מלבי"ם על ירמיהו א
מלבי"ם על ירמיהו · א · >>
פסוק א
- א) מצד צורתו ודברים שידובר בו, למשל אם הוא ספר תוכחה או שיר או חכמה וכדומה, ואם נאמר בדרך מליצה או ספור וכדומה, ועז"א "דברי", מודיע שכולל כמה מיני דברים, נמצאו בו חזיונות, נבואות, ספורים, תוכחות, וכדומה.
- ב) מצד המחבר אשר דבר הדברים, אמר שהיה "ירמיהו בן חלקיהו" שהיה נביא ומיוחס מצד שאביו היה כ"ג ונביא, ומבואר שהיה ג"כ עשיר, כי אביו בודאי היה עשיר כמ"ש הכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו,
- ג) מצד מקומו שהיה הנביא דר בו, אמר שהיה "מן הכהנים אשר בענתות" שהיו מיוחדים ביראת ה', "ומארץ בנימין" לא מתושבי ירושלים, כי המוכיח שהוא מעיר אחרת, לא יכיר פנים ולא יחפה מצד אהבת עיר מולדתו, ודבריו נשמעים ביותר.
- ד) מאיזה מקור שאב דבריו, אם מן השכל, או הבחינה, או מפי סופרים וספרים, אומר.
פסוק ב
- ה) מצד הזמן שבו נבא, אמר שנבא בשלשה זמנים מחולפים אשר התחלף בם מעמד העם ומלכם, כי התחלת נבואתו היה "בימי יאשיהו בן אמון" שהוא ודורו היו צדיקים, והתחיל "בשלש עשרה שנה למלכו", שאז בהיותו בן דעת החל לעבוד את ה':
פסוק ג
"עד תום עשתי עשרה שנה לצדקיהו", שאז התחלף מעמד העם שהיו רשעים ולעומת זה היה המלך צדיק, ור"ל שנבואות אלה היו מתמידים בכל המעמדות האלה "עד גלות ירושלים", שאז נתקיימו כל נבואותיו:
פסוק ה
- א) ההכנה הטבעיית, שיהיה מוכן לנבואה מטבעו, ע"י שיהיה מזגו שלם אל טוב המדות, וכן ע"י שלמות כח המדמה והשכלי ויתר כחות הנפשיות,
- ב) ההכנה הבחיריית, שיכין א"ע לנבואה ע"י טוב המעשים והקדושה והפרישות, וההכנה הטבעיית תחול באדם תיכף בעת יצטייר צורת הולד בבטן אמו, כי ההכנה הזאת יקבל ע"י מולידיו והיינו כמ"ש בעדיות, האב זכאי לבנו בנוי בכח וכו', וההכנה הבחיריית לא תתחיל עד יולד ויחל להשתמש בכחותיו הטבעיים והנפשיים, אולם יש הבדל בזה בין הנביאים. כי תנאים אלה אינם מוכרחים רק לנביא הבא להשלים א"ע שישפיע עליו שפע הנבואה לצורך עצמו להשלימו בדעת אלהים ובהשגות עליונות שזה לא יהיה רק אם מוכן ע"ז מצד טבעו ובחירתו, לא כן הנביא המשולח מאת ה' ליסר גוים ולהוכיח לאומים שאז בעת יצטרך ה' לשלוח שליח כללי אל העם ולא ימצא איש המוכן לזה מעצמו, יבחר איש אחד הטוב בעיניו ויכינהו לנבואה ע"י שישנה טבעו ויעזרהו על בחירתו למען ישיג על ידו את התכלית הנרצה אצלו, (ובזה תמצא מענה על רוב הקושיות שהקשו על הרמב"ם שהחליט במורה שהנבואה לא תחול רק על המזומנים לה, והקשו עליו מנבואת גדעון ומנוח ודומיהם, כי זה לא היה מפני זכות המקבל רק מפני צורך המשפיע), וז"ש נגד ההכנה הטבעיית שתחול בעת יוצר הולד בבטן, "אנכי ידעתיך בטרם אצרך בבטן" שהקדמתי לך הכנה זו מעצמי, וכן נגד ההכנה הבחיריית שתחול בעת יצא מרחם ויתחיל לבחור בטוב המעשים "אנכי הקדשתיך" לנבואה "בטרם תצא מרחם", ר"ל נבואתך אינה צריכה להכנה הטבעיית והבחיריית כיתר הנביאים, יען כי "נביא לגוים נתתיך", שאינך נביא לצורך עצמך רק לצורך הכלל, ולא לשליחות פרטי רק כללי לכל הגוים, ונבואתך הוא לצרכי:
ביאור המילות
