מ"ג דברים לד ה
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וימת שם משה עבד יהוה בארץ מואב על פי יהוה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהוָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיָּ֨מׇת שָׁ֜ם מֹשֶׁ֧ה עֶבֶד־יְהֹוָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ מוֹאָ֖ב עַל־פִּ֥י יְהֹוָֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּמִית תַּמָּן מֹשֶׁה עַבְדָּא דַּייָ בְּאַרְעָא דְּמוֹאָב עַל מֵימְרָא דַּייָ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | בְּשַׁבְעָא יוֹמִין לְיַרְחָא דַאֲדָר אִתְיְלִיד משֶׁה רַבְּהוֹן דְּיִשְרָאֵל וּבְשַׁבְעָא יוֹמִין לְיַרְחָא דַאֲדָר אִתְכְּנִישׁ מִגּוֹ עַלְמָא בְּרַת קָלָא נָפְלַת מִן שְׁמַיָּא וְכֵן אָמְרַת אָתוּן כָּל עַלְלֵי עַלְמָא וְחָמוֹן בְּצַעֲרֵי דְמשֶׁה רַבְּהוֹן דְּיִשְרָאֵל דְּטָרַח וְלָא אִתְהַנֵי וְאִתְרַבֵּי בְּאַרְבַּעַת כְּלִילִין טָבִין כְּלִילַת דְּאוֹרַיְיתָא דִידֵיהּ דְּשָׁבָא יָתָהּ מִשְּׁמֵי מְרוֹמָא וְאִתְגְלֵי עֲלוֹי אִקַר שְׁכִינְתָּא דַּיְיָ בִּתְרֵין אַלְפִין רִיבְוָון דְּמַלְאָכִין וּבְאַרְבְּעִין וְתַרְתֵּין אַלְפִין אַרְתְּכִין דְּנוּר כְּלִילָא דִכְהוּנְתָּא דִידֵיהּ הֲוַות שִׁבְעָתֵי יוֹמֵי אַשְׁלָמוּתָא כְּלִילָא דְמַלְכוּתָא אַחֲסִינוּ יָתֵיהּ מִן שְׁמַיָּא לָא חַרְבָּא שָׁלָף וְלָא סוּסָא אָסַר וְלָא מַשִּׁרְיָּן אַרְגִּישׁ כְּלִילָא דִּשְׁמָא טָבָא קָנָא בְּעוֹבָדִין טָבִין וּבְעִנְוָותָנוּתֵיהּ בְכֵן אִתְכְּנַשׁ תַּמָן משֶׁה עַבְדָּא דַיְיָ בְּאַרְעָא דְמוֹאָב עַל נְשִׁיקַת מֵימְרָא דַיְיָ: |
| ירושלמי (קטעים): | וּמִית תַּמָן משֶׁה עַבְדָא דַיְיָ בְּאַרְעֲהוֹן דְמוֹאֲבָאֵי עַל פּוּם גְזֵירַת מֵימְרָא דַיְיָ: |
רש"י
"על פי ה'" - בנשיקה
אבל פירושו 'ומשה כותב בדמע', שהיה משה בוכה על מיתתו, והוא כמו "הזורעים בדמעה" (תהלים קכ"ו, ה'), דמסתמא כיון שהזכיר מיתתו "וימת משה", היה בוכה. והשתא לא קשיא איך כתב "וימת משה", הואיל והיה משה עדיין חי, שכיון שהיה בוכה על מיתתו, זהו התחלת המיתה, וזהו "וימת משה וגו'". (ובודאי פירוש טעות הוא):
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
עַל פִּי ה' – בִּנְשִׁיקָה (מו"ק כ"ח ע"א).
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ורבים שואלים משה שנתנה תורה על ידו איך הזכיר בו הכתוב מיתה, והלא מצינו מי שלא הגיע למעלתו והוא חי וקיים לעולם כעניין חנוך ואליהו. אבל העניין לומר כי לפי שחטא במי מריבה נענש במיתה והיה בכלל גזרת אדם, שכן חנוך ואליהו שלא חטאו לא היו בכלל גזרת אדם והם חיים חיים נצחיים.
'על פי ה'. על דרך הפשט הוא אמרו לו ומות בהר. ועל דרך המדרש היא מיתת נשיקה, השכליית מתעלה להידבק בשם הנכבד.דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
הא' מה הקושיא שהקשה ר"ש לרבי יהודה ואפשר ס"ת חסר אות אחד והלא כבר נאמר לקוח את ספר התורה וגו'. כי הנה ישיב אליו רבי יהודה שכאשר צוה משה לקוח את ספר התורה הזה חשב שכבר נשלמה כתיבת התורה ושלא היה חסר ממנה דבר. והראיה על זה שהנה אחריו באה שירת האזינו ופרשת עלה אל הר העברים. ופרשת וזאת הברכה והדברים האלה כלם משם כתבם עם היות שכבר נאמר לקוח את ספר התורה וזהו המורה שלא יקשה ר"ש דבר על רבי יהודה שאמר שיהושע כתב ענין מיתת משה כי יאמר לו רבי יהודה ולדידך מי ניחא בפרשיות שנכתבו אחריו:
השני מה הועיל ר"ש לדעתו באמרו שהכתובים האלו השמנה משה כתבם בדמע כי עם היות הכתיבה אמצעית בין כתיבה תמה ללא כתיבה הנה תשאר הקושיא עכ"פ וכי משה מת וכותב וימת משה. ובין שיכתוב אותו בדיו ובין שיכתוב בדמע הנה המת אי אפשר שיכתוב:
השלישי מה הראיה שהביא ר"ש מדברי ברוך בן נריה אם להגיד שמשה כתב את הדברים האלה בדמע. כמו שכתב ברוך המגילה הזאת בדיו יהיה הנדון בלתי דומה לראיה כי ברוך היה חי ויוכל לכתוב ומשה היה מת ואיך יכול לכתוב ואם בא ללמוד מדברי ברוך שיש כתיבה שהיא בדיו וכתיבה שאינה בדיו הנה הפסוק שהביא על זה לא יסבלהו. וגם ההודעה הזאת בלתי צריכה לענין הדרוש:
