אולם גם בדבר ה' אל היחידים אם בא עם הדבור איזה אות או מופת לא ישתנה בשום אופן, וזה היה ענין האות שבא בברית בין הבתרים וכדומה שלא ישונה הדבר עוד.

וכמו שאמר הרמב"ן בכ"מ וזה שאמר ועשית לי אות שאתה מדבר עמי. רצה לומר אחר שאתה מדבר עמי לבדי, ואינני שליח אל העם, ובזה יצוייר שישתנה הדבר מפני רוע המעשים, וכמו שאמר שירא יעקב שמא יגרום החטא (ברכות דף ד). ולכן אני מבקש אות שבזה יוכרח הדבר לבא בכל אופן, והאות היה ע"י שקבל מאתו המנחה בדרך פלא ובאש, וזה שאמר אל נא תמוש מזה וכו'.

פסוק יט

וגדעון בא ויעש גדי עזים וכו':    אחר שבארנו לפי' הראשון שגדעון הסתפק אם יקבלנה בדרך עולה לה', או יאכלנה כמו שעשו מלאכי אברהם. לכן הכין גדי עזים שראוי בין להעלאה בין לאכילה וכן הכין מרק בפרור ובשר בסל שראוי להעלאה ולאכילה, ויוצא אליו אל תחת האלה לראות מה יעשה בו.

פסוק כ-כא

(כ-כא) למה תחלה קורא אותו בשם מלאך אלהים ואח"כ בשם מלאך ה':

ויאמר אליו מלאך האלהים וכו' וישלח מלאך ה' את קצה המשענת:    כבר בארנו שהמלאך לא אפשר שיקח קרבן, כי זובח לאלהים יחרם, רק אם ה' שוכן בו והקרבן לה' לבדו. ולכן באמירה והצווי היה ע"י מלאך אמצעי, אבל עת שלח קצה המשענת לקבל הקרבן, היה בהכרח ה' בעצמו שוכן בו ומקבל הקרבן, ולכן בזה לא קראו מלאך אלהים כי זובח לאלהים יחרם, רק מלאך ה'.

פסוק כב

וירא גדעון כי מלאך ה' הוא:    אז ידע שאינו מלאך אלהים שזה מורה על מלאך שליח שאין ה' אתו, כי שם אלהים יבא גם על המלאך, רק שהוא מלאך ה' שזה מורה שה' שוכן בו.

ויאמר גדעון אהה ה' אלהים כי על כן ראיתי וכו':    רצה לומר כי לא יראני האדם וחי, שא"א שישיג האדם לראות ה' בעודו כלוא בגויה רק לפני מותו.

וכמו שאמר (בספרא ויקרא פרק ב) בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים את השכינה, שנאמר כי לי תכרע כל ברך, ובזה חשב שימות. וגם לפי פירוש המפרשים שהיה מסופק אם הוא נביא או מלאך, עלה במחשבתו שא"א שהאדם יראה מלאך שעצמותו הוא רוחני מובדל מחמר ואיך יראהו האדם מוגשם בחומר, רק לפני מותו, שאז יש לו דמיון אל המלאך שהנפש הרוחנית מוכנת אז להתפשט מן הגולם כמו שהמלאך המתראה בגולם מוכן להפשיטו תיכף ואז הדומה יראה את הדומה.

וזה שאמר אהה כי על כן ראיתי רצה לומר על השוי הזה שביני ובין המלאך עתה שגם נפשי מוכנת לצאת ממכלא הגשם על כן ראיתי אלהים פנים אל פנים, כי הפנים דומים במקריהם מצד זה, ולכן חשב שמעותד למות.

(וביחוד יש לומר שגדעון וכן מנוח התיראו מצד שראוהו ברגע שנעלם מעיניהם שברגע זו שפושט גולמו א"א להחי לראותו, שעל זה אמר אליהו: אם תראה אותי לוקח מאתך, וזה שאמר וירא גדעון כי מלאך ה' הוא כי ראהו בעצמותו כמו שהוא מלאך, כי עד עתה נראה לפניו כתבנית איש) ולכן התירא.

