מ"ג ויקרא כא ו
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
קדשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם כי את אשי יהוה לחם אלהיהם הם מקריבם והיו קדש
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי יְהוָה לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
קְדֹשִׁ֤ים יִהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת־אִשֵּׁ֨י יְהֹוָ֜ה לֶ֧חֶם אֱלֹהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | קַדִּישִׁין יְהוֹן קֳדָם אֱלָהֲהוֹן וְלָא יַחֲלוּן שְׁמָא דֶּאֱלָהֲהוֹן אֲרֵי יָת קוּרְבָּנַיָּא דַּייָ קוּרְבַּן אֱלָהֲהוֹן אִנּוּן מְקָרְבִין וִיהוֹן קַדִּישִׁין׃ |
| ירושלמי (יונתן): | קַדִישִׁין יְהוֹן קֳדָם אֱלָהָהוֹן וְלָא יִפְסוּן יַת שְׁמָא דֶאֱלָהָהוֹן אֲרוּם יַת קוּרְבָּנַיָא דַיְיָ תִּקְרוּבְתָּא דֶאֱלָהָהוֹן הִינוּן מַקְרִיבִין וִיהוֹן קַדִישִׁין בְּגוּפֵיהוֹן: |
| ירושלמי (קטעים): | וְלָא יִפְסוּן: |
רש"י
מפרשי רש"י
[יג] זונה שנבעלת בעילת ישראל האסור לה כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר. הרמב"ן (לעיל יט, כט) הקשה על זה, שאין זונה אלא מחייבי כריתות או עבד או גוי שאין להם קדושין, אבל חייבי לאוין, כגון ממזר, אינה זונה ואינו לוקה. וכן התוספות בפרק הבא על יבמתו (יבמות סוף סא.) כתבו פירוש הקונטרס דזונה הוי שנבעלת לפסול, ופירשו התוספות דלא הוי זונה אלא מחייבי כריתות. ובפרק החולץ (יבמות דף מד:) גבי הכל מודים הבא על חייבי כריתות הולד פגום, מקל וחומר מאלמנה שאינה רק חייבי לאוין, כל שכן כיון שנבעלה לחייבי כרת עשאה זונה, דייקו בתוספות (שם ד"ה עשאה) 'מכאן משמע דסבירא לרבי יהושע דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות, דבתפיסות קדושין תליא מילתא, כדמשמע בפרק כל האסורים (תמורה דף כט:) '. פירוש, דקאמר התם (שם) אתנן זונה גויה אסור, דכתיב (ר' דברים כג, יט) "תועבה היא", וכתיב התם (ר' לעיל יח, כט) "כי כל התועבות האלו", מה התם עריות שאין בהם קדושין, אף כאן שאין קדושין תופסין בה, ולפיכך אתנן זונה גויה אסור. ומזה משמע דלא הוי שם זנות אלא אם אין קדושין תופסין בה, דאי הוי זונה בכל ביאת איסור, למאי נבעי דלא תפסי קדושין, דמאי ענין קדושין לענין אתנן זונה. אלא עיקר זנות הוי כשאין קדושין תופסין בה, ולכך אתנן זונה גויה אתננה אסור, דלא תפסי בה קדושין (יבמות ריש מה.). ואף על גב דרבא סבירא ליה (תמורה דף כט:) דאתנן זונה ישראלית אסור, מכל מקום גם כן הוא מודה דעיקר זונה בדלא תפסי קדושין, אלא דיליף זונה ישראלית מזונה גויה, דזונה גויה אסור אתנן שלה - אף זונה ישראלית כך, ולא בעי זנות בהך ביאה - אם נבעלה פעם אחת למי שאין קדושין תופסין בה, ואף על גב דאחר כך בא עליה מי שקדושין תופסין בה, אתננה אסור. והשתא משמע לדברי הכל שתולה שם זנות באין קדושין תופסין בה:
ועוד מוכח התם בהדיא דשם זונה לא הוי אלא אם אין קדושין תופסין בה, דהתם (תמורה דף כט:) פריך אליבא דאביי 'אחד זונה גויה ואחד זונה ישראלית אתנה אסור', ומוקי ליה אביי כדרבי אלעזר, דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה. ומה תירץ, סוף סוף קרא כתיב "תועבה", וילפינן גזירה שוה דבעינן שלא יהא קדושין תופסין בה, ועל כרחך הכי פירושו, דלא בעינן זונה גויה שאין קדושין תופסין בה אלא בשביל שתהא אותה ביאה לזנות, ורבי אלעזר סבירא ליה פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, ולכך כל ביאה - זנות היא, ואתננה אסור. שמע מינה דאליבא דכולי עלמא לא הוי זונה אלא במידי דלא קדושין תופסין בה. והשתא ראיה ברורה לדברי התוספות:
והרא"ם תמה על ראיית התוספות מפרק כל האסורים, ומשם אדרבה, להיפך ראיה, דהכל מודים דכהן הבא על הזונה דקדושין תופסין בה דחייב, ולא פליגי אביי ורבא אלא לענין אתננה, דלאביי לא הוי אתנן אלא אם כן אין קדושין תופסין בה, ורבא יליף אתנן זונה ישראלית מאתנן זונה דגויה, מה אתנן זונה דגויה הוי אתנן, אף אתנן ישראלית הוי אתנן. אבל הכהן הבא על ישראלית זונה, אף על גב שלא נבעלה אלא למי שקדושין תופסין בה, חייב:
ודבריו תמוהין, שכבר נתבאר ראיית התוספות. ומה שאמר כי ההפך משם ראיה, אין בדבריו ממש, דמי הגיד לו שכהן שבא על בת ישראל שנבעלה לפסול אף אם קדושין תופסין לוקה, דזה אינו אלא אם נבעלה למי שאין קדושין תופסין בה. וכך אמר התם 'זונה ישראלית (לכהן) אתננה מותר, דהא קדושין תופסין בה, וכהן הבא עליה לוקה משום זונה'. והכי פירושו, דאתנן זונה - שבא עליה אדם דתופסין בה קדושין, אתננה מותר, דהא בזאת הביאה תופסין קדושין. אבל כהן לוקה, אף על גב דתופסין, דנבעלה כבר למי שאין קדושין תופסין בה:
[יד] אבל שנולדה מפסולי כהונה וכן שנתחללה מן הכהונה וכו'. בפרק יוחסין (קידושין דף עז.) יליף ליה דלא זרעו בלחוד הוא מחולל, אלא אף היא נעשית חללה על ידי ביאת אחד מן הפסולין לכהונה, דכתיב (פסוק טו) "ולא יחלל", ומשמע זה קדושין שהיה כשר ונתחלל, וזו האשה שהיתה כשירה ונתחללה על ידי ביאת אחד מן הפסולין:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק א (עריכה)
[ו] "קדושים יהיו לאלקיהם"-- על כרחם. "ולא יחללו את שם אלקיהם כי את אשי ה' לחם אלקיהם הם מקריבים והיו קדש"-- להגיד מה גרם.
"הם מקריבים"-- ולא הלוים.
"והיו קדש"-- לרבות בעלי מומים.