ומה שנראה לי בזה הוא שהתורה כלה משה אדונינו כתבה בידו. וזר לא יקרב אליה חלילה לכתוב בה אפילו אות אחד ולא יהושע עם היותו משרת משה מבחוריו וזה היה דעת ר"ש באמת והוא דעת בריא ושלם ולכן הקשה כנגד רבי יהודה שאמר שח' הפסוקים האלה כתבם יהושע אפשר ס"ת חסר אפילו אות אח' והביא על זה פסוק לקוח את ספר התורה הזה וגו' והנה הפסוק ההוא תמצאהו בסוף פרשת וילך אחר שזכר שכתב משה את השירה וילמדה את בני ישראל. ושם נאמר ויהי ככלות משה לכתוב את דברי השירה הזאת על ספר עד תומם. ויצו משה את הלויים נושאי ארון ברית ה' לאמר לקוח את ספר התורה הזה וגו'. וממה שאמר ויהי ככלות משה ואמר עד תומם מורה שמשה מפי הגבורה כתב שם השירה ושאר הפרשיות והברכות וספור מיתתו ושאר הדברים עד לעיני כל ישראל כי זהו אמרו עד תומם ואחרי כתיבתה בשלמות. צוה שיקחו את ספר התורה וישימו אותו מצד ארון ברית ה'. ולכן להיות מכלל הצווי האלהי עלה אל הר העברים שכבר צווה עליו בפרשת פנחס ונכפל בכאן היה מהזרות שיהיה מצוה לקחת את ספר התורה לא יכתוב הפעל שנעשה מהעלייה ההיא ואם נפסל ספר התורה להיות חסר בו אפי' אות אחת כ"ש להיות חסר בו ספור אח' בכללו ולפי שכל זה נכלל באמרו עד תומם. היה ראוי לו אחר הכתיבה כלה ומיתת משה בעלותו להר שהוא כלו מכלל התורה שיצוה לקוח את סה"ת לא קודם לזה אבל אם לא נכתב איך עלה וקיים הצווי וימת שם. והיה עתיד יהושע לכתבו. איך היה א"כ משה נותן את ספר התורה ללויי' ומצוה אליהם שיקחוהו וישימו אותו מצד ארון ברית ה' והיה שם לעד כי לא היה ראוי כ"א שיתנהו אל יהושע לכתוב עליו מה שהיה חסר בו. ויהושע אחרי השלמתו יתן את הספר ללויים ויצוה אותם לשום אותו מצד הארון לא משה אם לא היתה הכתיבה עדיין נשלמת בימיו. ואמנם לספק שעשה ר' יהודה באמרו אפשר משה רבינו מת וכתב וימת משה השיב ר"ש אלא ע"כ הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב בדיו. ורצו בזה כ"א היותה כתיבת התורה פעולת משה שהוא יכתוב אותה מדעתו מה שקרה במציאות והיו דבריה מסודרין ומוגבלים ממנו והספורים שבאו בה משה מעצמו היה האומ' והמגיד אותם מה שקרו היה ספקו של ר' יהודה עצום מאד איך יכתוב וימת משה בהיותו כבר מת ובטל מן העולם. אבל לא היה הענין כן כי כל התורה מבראשי' עד לעיני כל ישראל היה הקב"ה אומר מלה במלה ומשה כותב. וא"כ כמו שכתב כל הדברים שהיו קודם משה מבריאת עולם והסתעפות הדורות ועניני האבות שכתבם מפי הגבורה ולא נאמר אם משה עדין לא נולד איך כתב ענין המבול וענין הפלגה או ענין לידתו בעצמו ככה אין ביטול שנא' שכתב הדברים העתידי' להיות קודם היותם ויספר בלשון עבר כאלו כבר יצאו אל המציאות לפי שכתבם מפי הגבורה הלא תראה שכתב בפרשת כי תוליד בנים וגו' ובפרשת הנך שוכב עם אבותיך ופרשת והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה ושירת האזינו וזולתם שהם דברים עתידים לאחרי מותו שנים רבות ונאמר שכתבם מפי הגבורה שהוא היודע העתיד להיות והדברים העתידים הם לפניו יתברך כהווים ולכן בדברי הנבואות תמצא פעמים רבות העתידות בלשון עבר. כאלו הם דברים כבר יצאו למציאותם וכן היו ויעל משה מערבות מואב וגו' ויקבור אותו בגיא שהקב"ה צוה לו שיכתוב זה כלו כפי מה שהיה עתיד להיות וכן השוה הדברים העוברים והעתידים בלשונו ובדבריו להעיד שכלם נתנו מרועה אחד. ושלא היה ביניהם הפרש כי אלו ואלו היה מסודרים ומצווים מפי הש"י ונכתבים ביד משה וההבדל ביניהם שבכל דברי התורה היה הקב"ה אומר ומשה היה אומר וחוזר הדברים אשר שמע ואח"כ כותב. אמנם באלו השמונה פסוקים היה הקב"ה אומר ומשה לא היה אומר אותם כ"א כותב אותם בלבד והיה זה לפי שהיה בוכה בצרת המיתה העתידה לבא עליו ומפני הבכיה לא היו יכול לחזור האמירה אבל היה כותבם כאשר שמעם וזהו שאמר ר"ש ע"כ הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב. מכאן ואילך היה הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע. כלומר שלא היה אומר אותם מפני בכייתו ודמעתו על לחיו. ולפי זה ג"כ נכתבו ח' הפסוקים האלה בדיו כמו שאר התור' והחילוף הוא ביגון הכתוב