"אצרך בבטן, תצא מרחם". בבטן, מצייר בעוד הולד בבטן האם טרם לידתו, והרחם, יציין מקום יציאת הולד בעת הלידה (כמ"ש ישעיה מ"ו ג', תהלות כ"ב י"א, שם נ"ח ד', איוב ג' י', שם ל"א ט"ו), ולכן על הבטן אמר אצרך שהוא ריקום צורת הולד אחר מ"א יום של העבור, שזה גדר פעל יצר והבדלו מן ברא עשה, שמורה הצורה המתדבקת שהוא תכונותיו הטבעיים והמוסריים המוגבלים בעת ההיא מאת יוצר הצורות, ואמר ידעתיך שהוא הדיבוק בעצם ידיעתו, כמו ואדעך בשם, שנדבקה בצורתך ההשגחה הפרטית להשלימה בתכלית ההשלמה. ואצל רחם אמר תצא מרחם שהיא היציאה והלידה, ואמר הקדשתיך שמאז בא לו העזר ממרום לענין ההזמנה אל הנבואה בכח ה' ובעזרו מקדש:פסוק ו
- א) שהנער לא יערב לבו לגשת בפני גדולים,
- ב) שהנער אינו יודע לסדר דבריו במליצה ולשון צח שע"ז צריך הרגל רב,
- ג) מצד העם שנשלח אליהם שלא ישאו פנים לנער צעיר הימים ויקומו עליו ויהרגוהו:
פסוק ז
ביאור המילות
"על כל אשר אשלחך". שלח הנקשר עם על מורה שנשלח לחברו בדבר שהוא שלא לרצונו (מ"ב י"ח כ"ז, נחמיה ו' ג'), או שליחות של הכרח, (דה"א יג, ב), ור"ל שהגם שיהיה שלא לרצון הנשלח אליו תלך, ובל"ז נמצא בס' זה לרוב על במקום אל:פסוק ח
פסוק ט
ביאור המילות
"וישלח ה' את ידו". יד ה' מציין תמיד כח הנשגב ופעולתו לטוב או לרע, היד החזקה, היד הגדולה, ובבואו אצל הנבואה יורה על שמוסר כח פעלו וגבורה עצומה אל הנביא (מ"א י"ח מ"ו) או עזר ממרום אל פעלים עצומים, או שמניעו ומוציאו ממקומו ביד חזקה (יחזקאל ג' י"ד, ל"ז א', מ' א') או לראות מחזות עצומות נפלאות (שם א' ג', ח' א'):פסוק י
ביאור המילות
"לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע". פעל נתש מיוחד אל הנטיעות שעוקר הנטיעות ממקומם, ומגביל נגד פעל נתץ והרס שמיוחד אל הבנין, כי משני אלה ידבר פה, כמ"ש לבנות ולנטוע, וכן את אשר בניתי אני הורס את אשר נטעתי אני נותש (לקמן מ"ה ד'), ובניתים ולא אהרוס ונטעתים ולא אתוש (שם כ"ד ז'), והכתובים יציירו את הגוי בציור יער צומח עצים, (ישעיה י' י"ח ל"ג, זכריה י"א), ואת הממלכה ידמו לבנין (ישעיה כ"ח ט"ו, תהלות קי"ח כ"ב), כי הממלכה תבנה אבן אל אבן. ונגד גוים וממלכות, אמר על הגוים, לנתוש ולהאביד ולנטוע, ועל הממלכות לנתוץ ולהרוס ולבנות, וכן תמצא לקמן (י"ח ז', ל"א כ"ח). ולהאביד מוסיף על לנתוש שהניתש נעקר ממקומו ועדן הוא במציאות, והנאבד נאבד לגמרי, וכן אמר לקמן (י"ב י"ז) נתוש ואבד וכן להרוס מוסיף על לנתוץ כי ההרס והנתיצה הם שני ענינים, הנתיצה תפול גם על אבן אחת, וההריסה הוא על כלל הבנין, ובזה מושג של הריסה כולל יותר, ולפעמים הנתיצה הוא יותר מן ההירוס אם הוא אחר ההריסה כמ"ש בחבורי התו"ה (שמיני סי' קל"ט):פסוק יא
ביאור המילות
"מקל". יש הבדל בין מקל, מטה, משענת. המטה היה עשוי לכבוד והיה נושא אותו לפעמים לציין המדרגה, ומציין לפעמים הנשיאות, כמו מטה עז שבט למשול (יחזקאל י"ט י"ד), ואם עשוי להשען עליו הזקן וחלוש כח נקרא משענת, אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו, ואיש משענתו בידו מרוב ימים (זכריה ח' ד'), ואם עשוי להכאה נקרא מקל, והוא לרוב ביד הרועים להכות הבהמות, ויך את האתון במקל, ועי' לקמן (מ"ח י"ז):
"שקד", אינו שם רק פעל כמו ד¢בק ש¢מח, כי לא ח¢מץ, י¢בש היה נקודים, וגם המקור יבא כן מהר ימהרנה לו לאשה, והפעל נגזר משם "שקדים", שהמקל התלבש בשקדים בעת החזון:פסוק יב
