מ"ג ירמיהו א יב
<< · מ"ג ירמיהו · א · יב · >>
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר יהוה אלי היטבת לראות כי שקד אני על דברי לעשתו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֧אמֶר יְהֹוָ֛ה אֵלַ֖י הֵיטַ֣בְתָּ לִרְא֑וֹת כִּֽי־שֹׁקֵ֥ד אֲנִ֛י עַל־דְּבָרִ֖י לַעֲשֹׂתֽוֹ׃
תרגום יונתן
וַאֲמַר יְיָ לִי יָאוּת חֲזֵיתָא אֲרֵי מוֹחֵי אֲנָא עַל פִּתְגְמֵי לְמֶעְבְּדֵיהּ:
רש"י
מצודות
• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •
מצודת דוד
"היטבת לראות" - ר"ל ראית דבר ראוי לפי הזמן כי שוקד אני על דברי לעשותו ואם כן ראית דבר המרמז רמז על מה שעתיד להיות כי מקל שקד ראית ואני שוקד על דברי והמה אחד בלשון
מצודת ציון
"שוקד" - ענין מהירות כמו וישקוד ה' (דניאל ט)מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
- א) כי תפס אל הדמות שם "מקל" לא שם מטה, שהמטה ירמוז לפעמים למשענת ולמשרה, והמקל יציין ההכאה. המטה לכבוד אל הנושאה לא המקל, וכן עם כשדים הם ביד ה' כמקל חובלים ליסר החוטאים, לא כמטה לכבוד או למשענת,
- ב) במה שראהו "שקד", ר"ל מוציא פריו ברגע זו, וזה מורה רוב המהירות שיוציא ציצו ופרחו ופריו כרגע, עם מה שיסכים לזה הזמן שהשקדים מוציאים פרים בכ"א יום, וכן היו כ"א יום מן י"ז בתמוז עד ט' באב כמ"ש חז"ל,
- ג) מסכים לזה שם הפרי, ששקד מורה שקידה והשתדלות שישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו, ועז"א "כי שוקד אני על דברי לעשותו" כאילו עם הדבור מחובר ההשתדלות להוציאו אל הפועל במהירות כמו שעם ראיית המקל הוציא ציצו ופריו, (ולדברי חז"ל היתה המהירות הזה לטובה שהקדים שתי שנים קודם ונושנתם בל יתקיים ואבדתם מהרה בשיתמלא סאתם בהחלט, ובזה אמר על צד הדרוש היטבת לראות, ר"ל השקידה הזאת היא לטובת ישראל והצלתם):
ביאור המילות
"שוקד". גדר פעל זה הוא המתמיד לעיין ולהביט או לשכון אצל איזה דבר בהתמדה יתירה, כמו שוא שקד שומר, לשקוד על דלתותי, ובזה משתתף עם לשון ארמי, הוה מסקיד ביה בהאי חויא. והנה לפעמים יביא הרע ע"י הסתרת פנים שמסתיר פניו והרע בא מעצמו כמ"ש אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם. ולפעמים יביא הרע בהשגחה ולמעלה מדרך הטבע, כמ"ש וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו (דניאל ט'), ור"ל שוקד אני על דברי איך להוציאם אל הפועל ולעשותו דרך השגחיי, ובזה היטב לראות איך הדבור עצמו נתהפך למקל, כמ"ש צץ המטה פרח הזדון (יחזקאל ז'):<< · מ"ג ירמיהו · א · יב · >>