ודמעיו בצום ובכי בכתבו לא בחמר הכתיב' והנה הביא רבן שמעון ראיה מדברי ברוך בן נריה. והוא בספר ירמיה כשכתב המגילה והוליכה בית ה' אל כל השרים ששאלו השרים הגד נא לנו איך כתבת כל הדברים האלה מפיו ויאמר אליהם ברוך מפיו יקרא אלי כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו. וענין שאלתם ותשובתו לדעתי כך היא. הנה השרים כשראו רבוי היעודים הרעים. וכובד הקללות וההספד אשר במגילה שאלו את ברוך איך כתבם. ר"ל האם שמע אותם מפי ירמיהו בכללות' ולקח הוא בדעתו כללות הדברים. ואח"כ כתב המגילה מעצמו או אם ירמיהו מדבר אליו הכל מלה במלה ושאלוהו זה לפי שאם היה הענין כדרך הראשון לא יהיה בחלק וחלק ממנה הסודות הנבואות כ"א בכללת הענין ויהיו הדברים בפרטיותם דברי ברוך ולא דברי ירמיהו וברוך השיבם כי לא היו הדברים מפיו כי כמו שהענין היה מירמיהו כך היה הדברים ממנו. כי הוא היה קורא אליו מלה במלה כל הדברי' וברוך לא היה עושה דבר אחר כ"א כותב על הספר בדיו. ר"ל כל מלה כמו שהיתה יוצאת מפי הנביא כי פעל הכתיבה והדיו הוא מברוך לא הענין ולא הדברים והנה רבן שמעון הבין בשלמות הכותב הזה ואמר שכך היה ענין הח' פסוקים האלו כי לא כתבם משה מעצמו לשיקשה לנו אם היה מת איך כתב וימת משה. אבל כתבם מפי הקב"ה כאשר כתב ברוך את המגילה מפי ירמיהו ושלכן לא היה מהזרות שיכתוב משה את מיתתו כי לא כתבה כפי מה שאירעה במציאות כ"א כפי מה שצוה אליו ית' שיכתבה כמו שהיתה עתידה להיות וכמו שאמר הרמב"ן שהיה משה בכתבו את התורה כמעתיק מספר קדמון והנה שאל בעל הגמרא על אותו מאמר שנמצא לרבי יהושע שאמר ח' פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם אם הוא לדעת רבי יהודה או לדעת ר"ש. כי יראה בתחלה המחשבה שאחרי שעשו שנוי באלה הח' פסוקים משאר פסוקי תורה שלא נכתבו כמוהם בשוה והשיב שגם לדעת ר"ש יתישב אותו מאמר שהוא יחשוב שהואיל ואישתני אישתני והשנוי הוא כי בכל התורה היה הקב"ה אומר ומשה חוזר ואומר אחריו ובח' פסוקים האלה היה הקב"ה אומר בלבד ולא משה. ולכן להיות בהם יחיד אומר שהוא הקב"ה לכן אומר הח' פסוקים יהיה יחיד קורא אותם לזכר אותו השנוי שנעשה באמירתם ובשאר התורה קוראים שנים כמו שהיו בהם שני' אומרים הקב"ה ומשה אחריו הנה התבאר מזה כלו שהפסוקים האלה וכל שאר פסוקי התורה משה רבינו בידו כתבם ולא עבר זר בתוכם כי בהיות הדברים העתידים מצויירין בחכמתו העליונה משה היה כותב מה שהיה עתיד להיות ולא מהמציאות הפעליי שעדיין לא היה:
והנה בענין מיתת משה אדונינו. ראיתי לבאר ד' דרושים: הדרוש הא' שאם הי' המות החסרון היותר גדול שימצא במין האנושי וההמלט ממנו הוא טוב מפורסם והוא השכר הגדול שיעד הקב"ה לאדם חלף עבודתו באמרו בכ"מ ולא תמותו עד שלהיות טוב לפני האלהים ההמלט ממנו. מצינו שנמלט אליהו ממנו שנלקח בסערה השמים יקשה מאד איך רבן של נביאים שגדלה מעלתו על מעלת אליהו לאין שיעור לא נעשה עמו יקר וגדולה כמו שנעשה לאליהו. אבל פרסם הכתוב וימת שם משה וגו' ויקבור אותו בגיא וגו' שמורה שמת ונקבר כשאר בני אדם והנה לא זכרתי ענין חנוך. לפי שחז"ל בב"ר פרשה כ"ב קבלו שהיה צדיק ושחשב בדעתו לשוב להרשיע ולכן מיהר הקב"ה וסלקו והמיתו קודם זמנו. וכמ"ש רש"י בפירושיו ששנה הכתו' במיתתו לכתוב ואיננו וגו' כלומ' ואיננו בעולם למלאו' שנותיו כי לקח אותו אלהי' קודם זמנו. כמו הנני לוקח מחמד עיניך במגפ' וכן ראוי שיובן מה שזכרו חז"ל מסרח בת אשר וריב"ל וזולתם על חיי הנפש לא שהיו חיים עד היום בגוף ונפש. וכבר חשבו אנשי' מבני עמנו לפרש הלקיחה שנאמר' באליהו וכפי הדרך הזה על המית'. ושמה שארז"ל ריש פ"ק דמסכת סוכה אליהו לא מת שרצו בו שהית' מיתתו חיים ושלמות למעלת נפשו בעה"ב אבל הדעת ההוא אין דעת חז"ל נוחה הימנו שהרי כל הצדיקי' במיתתם קרויים חיים. ומאי שנא אליהו מהם. והנה הכתו' מעיד ואין ראוי להכחישו שנלקח בסערה השמים והוא המוכיח שלא מת. וראוי שנדע למה לא זכה מרע"ה למעלה הזאת. והנה נוכל לומר בתשובת הספק הזה ד' תשובות:
האחת שידעו בה מחכמי הדור והיא ששלמה ע"ה אמר וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה וגלה במאמר הנבחר הזה שתכלי' האדם וסוף שלמותו הוא שלעת קצו יפרדו שני חלקיו זה מזה הפרדה גמורה כ"א לעצמו מבלי השאיר לו מהם שום שארית אצל חבירו. ולא שיהי' אפשרי בשום אדם בעולם שיחיה ולא יראה מות אפי' היה היותר שלם. שאפש' כיון שהוא מורכב והפשוטים ישובו אל מקומותיה' בהכרח. ואמנם שלמות הנפש ומעלתו היא באמת שתפרד מן הגוף מבלי שתתערב ולא שתתקש' עם תכונת החמ' להתעצם בהם כלל אלא שיהיו נפרדים החלוקים ההם בשעת המית' הפרד גמור עד שישוב העפר אל הארץ כשהי' מבלי ערוב נפשי והרוח תשוב אל האלהי' אשר נתנה מבלי ערוב גופני וכמו שארז"ל תנה לו כמו שנתנה לך. האמנם זה הענין מההפרד' הגמורה הוא קשה מאד להמצא אצל אנשים לפי שעל הרוב יש לנפשם נטייה גדול' אצל חמרם מה שהיו תמיד בעסקי החמר וכל מעשה תקפו וגבורתו הגופני הוא שתתקשר הנפש עמו לכל מלאכת עבודה עד שבעבור ההרגל אהבת הנפש את הגוף וחשקה בו חשק נמרץ באופן ששניהם בחייהם ובמותם לא נפרדו כי הכח הגופני הוא שטן הוא יצר הרע שולט עליה היא נתפשה עמו ולכן בעת המות נשארו בגוף ענינים רעים ונפסדים מחברת הנפש עולים ויורדים בו. והן הנה רוחות הטומא' אשר אמרו שנמצאו אצל המתי'. ומפני זה אמרו חז"ל בפ"ק דברכות שנפש הרשע קשה לצאת כמוך הצמר הנאחז בקוצים. וכמו שיתבא' אח"ז. ולפי שכלל האנשים א' המרבה וא' הממעיט הוא מזה המין גזרה התורה טומאה חמורה על המתי'. כי באמת הטומא' בפגרים לא נמשכה כי אם מפאת הנפש לפי שלא נתקיים בפגרי' ההם וישוב העפר על הארץ כשהי'. אבל נשארו אצל הגוף ענינים רעים מזיקים ומטמאי'. וע"כ הנשמה עולה ויורדת שנים עשר חדש. ומפני זה אמרו עצמות האדם מטמאין ועצמות חמור אינן מטמאין לפי שלא היתה הטומא' כי אם בערך ערוב הנפש בגוף. אמנם כבר נמצאו על המעט ובזרו' אנשי מופת שלא הי' לנפשם עם חמרם אותו קשור וערוב אבל היה חמרם נמשך אחרי השכל בכל מעשיהם עם שלא נצולו מנטייה לה במד' מהמדות ותכונה מהתכונו' ואנשים כאלה בשעת מיתתם אם לא גברה יד חמרם להמשיך הנפש אחריו אל מקומו כראשוני'. הנה ג"כ לא הספיק טוהר נפשם להתגבר על החמר עד שתתפשט ממנו לגמרי. אבל ישארו עדין ענינים קלים וחלושים מהחמר דבוקים עם הנפש ויעלו עמה והנפש תשב במחיצה ידועה עד שתתפשט ממנה הפשט גמור. שאי אפשר באופן אחר כמו שכתב הרד"ק בענין אליהו שעלה בסערה השמים. לפי שבגלגל האש נשרפו בגדיו וגופו וכלה בשרו ועצמו והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ואולם טוב מזה ומזה אשר נעשה בו ההפרדה השלמה עד שתהיה הנשמה הטהור' מיד אחרי המות עולה למקום מושבה בלי שום עכוב ודבוק עם שום דבר מעכב אותה מעלות אל מקומו האלהי והעפר על הארץ כשהיה ומבלי שום התאחדות בנשמה עמו. והוא ענין שלא ימצא באיש מן האנשים כי אם נפלא גדול. וכאשר יהי' זה. הנה באמת הגוף הנפרד מן הבחור הזה אין לו שום טומאה כי נתקיים בו וישוב העפר על הארץ כשהי' ועפר בעלמא אינו מקבל טומאה וכמה נפלא אותו מאמר שאמרו בפרק הנושא אמר רבי חייא אותו היום שמת רבי בטלה כהונה כי לפי שהיה רבי קדוש אלהי' עד שאמרו מקדושינו שמעולם לא הכניס ידו תחת אבנטו ובשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו. ואמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שמימי לא נהניתי אפי' באצבע קטנה לכך יצא רבינו הקדוש מכלל טבע ילוד אשה בעניינים אלו. ולזה אמר רבי חייא שבאדם כמותו בטלה טומאת מת וטהרת הכהונ' אצלו לפי שלא היה בגופו טומאה מצד התאחז בו הנפש או חלק מחלקי'. וזה הענין פרסמה התור' במשה שנפרדה נפשו מגופו הפרד שלם לגמרי ולא נשאר בגופו דבר מעניני הנפש. ולכן לא היה בו שום טומאה. ומפני זה נתעסק בקבורתו השם יתעלה. שהוא טהור וקדוש כמו שיבא בדבור השלישי זו היא התשובה הראשונה:
ואין ספק שיש בה מהחולשה בקבלנו דעת הרד"ק שבגדי אליהו וגופו נשרפו ביסוד האש כי אם היה זה כן ושנפשו נפרדה מגופו שמה לא היה מגדיל הכתוב ענין לקיחתו. ולמה לא יחליט בו שם המות האם נאמר שהאנשים הנשרפים באש אינם מתים כמו הנקברים בארץ. והוא ממה שיורה אמתת דעת חז"ל שאליהו נלקח בסערה ותשאהו רוח לגן עדן אשר בארץ וששם הוא יושב בגוף ונפש. ולזה אמרו שאליהו לא מת. ואמרו ג"כ בגמרא שלא עלה לרקיע ושהיו רואים אותו בבית המדרש ושיבא לפני בא יום הגדול והנורא וכל דבריהם אמת:
והתשובה הב' היא לדעתי. וענינה שהאבות והנביאי' כלם היתה מיתתם טבעית. ולזה נזכר בהם תמיד זקנה או חולי. או זולתו מהלשונות המורים על חלושת הכחות ואפיסתן. ונגד זה מצאנו במשה שלא כהתה עינו ולא נס ליחה. ומפני זה ידענו שמת על פי ה'. כלו' בדבורו ובמצותו לא כדרך המנהג הטבעי. וכן היה עצמו ענין אליהו שלא היתה לקיחתו מפני זקנה או חולי או חולשה. ולכן לא נזכר בו לשון זקנה ולא לשון מחלה וגם לא לשון מות. אבל ענינו שרצה השם יתעלה שילקח מבין בני אדם ויחיה ויתמיד במקו' אחר ע"ד נס. ולכן אמר הוא לאלישע בטרם אלקח מאתך לפי שלא הית' לקיחתו בתחלה כדרך המתי'. אבל היה נלקח ונפקד ממנו ונעתק אל מקום אחר. הנה בזה נבדלו משה ואליהו משאר הנביאי' בשהית' מיתת שניהם בדרך נס ומיתת שאר הנביאים כלם כדרך יתר בני אדם. האמנם היה הבדל עצום בין משה לאליהו מאופן לקיחתם. וזה כי מרע"ה בחייו נדבק בעליוני' דבוק נמרץ לא לבד כהתדבק שכל האנושי עם הנבדל. כי אם בהדבק העלול הא' בסבה הראשונ' יתעלה. לפי שלא היה דבוקו באמצעי א' מהנבדלים כי אם בשם העליון המיוחד יתעל' אשר זה נרמז באמרו אשר ידעו ה' פנים אל פנים וכמו שיתב'. ואם היה דבוקו באלה החיים עצום נמרץ. כל שכן שהתחייב בהכרח שאחרי מותו תדבק נפשו במלוא העליון. עם הגבורי' אשר מעולם היושבים ראשונה במלכות ומפני זה לא הי' ראוי אליו שתתמיד נפשו עם גופו אבל שתתפרד ממנו כדי שתכנס לפני ולפנים במקום קדש הקדשים עם השכלי' הנבדלים כי זה חוייב לשלמותו וטובתו ר"ל שיפרד ממנו חמרו וגופו ולא ישאר עמו לקשר לא הקשר מציאו' ולא הקשר ערוב. אמנם לא היתה נפשו באותה מעלה ורוממות ולא היה עתיד לבא בדבקות הרוחני העצום ההוא ולכן לא נפרדה נפשו מגופו ונשאר כאשר היה בגוף ונפש. לפי שמעלתו ומחיצתו תסבול זה מה שלא היה אפשרי במשה כפי מדרגתו בעולם העליון כמו שאמרתי:
והתשובה הג' שמשה אדונינו נכספה וגם כלתה נפשו להוריש את ישראל את הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם והיה חשקו ותאותו לראותה. וכמו שיראה מתפלתו ותחנוניו באמרו אעברה נא ואראה את הארץ. ולהיות זה חשקו והכספו. הראהו ה' את הארץ כמו שנזכר. ומפני כן ראה הש"י שהי' משורת הדין שגופו וחמרו יקבר שמה באותו מקו' אחרון אשר נחו בו כפות רגליו ובמקו' ההוא שראה את הארץ משם באותה ראייה הנפלאה כמו שזכרתי כי הית' זה אליו לכבוד ולתפארת. והוא על דרך מנהג המלכי' שיקברו אותם במקום אשר קנו בחרבם ובקשת'. כמו שנקבר דוד בעירו ציון לפי שלכדה מיד האויבי' וכדומה לזה אמר בנחלת בני גד כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו. ר"ל שהי' קברו של משה מחוקק התורה ספון שם ואיש לא ידעו שנקבר באותו מקום לפי שהביא ראשי עם אל הארץ ועשה בזה צדקת ה' ומשפטיו עם ישראל. הנה א"כ לפי שמשה אהב הארץ וגדל חשקו אליה נקבר באותו מקום אשר עמדו רגליו לראות' לאותו לסימן שהביא שמה לכבשה. אמנם אליהו לא הי' לו דבר מזה. וגם לא היה לו עם הארץ אותה האהב' והחשק. אבל בהפך שהיה שונא את יושביה ומתפלל על עונש'. והיה כל חפצו עם האש ולכן הורידו בהר הכרמל ונראה לו בהר חורב והורודו על השרי חמשי'. ולכן לא נקבר בארץ ולא קובל בתוכה. ועלה ונכנס בתוך האש שבא לקבל פניו. הנה א"כ הסבה הא' היא אשר זכרתי מפאת המות וטבעה והסבה השנית היא מפאת הנפש ושלמותה. והסבה השלישית הזאת היא מפאת הגוף ותאותיו:
והתשובה הרביעית היא לקוחה מפאת התכלית. והיא שתכלית מיתת משה היה להדבק בעולם העליון ולא תקשר עם השכלים הנבדלים רואים פני המלך. ולכן לא נראה עוד לאדם אחרי מותו כי לא נתעסק עוד בדבר מהעולם הגשמי הזה ומפני זה עזב את גופו כי לא היה עוד ממנו צורך ולא הכרח כלל והיה מונע אליו להשגת שלמות הנפש. אמנם אליהו רצה הקב"ה להראותו פעמים רבות לנביאים ואנשי מעשה לחכמי ישראל בלתי מדרשיהם ולעשותו שליח למשיח צדקנו מהרה יגלה כמו שאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים. ומפני שהיה עתיד לבא בין בני אדם ולהראות פעמים רבות נלקח