<< · מ"ג עזרא · ט · ו · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואמרה אלהי בשתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך כי עונתינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וָאֹמְרָה אֱלֹהַי בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ כִּי עֲו‍ֹנֹתֵינוּ רָבוּ לְמַעְלָה רֹּאשׁ וְאַשְׁמָתֵנוּ גָדְלָה עַד לַשָּׁמָיִם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וָאֹמְרָ֗ה אֱלֹהַי֙ בֹּ֣שְׁתִּי וְנִכְלַ֔מְתִּי לְהָרִ֧ים אֱלֹהַ֛י פָּנַ֖י אֵלֶ֑יךָ כִּ֣י עֲוֺנֹתֵ֤ינוּ רָבוּ֙ לְמַ֣עְלָה רֹּ֔אשׁ וְאַשְׁמָתֵ֥נוּ גָדְלָ֖ה עַ֥ד לַשָּׁמָֽיִם׃


מצודות

לפירוש "מצודות" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

 

מצודת דוד

"להרים וגו'" - הוא הפוך כמו להרים פני אליך אלהי

"רבו" - נתרבו ועלו למעלה מן הראש 

מצודת ציון

"ונכלמתי" - מלשון כלימה ובושה

"להרים" - לרומם ולהגביה

"ואשמתנו" - מלשון אשמה ופשע

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ו) "בושתי ונכלמתי", מבואר אצלי שהבושה הוא מעצמו, והכלימה הוא מאחרים, ומפרש מ"ש "בושתי" כי "עונותינו רבו למעלה ראש", העון הוא עיות השכל שהוא בראש, והם עלו למעלה מן הראש ומתפשטים לחוץ, וע"ז י"ל בושה בפ"ע, ונגד "ונכלמתי" אמר "ואשמתנו גדלה עד לשמים האשמה", הוא חיוב העונש, ועל ידו היה לנו כלימה מאחרים [עמ"ש ישעיה סי' נ"ד]:

 

<< · מ"ג עזרא · ט · ו · >>