פסוק כג

ויאמר לו ה' שלום לך:    השלום הוא הפך המות שסבתו הוא פירוד והתנגדות היסודות, וכשיש שלום במוסדי הגויה ובין הגוף והנפש אין אסון, כמו שאמר הנני נותן לו את בריתי שלום, והשלום הזה היה ג"כ סבת ראייתו המלאך שלא עצר החומר בעד הנפש להשיג, ולכן אל תירא, לא תמות לא מיתת הגוף ולא מיתת הנפש כי נמחלו עונותיך, כמו שאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו.

פסוק כד

ויבן שם מזבח:    אחרי ראה שנעשה מופת במקום הזה. ויקרא לו ה' שלום, לפי הפשט פי' שה' קרא לו שלום, (וכן דעת בעל הטעמים בשם הטפחא על השם) ורצה לומר שאחר שבני עירו היו עובדי ע"ז, והיה מתירא שיפריעו מעשיו כמו שהרסו את המזבח השני שנבנה אח"ז על המזבח הזה כמו שאמר אח"ז, מזבח הזה קרא ה' לו שלום שלא הרסוהו בני העיר והוא עוד עד היום בעפרת קיים לזכר הנס.

והמפרש פירש שגדעון קרא למזבח ה' שלום רצה לומר ה' ישפות שלום לנו, ורצה לומר שהכיר שה' הוא שלום העולמות כולנה, הוא החוט החורז כל חלקי המציאות ומחברן ומעמידם, וכמו שאמר בפי' ישעי' (מה ז') בפ' עושה שלום, ונקרא מטעם זה מלך שהשלום שלו.

וחז"ל אמרו בזה (שבת ד' יב) הכא שם גופיה אקרי שלום, ויש בו אצלי ענין מושכל בארתיו במק"א.


פסוק כה

(כה-כו) לא באר מה יעשה בפר הראשון שהלא לא צוהו להקריב רק את פר השני, ומ"ש ובנית על ראש המעוז במערכה אין לו פי' כלל, וכי בונה על המערכה והלא עורך המערכה על מזבח הבנוי לא בהפך:

ויהי בלילה ההוא:    הנה ביום בנה את המזבח, ולא נזכר שהקריב עליו קרבן כי היה ירא להקריב ביום מפני אנשי העיר ובלילה רצה להקריב כמו שאמר (פסוק כז) ויהי כאשר ירא וכו' ויעש לילה וכאשר פנה במחשבתו, מה יקריב איל או כבש או גדי, א"ל ה' קח את פר השור אשר לאביך, רצה לומר אותו תקריב ולכך לא באר לו שיקריבנו, כי הוא מענה על ספיקו מה יקריב, השיב את השור אשר לאביך תקריב, עוד הוסיף וצוהו דבר חדש, שיקח פר השני שבע שנים, הפר השני היה של בני העיר לא של אביו והיה מתפטם שבע שנים, שבעת החלו מדין למשול על ישראל נדרו להקריב פר הזה לע"ז עת יושעו ממדין, ופטמוהו משך זמן ממשלת מדין שהיה שבע שנים, ובאר לו מה יעשה בפר השני, צוהו שאחר שיקריב הפר הראשון על המזבח, יהרס את מזבח הבעל ויכרות את האשרה שעליו.

פסוק כו

ובנית מזבח:    שמן האבנים של מזבח הבעל שנהרס יבנה מזבח לה', על ראש המעוז הזה במערכה, צוהו שיבנה המזבח השני על המזבח הראשון שבנה על הצור, בענין שיבנה מזבח על גבי מזבח, ועל זה אמר על ראש המעוז, שרצה לומר שמזבח הראשון עז וחזק לבנות עליו, ושיהיה המזבח השני על המערכה ששם העלה הפר הראשון, ולקחת את הפר השני והעלית עולה בעצי האשרה, בענין שאבני מזבח של ע"ז היו לה' ועצי האשרה לעצים והפר לעולה, להורות כי ה' הוא יפדם ממדין וגם שימסור נפשו לקדש ש"ש ולהראות שאין ממש בע"ז.