בגוף ונפש ונשאר חי תמיד בהרכבתו לרמוז שעדיין היה צרכו לעוה"ז. כי כמו שלהיות פניית משה כלפי הרוחניים עזב הגשמות ככה להיו' פניית אליהו כלפי בני אדם לא עזבו ולוקח כמות שהוא ולכך לוקח בסערה שהוא הרוח החזק ועם סוסי אש ורכב אש. כדי להתיך וליבש לחותיו ונעשה גופו בחסד השם על דרך הפלא נצחי וקיים. ולכן היה קל להראות בכל שעה ולא היה מגביל מקום ולא מצטרך למאכל ומשתה ולשאר הדברים ההכרחיים לחי. לפי שנעתק טבעו מהם ממה שהיה ונעשה על דרך נס כאחד מן הגרמים השמימיים. ולפי שאליהו בהיותו חמרי נטה אל הדברים הרוחניים והלך עם האלהים בהפך מה שעשה אדה"ר שנולד רוחני ונעשה גשמי וחמרי בתאוותיו ולפי שאליהו נפרד כל ימיו מאשה בהפך מה שעשה אדה"ר שנטה אחרי אשתו. ולפי שאליהו קיים דבר ה' ומצותיו בהפך מה שעשה אדם שאכל מן העץ אשר צוהו לא תאכל ממנו לכן היה משורת הדין שכל מה שאבד אדה"ר ושולל ממנו יזכה אליו אליהו כי הנה אדם היה נצחי ונעשה נפסד ואליהו נולד נפסד ונעשה נצחי. אדם היה בג"ע וגורש ממנו. ואליהו היה חוץ מן הג"ע ונכנס שם. ולפי שבא אליהו במקום אדם ומעלתו לכן היה עור אזור במתניו בהיותו בחיים דומה למה שנאמר ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וכמו שפירשתי בפ' עשירית לספר מלכים וע"ז כלו כתוב וימת שם משה עבד ה' ר"ל כי להיותו עבד ה' ונאמן ביתו נתחייב למות כדי לעלות לעבוד עבודה לפני יוצרו. וכמו שאמרו חז"ל בספרי מש"ר לא מת אלא עומד ומשמש ברקיע. רצו בזה שלא היה מיתתו העדר ולא חסרון כ"א שלמות גדול אצלו לפי שבהיותו בגוף לא היה יכול לשמש ליוצרו בעולם הנשמות אמנם בהפרד נפשו מגופו עלה לשמש למרום ולכן נקרא אז עבד ה' בבחינת שכר העוה"ב שקנה כעבד נאמן: והדרוש השני הוא אם היתה מיתת מש"ר טבעית או מקריית או נסיית ולביאור זה ראוי שנדעה שהנה נמצאו במיתת האבות שלש לשונות גויעה מיתה ואסיפה כי הנה באברהם נאמר ויגוע וימת ויאסף אל עמיו. וכן ביצחק נזכרו שלשתם אמנם ביעקב עם היות שאמר הכתוב בלבד ויגוע ויאסף אל עמיו הנה כבר אמר הנה אנכי מת ובאהרן נזכרו מיתה ואסיפה ואמר הכתוב ויראו כל העדה כי גוע אהרן אבל במשה נזכרה מיתה ואסיפה אל עמיו ולא נזכרה בו לשון גויעה וראוי שנחקור בסבה זה והיא אצלי שהאדם ביצירתו ואופן תמונתו ידמה לבנין הבית ותכונתו לכן אמר ויבן ה' את הצלע האמהות אמרו אולי אבנה ממנה. ובאבוד הרשעים אמר יהרסם ולא יבנם לפי שכלם תארו והמשילו יצירת האדם תמונתו בבית וכמ"ש החכם ובשפלות ידים ידלוף הבית וידוע שבנפילת הבי' יקרו בהכרח ג' ענייני' האחד הכלייה והאכול לקצת חלקיו. ונמיסת הקשרי' אשר הבית נכון עליהם. והב' הריסת ונתינת תמונתו. אשר בעבורו יקרא החבור ההוא בית והשלישי מצד השוכנים בתוכו שאם לא ירגישו בסימני הנפילה יפול עליהם הבית וימיתם ולכן צריך עליהם שירגישו וימהרו לצאת מן הבית להחיות את נפשם וככה הוא בהגיע קץ האדם הטבעי וסוף ימיו שהנה ישיגהו תחלה כבוי החום הטבעי והתכת הלוחות השרשי שהם יסודי הבית העקריים שעליהם אמר החכם (שם י"ב ג') ביום שיזועו שומרי הבית ונמשך אל זה השני בטול הכחות הנפשיות כלם חיצוניות ופנימיות. אשר הוא כעין הריסת הבית ובטול כל אופני שמושיו ועל שני אלה הענינים נאמרה בתורה גויעה ומיתה כשיבאו מתחברים זה לזה לפי שעם היות שכבר יושאל לשון גויעה על המיתה כמ"ש כל אשר בארץ יגוע ולו גוענו כגוע אחינו בעיר גועו אין ספק שכאשר תבא לשון גויעה סמוך ללשון מיתה עניינם וכונתם מה שזכרתי ר"ל שהגויעה מאמר על החולשה והתכת הכחות. והמיתה על ביטול ההרגש וההפסד הגמור וע"כ אמרו חז"ל בשלהי פ"ק דבבא בתרא אין גויעה אלא בצדיקים לפי שאינם מתים מיתה מקרית ולא כרתיית כ"א מהכרח החמר ואפיסתו והוא הכלח הנזכר בכתוב באמרו תבא בכלח אלי קבר כעלות גדיש בעתו. וכתב את מספר ימיך אמלא הפך הרשעים שנא' בהם ושנות רשעים תקצורנה ואמר עלימו אבד כלח ובמדרש מה בין מיתת נערים למיתת זקנים הנר הזה בשעה שכבה מאליו יפה לו ויפה לפתילה בשעה שאינו כבה מאליו רע לו ורע לפתילה. וג"כ אמרו כל מי שנאמר בו גויעה מת מחולי מעים רצו בו כי הגויעה נאמרה על כבוי החום ואסיפת הכחות מתוך הכאב ואמנם