- א) כי תפס אל הדמות שם "מקל" לא שם מטה, שהמטה ירמוז לפעמים למשענת ולמשרה, והמקל יציין ההכאה. המטה לכבוד אל הנושאה לא המקל, וכן עם כשדים הם ביד ה' כמקל חובלים ליסר החוטאים, לא כמטה לכבוד או למשענת,
- ב) במה שראהו "שקד", ר"ל מוציא פריו ברגע זו, וזה מורה רוב המהירות שיוציא ציצו ופרחו ופריו כרגע, עם מה שיסכים לזה הזמן שהשקדים מוציאים פרים בכ"א יום, וכן היו כ"א יום מן י"ז בתמוז עד ט' באב כמ"ש חז"ל,
- ג) מסכים לזה שם הפרי, ששקד מורה שקידה והשתדלות שישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו, ועז"א "כי שוקד אני על דברי לעשותו" כאילו עם הדבור מחובר ההשתדלות להוציאו אל הפועל במהירות כמו שעם ראיית המקל הוציא ציצו ופריו, (ולדברי חז"ל היתה המהירות הזה לטובה שהקדים שתי שנים קודם ונושנתם בל יתקיים ואבדתם מהרה בשיתמלא סאתם בהחלט, ובזה אמר על צד הדרוש היטבת לראות, ר"ל השקידה הזאת היא לטובת ישראל והצלתם):
ביאור המילות
"שוקד". גדר פעל זה הוא המתמיד לעיין ולהביט או לשכון אצל איזה דבר בהתמדה יתירה, כמו שוא שקד שומר, לשקוד על דלתותי, ובזה משתתף עם לשון ארמי, הוה מסקיד ביה בהאי חויא. והנה לפעמים יביא הרע ע"י הסתרת פנים שמסתיר פניו והרע בא מעצמו כמ"ש אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם. ולפעמים יביא הרע בהשגחה ולמעלה מדרך הטבע, כמ"ש וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו (דניאל ט'), ור"ל שוקד אני על דברי איך להוציאם אל הפועל ולעשותו דרך השגחיי, ובזה היטב לראות איך הדבור עצמו נתהפך למקל, כמ"ש צץ המטה פרח הזדון (יחזקאל ז'):פסוק יג
ביאור המילות
"סיר נפוח". המעלה רתיחות, שזה בא ע"י חלקי האויר המתרחבים ע"י האש ועולים למעלה ונופחים בחלקי המים, וחברו כדוד נפוח (איוב מ"א).
"ופניו", נקרא הצד ששם יתנשא נפוח הרתיחות שהוא בצד האש, שהצד ההולך לפנים נקרא פניו, ובאשר פני הרתיחות בא מסבת האש שבצפון אמר "מפני צפונה" במ"ש הסבה:פסוק יד
פסוק טו
ביאור המילות
"פתח שערי ירושלים ועל כל חומתיה". הכובשים יתחילו בערי הפרזות, אח"כ בחומות, ואח"כ בפתח השער, אבל פה יציינם כאדוני הארץ ומלכיה יושבים על כסא ההנהגה. שאז תצא ההנהגה מן השער אל החומות ומשם אל ערי הפרזות:פסוק טז
- א) "אשר עזבוני",
- ב) שאם היו עוזבים אותי ולא היו עובדים אלהים אחרים היה לימוד זכות עליהם שעשו זה מצד חפצם בחפשיות, אבל הם "קטרו לאלהים אחרים", הגם שעבודתם כבדה יותר, ואם היו ממירים כבודם לבעבור השגת תועלת וכדומה לא היה החטא גדול כל כך. אבל הם,
- ג) "השתחוו למעשה ידיהם" שעשו בעצמם ויודעים שאין בו ממש:
פסוק יז
ביאור המילות
"אנכי אצוך", כפילת השם עם הכינוי מורה מיעוט רק אשר אצוך אנכי בעצמי לא אשר אצוך לא אנכי, כמו ציווי המלך וחכמי העדה או נביא שידבר בשמי, הגם שאתה מצווה לשמוע להם לא תדבר כפי ציוים, כי כל זה קרה לו.
"אחתך" מן הכפולים ופ"א הפעל בחיריק שלא להתחלף עם עתידי הדגוש מנחי העי"ן (בן מלך):פסוק יח
פסוק יט
ביאור המילות
"ונלחמו אליך". פעל לחם נקשר עם ב', ועם מלת עם, או את, או על, ובארתי הבדלם ביהושע (י' כ"ט), והקשור עם אל מורה שרוצה להתקרב להלחם אתו, לוחם נגדו מן הצד ע"י תחבולות להכשילו וכן לקמן ט"ו כ':מלבי"ם על ירמיהו · א · >>