פתיחת התפריט הראשי
מקראות גדולות יונה


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר יהוה אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו שבן לילה היה ובן לילה אבד

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר יְהוָה אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה אַתָּ֥ה חַ֙סְתָּ֙ עַל־הַקִּ֣יקָי֔וֹן אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָמַ֥לְתָּ בּ֖וֹ וְלֹ֣א גִדַּלְתּ֑וֹ שֶׁבִּן־לַ֥יְלָה הָיָ֖ה וּבִן־לַ֥יְלָה אָבָֽד׃

תרגום יונתן (כל הפרק)

וַאֲמַר יְיָ: אַתְּ חַסְתָּא עַל קִיקָיוֹן דְלָא עָמַלְתָּ בֵּיהּ וְלָא רַבִּיתֵיהּ, דִי בְלֵילְיָא הָדֵין הֲוָה וּבְלֵילְיָא אוֹחֲרָנָא אֲבַד:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

לא עמלת בו – בחרישה וזריעה והשקאת מים:

שבן לילה – כמו בֶן לילה, לא גדל אלא לילה אחד:

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר – הכתוב דיבר דרך שיבינו השומעים, כי השם לא יעמול בכל הבריאות.

והנה הטעם, אתה חסתה על דבר לא עשית, ואיך לא אחוס אני על מעשיי?

ומלת בִן בחירק, כמו "בן נון" (שמות לג, יא ועוד); "והיה אם בן הכות הרשע" (דברים כה, ב).

והנה לא שמח בקיקיון רק יום אחד, מהבוקר עד הערב. והנה היה, מתחילת הלילה – הֵחֵל שיגדל עד הבוקר, ולערב הֵחֵל ליבש, וכעלות השחר כולו יבש. על כן אמר, שבן לילה היה ובן לילה אבד:

רד"ק (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון – ואף על פי שלא חס על הקיקיון אלא מפני צערו, כן האל יתברך חס על נינוה מפני כבודו, כי הנבראים הם כבודו, כמו שכתוב: "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג). וכל שכן מין האדם, כמו שכתוב: "ולכבודי בראתיו" (ישעיה מג, ז).

ואף על פי שפירשנו זה על ישראל, מכל מקום על מין האדם מדבר, כמו שאמר: "יצרתיו אף עשיתיו"; אלא לפי שישראל מכירים בכבוד האל יותר משאר מין האדם, זולתי החכמים שבהם, אמר הפסוק על ישראל:

אשר לא עמלת בו ולא גדלתו – הדבר שיעמול בו האדם, הוא עצב יותר באובדו. ואף על פי שהאל יתברך לא עמל ביצירת הנבראים, דיברה תורה כלשון בני אדם, להבין השומעים:

שבין לילה היה ובין לילה אבד - בין כמו בֶן, וכן "בִן נון". ובִן לילה, כמו בֶן לילה, כמו בן חודש, בן עשרים. ופירוש בן לילה, כי בלילה אחת צמח, ובלילה האחרת אבד בסוף הלילה, כי בעלות השחר הוכה וייבש:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון", מבואר אצלי שיש הבדל בין "חוסה" ובין יתר לשונות כמו חמל רחם, שהחוסה הוא מצד צרכו אל הדבר כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, א"ל אתה חסת על הקיקיון מפני שיש לך בו צורך להיות לך לצל, הגם שזולת זה אין דבר מה שיעורר אותך שתתעצב עליו לא מצד שעמלת בו בנטיעתו או בגדולו, שעל זה אמר אשר לא עמלת בו, שדרך הפועל לחוס על מעשה ידיו ולא מצד הדבר עצמו שהוא דבר יקר וקיים, כי בן לילה היה ובין לילה אבד שהוא ציץ נובל שאין בו ממש:


 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

אתה חסת – הנה אתה חסת ונצטערת על אבידת הקיקיון, אשר אתה לא עמלת בו בחרישה ובזריעה, ולא גידלת אותו להשקותו ולזבלו. כי הדרך שאדם חס ומצטער על אבידת דבר שעמל בו, ולא כן יחוס ויצטער על אבידת דבר שלא עמל בו.

שבן לילה היה – רוצה לומר, ועוד, שבלילה אחד גדל וצמח, ומיד בלילה שאחריה נאבד, כי בעלות השחר היכהו התולעת עד לא זרחה השמש. וכאומר: הלוא אין לחוס על דבר הנעשה מהר ולא עמד זמן רב:

מצודת ציון

חסת – מלשון חס וחמלה.

עמלת – מלשון עמל ויגיעה.

גדלתו – עניין הצמחה.

שבן – בן בחיר"ק כמו בן בסגו"ל, וכן "בן נון" (יהושע א ועוד). ורוצה לומר, בזמן לילה, וכן: "כבש בן שנתו" (ויקרא יב).

אבד – נאבד:

<< · מ"ג יונה · ד · י · >>