האסיפה אל עמיו נאמר על הענין השלישי אשר מצד השוכנים בבית שאינם כסכלים ההוזים הומים בסכלות עניני העוה"ז ולא יפנו אל תוכן הבית ואפשרות הריסותו אבל החכמים יראי ה' וחושבי שמו שיביטו תמיד בתכונת הבית שהוא הגוף בימי חייו ויתנו לב ויחושו אל פירוק חבורו והם עומדים נכונים ומזומנים להמלט בכפול הבית ולהמלט ולצאת משם עם טובותיהם ולהתאסף אל מקום טוב וחזק ומשכנות מבטחים אשר בהם יחיו לחיי העוה"ב הנה א"כ נאמר ויגוע על כבוי החום ואסיפת הלחות והתכתו מעט מעט ונאמר וימת על ביטול הכחות כלם חיוניות נפשיות וטבעיות ונא' ויאסף אל עמיו כנגד השכל האלהי השוכן במחנותיו שנמלט משם ונאסף אל מכון שבתו להיות בן עמו ומולדתו הרוחניית בצרור החיים את ה' כי שם היה מקום אסיפתו באמת ואפשר שכל שלשת הענינים כונו חז"ל באמרם (מ"ק דף כ"ח) פרק אלו מגלחין מאי והחי יתן אל לבו דברים שבמיתה מאן דיקבר יקברוני' מאן דיספד יספדוניה מאן דדלי ידלוניה כ"א היות שכוונו למוסר נכבד שהחי יתן אל לבו שהמיתה גלגל הוא שחוזר בעולם על הכל. והקובר היום מחר יהיה נקבר ומתוך כך ישים עיניו על כל דרכיו ויתן אל לבו לגמול חסד כדי שיגמל ממחרתו יתכן שכוונו ג"כ בדבריהם שלשת החלקים האלה הנמצאים בבנין האדם האחד הוא החלק הנפשיי כולל הכחות כלם שיתבטל לגמרי שהוא הראוי לספוד עליו להפסדו ולבטולו ואח"כ בנין הגוף עצמו שנשאר לפניהם כאשר הוא והוא הנתן לקבורה והשלישי הוא השכל הראוי להנשא ולהעלותו אל מקום גבוה ומרומם לפני השם. והנה מאחר שמצינו במשה מיתה ואסיפה אל עמיו ולא מצאנו בו לשון גויעה ידענו שלא מת לכליון חמרו ולהפסד לחותו ושלא יחלשו כחותיו שהוא הענין המכונה בגויעה האמנם נאמרה בו מיתה לפי שנפרדה נפשו מגופו ונאמרה בו אסיפה אל עמיו כנגד שוב נשמתו אל האלהים אשר נתנה מבלי שיקרה מזה הפסד ולא רע כלל בנפול הבית ההוא הקדוש והריסת בנין גופו כי עם היות מש"ר בן מאה ועשרים שנה במותו זקן בא בימים היה לחותו נשמר ונמתח בו כאחד מן הבחורים יורה על זה אמרו ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה שעשה בזה שני מיני מופתים להוכיח שלא מת משה מיתה טבעית:
האחד מופת ראיה והוא שעם היות בזקנים חוש הראות ליאה וחלש לחולשת הכחות הנה לא כן במשה כי בהיותו זקן בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו והוא המורה שלא היה בו חולשת הכחות וזה מופת ראיה מן המאוחר אל הקודם:
המופת השני הוא מופת סבה והוא אמרו לו נס ליחה ר"ל שלא נחסר לחותו השרשי אשר בחסרונו יבא המות ואם לחותו לא נחסר יתחייב שלא היתה מיתתו טבעית וכבר התבא' בחכמה שלא תחול הצורה בחמר כי אם אחרי הכנתו כפי הזמן והסבות הראויות אשר לו ושכן לא תסתלק הצורה מהחמר כי אם אחרי הכנות ההפסד ולכן בהיות שלא היו במשה רבינו הכנות ההפסד לא היתה מיתתו טבעית:
ואמנם שלא היתה מקריית מבואר נגלה כי המקרה אין לו סבות מוגבלות ומ"ר מת בגזרת עירין ובמאמ' קדישין ר"ל בצווי אלהי ובגזרה עליונה מכוונת מהש"י ושלא התחברו בה סבות טבעיות ולא הכנה מזגית מפאת גופו והרכבתו מבואר היא היתה אם כן על דרך הפלא וכבר יורה עליו אופן מיתתו שלא היתה מיתתו בתוך חולי או מתוך כאב וצער כלל אבל להיות שכלו ההאלהי נקשר בגופו הקשר מועט מהמציאות היה אופן מיתתו בנחת ומבלי התפעלות גשמי כי הנה בהיותו דבק באלהים ומתבודד בראיות הארץ ומה שהיה עתיד לבא עליה באורך הימים והיותו ית' מדבר עמו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב וגו' בהיותו באותו התבודד' באותו דביר והשג' עליונ' עם האלהים פנים אל פנים הוסר החמר ממנו ונפשו נשארה מתמדת בדבוקה שהיה לה וכמו שעינינו הרואו' איש יפליג בעיונו והתבודדותו כל כך עד שיסיר המצנפת מעל ראשו והוא לא ידע ככה היתה מיתת אדון הנביאים בהפרד גופו מנפשו בהיותו מדבקות העליון ההוא ולזה כוונו חכמינו זכרונם לברכה באמרם בשלהי מועד קטן שמת בנשיקה וכן אמרו על אהרן ומרים לפי ששלשתם מתו כפי הרצון האלהי מתוך טובות התבודדותם במציאם ועליה אמר שלמה ישקני מנשיקות פיהו וכמו שכתב הרב המורה פרק י"א ח"ג אבל עם היות שלשת האחים משותפים בשמתו בנשיקה לא היו כלם שוים במעלת