ואמרו חז"ל ז' דברים הותרו באותו לילה.

פסוק כז

ויקח גדעון עשרה אנשים:    כי היה צריך להקריב הפר הא' ואח"כ לבנות מזבח על המערכה ואם היה עושה לבדו היה מתארך עד היום לקח אנשים לעזרו, ומפרש כי היה מתירא מעשות יומם.

פסוק כח

והנה נתץ:    יש הבדל בין הריסה לנתיצה, ההורס יפרק הבנין, והנותץ שובר כל אבן לשברים, ובאמת לא נתץ רק ההרס, כמו שאמר: והרסת את מזבח הבעל כי לקח האבנים בשלמות ובנאם לה', רק הם שלא ידעו שבנה מזבח מן האבנים האלה חשבו שנתץ ושבר.

ואת הפר הועלה:    מלת את כמו עם, רצה לומר האשרה עם הפר הועלה על המזבח הבנוי, (ובלי ספק הרסו אנשי העיר את מזבח הבנוי רק שהמזבח התחתון לא יכלו להרסו ולכן קראו מעוז. והיה בהשגחת ה' שקרא לו שלום כנ"ל).

פסוק לא

(לא) מה הכפל האתם תריבון, אם אתה תושיעון, ואיך אמר אשר יריב לו יומת עד הבקר, מי ימיתהו, והלא העם כולם מקנאים קנאת הבעל ומוכנים לריב בעדו.

ויאמר יואש:    אמר להם ממה נפשך, אם תחשבו שיש יכולת ביד הבעל לנקום על כבודו רק שאינו רוצה לריב, א"כ האתם תריבון לבעל כיון שאינו רב ריבו בעצמו, ואם תחשבו כי רוצה לריב רק שאין לו יכולת, ע"ז א"כ האתם תושיעון אותו אחר שאין לו תשועה בעצמו, כי אז הלא איש אשר יריב לו יומת עד הבקר.

למה המתין כל הלילה והחריש לו ואם היה יכולת בידו היה ראוי שימית את גדעון עד הבקר והרי גדעון חי, הרי אין לו יכולת. ואם תשיבו שאינו רוצה לריב, גם זה שקר, כי אם אלהים הוא ירב לו כי נתץ את מזבחו, בודאי היה רב ריבו ולא היה מחריש ע"ז, רק שאינו אלהים ואין לו כח, ואין בו ממש.

פסוק לב

ויקרא לו:    למען ידעו מזה שהבעל הבל קרא לו בשם זה שיש לומר מריבה עם הבעל והוא כופר בו ועובד את ה', ובזה נתקיים הכוונה העליונה להרחיקם ע"י מעשה הזאת מע"ז וזה היה הכנה אל התשועה אשר הבטיח, שא"א שיושעו בעודם מאמינים בבעל.

פסוק לד

ורוח ה':    הוא רוח גבורה, כמו שאמר המורה "המדרגה הראשונה מהנבואה שיחול רוח האלהים על איש אחד להציל גוי כולו",

ויתקע בשופר:    לסימן שיתקבצו למלחמה, ויזעק אביעזר משפחתו ועירו:

פסוק לו

(לו-מ) למה שאל אות אחר שכבר נתן לו אות באש ולמה שאל עתה שתי אותיות, ולפי טבע הלשון היל"ל אם על כל הארץ יהיה חורב ועל הגזה יהיה טל ובפעם הראשון אמר ויהי כן:

ויאמר גדעון:    לא בקש את האות למען דעת אם יש ביכולת אלהים להושיע, שנסיון כזה אסור שמורה מיעוט אמונה. וכמו שאמר רבינו סעדיה רק באשר ראה כי הדור ההוא בלתי ראוי לתשועה. שהגם שבני עירו עזבו את הבעל, עדן היו יתר השבטים משתחוים אליו כמו שהיו בהכורעים על ברכיהם, ומצד זה בקש אות אם יספיק זכותו הקטן לתשועה זו, והנה בקש שתי אותות, כי המופת לא יושלם רק בשיבחן בשני צדדים, שתחלה חשב שיתקיים הטל יותר על הארץ שלפי טבע קרירותה תתקיים בה הליחות זמן יותר ארוך, ואח"כ חשב להפך שיש לומר שהגזה מצד רפיונה וספגיותה תמשך אליה את הטל יותר, כמו שאמר בעל העקדה, ולזה במופת הראשון אמר: ויזר את הגזה כי עקר המופת שהתקיים בה הטל אח"כ, כי המשכת הטל בתחלתו הוא בטבע הגזה, ובמופת השני אמר: ויהי חורב אל הגזה, שהיה עקר המופת מה שהיה חורב בתחלתו ולא משכה אליה את הטל כלל עם ספגיותה, וכן היה צריך שני המופתים האלה לפי הנמשל, כי תחלה נסתפק אם יספיק זכותו הקטן שיושעו ישראל אף שהם עובדי ע"ז, וע"כ אמר אם ישך מושיע בידי, רצה לומר בזכותי את ישראל, והנה זכותו התחיל בגורן ששם התראה אליו המלאך.

פסוק לז

ואמר:    שיציג גזת הצמר בגורן וינסה בטל שהטל היא מליצה על שפע האלהית היורדת מלמעלה (כמו שאמר אהיה כטל לישראל, שראשי נמלא טל) ואם טל יהיה על הגזה לבדה הגם שעל כל הארץ יהיה חרב, רצה לומר הגם שכל הארץ שהוא כל ישראל בלתי ראוים אל הטל העליון ויהיה שם חורב, בכ"ז אמשיך הטל בזכותי, אז וידעתי כי תושיע בידי ובזכותי את ישראל.

פסוק לח-לט

ויהי כן וישכם כו' את הגזה:    פי' חז"ל שלא הזכיר שהיה על כל הארץ חורב, כי ברית כרותה לטל בל יעצר, והיה המופת רק רבוי הטל בגזה, והנה מופת זה היה קרוב אל הטבע, שהיה רבוי הטל ותוספתו, והנה ה' הבטיח לו שני דברים: א) שיושיע את העם בידו, ב) שיושיעם בידו לבדו בלא עם רב בדרך נס, ועל פרט זה רצה מופת אחר נסיי, שיבטח שזכותו הקטן יספיק לנס, ולכן אמר: אנסה נא עוד הפעם, שכבר בארתי במקום אחר שיש הבדל בין נסיון לבחינה שגדר הנסיון הוא בשרוצה לדעת אם יוכל המנוסה לעמוד על מדרגה יותר גדולה ממה שהוא, וכן רצה לנסות אם יעלה ממדרגה הקרובה אל הטבע אל מדרגת הנס, והוא שיהיה חורב אל הגזה לבדה, שזה לגמרי נגד הטבע, ומבואר בכללי הלשון, שבעל הלשון יקדים תמיד את מה שהוא עיקר במאמר, ולפי זה היה לו לומר בהפך, אם על כל הארץ יהיה חורב ואל הגזה יהיה טל, אך למ"ש שני הבחינות היו בגזה, כי גם בפעם הראשון ידע שא"א שיעצר הטל, רק בחן אם יהיה כ"כ טל בשפע על הגזה עד שלפי ערכו יהיה על הארץ חורב, ועל זה אמר.

פסוק מ

ויעש אלהים כן בלילה ההוא:    כי במופת השני לא היה לטבע מבוא כלל והיה אצבע אלהים לבדו, אולם היה צריך לשני מופתים גם לפי הנמשל, כי תחלה נצח את מחנה מדין לבדו, וע"ז היה המשל הראשון, ואח"כ ויצעק כל איש ישראל וירדפו, והם נצחו לבסוף בלעדו, כמו שאמר (ח' ב') ומה יכלתי עשות ככם, וע"ז הורה המשל השני שהגם שהיה חורב על הגזה רצה לומר שכח גדעון לא הספיק לגמור הנצחון, היה טל על הארץ.