הנשיקה ההיא כי כמו שהיו כלם נביאים ובמדרגות מתחלפות כגבוה שמים מארץ. ככה היו בענין המיתה וכבר העירו חכמינו ז"ל אל מיתת הצדיקים היותה בנחת באמרם בספרי כשהקב"ה נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה מהם בנחת משל לעשיר נאמן שהיה בעיר והיו הכל מפקידים אצלו פקדונות וכשהיה בא אחד מהם לתבוע פקדונו היה מוציא ונותן לו מבלי צער לפי שהוא יודע היכן הוא וכשהוא שולח ביד עבדיו או ביד שלוחו הופך התחתונים על העליוני' לפי שאינו יודע היכן הוא כך כשהקב"ה נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה בנחת וכשהוא נוטל נשמתן של רשעים מוסרה למלאכים נערים למלאכים אכזרים כדי שישמטו את נשמתן וכן הוא אומר ומלאך אכזרי ישולח בו ואומר תמות בנוער נפשה ר"ל שנשמתן של צדיקים הם מעורבות בגופיהם ובלתי מתאחזות בה ולכן תהיה הפרדתם על יד השם כי הדבקות בו הוא אשר יחייב היות המיתה ההיא בנחת ולא בצער וכמו שדמו בפרק קמא דברכו' יציאת נפש הצדיקים כמשחל ביניתא מחלבא והרשעים כחזרי בגבבא דעמרא והוא מבואר כי השער כאשר מוציאין אותו מהחלב הוא יוצא בנקל מבלתי שיאחז חלק ממנו בחלב ולא דבר מהחלב עמו אמנה כשמוציאין אותו הצמר מן הקוצים אי אפשר שלא ישארו חלקים הרבה מהצמר בקוצים או מהקוצים בצמר:
ואם היתה מיתת הצדיקי' בנחת ולא בצער כפי הפרד נפשו מגופו כל שכן שיהיה באדון הנביאים להפשט שכלו מהדברים החמריי' הפשט עצום ולכן תמצא שהיתה מיתתו של מרע"ה על ידי צווי הומת בהר ונאספת אל עמך כאלו היתה המות ברשותו לעשות אותה כעושה המלאכה הנקלה שבידיו ואל זה כיון ג"כ באמרו וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה' ומלת שם לא תגביל המקום אשר מת בו כי כבר הגבילו באמרו בארץ מואב ובגיא מול בית פעור. אבל מלאי שם חוזרת אל מדרגת הנבואה וההתבודדות שהיה בה מראיות הארץ ושמיעת דבר ה' שבהיותו בזה הוסר ממנו חומרו ונשארה נפשו בהתבודדותה הראשון כי להיותו עבד ה' נאמן ביתו זכה לאותה מיתה אשר היא היתה באמת ההמלט מן המות וכבר השתמש הרב האלהי במלת שם בזולת ההבנה המקומית ראה דבריו בהתחלת ספר המדע יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון וכו' ואמר בסוף ההלכה השנית אין שם מצוי אחר מלבדו ובזה הדרך נאמר וימת שם משה על אותה מעלה מהתבודדות שהיה בו. ובמדרש אמרו להורות על חוזק כמו וטוב הכנתו בשעת מיתתו הר העברים שנים עשר פסיעות היו בו וכלן קפצן משה בפסיעה אחת רמזו בפסיעות עשיריותיו השנים שחיה כי לפי שבכל פסיעה יש שתי רגלים ששם עשר אצבעו' המיל העשר שנים בפסיעה אחת כמו שבא במשנה בן עשרים לכח בן שלשים לרדוף וכו' והר העברים הוא רמז לעולם או לזמן שממנו עבר משה מזה העולם אל העולם הבא ולפי שהיתה כל פסיעה עשר שנים והוא חיה מאה ועשרים שנים אמרו שהיה בהר העברים שנים עשר פסיעות אבל שלא עבר אותם בהדרגת הכח והפסד הלוחות צו לצו קו לקו זעיר שם כי שיבה לא זרקה בו ולא תשש כחו אבל עודנו באבו כאלו לא עבר עליו הזמן ולא נתך גופו מעט מעט רק קפץ בפסיעה אחת כל ימיו וכאילו פתאו' יצא מגבול בחור כפי כחו אל גבול המת והוא הנרמז בפסיעה אחת והכלל שהיתה מיתתו נסיית לא טבעיית ולא מקריית:
והדרוש השלישי בקבורת משה אדונינו ר"ל אם נקבר גופו ומי קבר אותו ובספרי אמרו חכמינו ז"ל לא כהתה עינו אף משמת ולא נס ליחה לחלוחית שבו לא שלט בו רקבון והוא באמת דעת נאות ובריא אולם לפי שהגוף ההוא היא מעון לשכינ' ואבריו כלם עמדו במעמדם האלהי לפני ה' כל אותו הזמן ואיך יבאו לידי רקבון ורמה תכסה עליהם והיו דראון לכל בשר כשאר בני אדם שממותי תחלואים ימותו וכבר הרחיק זה הראב"ע באמרו שהיה זה בלתי אפש' בעצמו ועוד שאם לא ידע איש קבורתו מה יהיה תכלית זה הנס אבל טענותיו אינם הכרחיות לפי שגוף מ"ר לא היה רטוב מלא לחיות כשאר גופי בני אדם אבל קנה בעמידתו בהר האלהים כל אותם הימים האלהיים מבלי מאכל ומשתה תכונה מקשיית וטבע חזק וקיים בעצמו באופן שיוכל להתקיי' מבלי עפוש ורקבון כאילו היה מכסף או מזהב ושאר הגשמים הבלתי מתעפשים. ולכן לא היה הכרח שיקרה בו מהעפוש מה שיקרה ביתר גופי הבעלי חיים שהם מטבע אחר כל שכן בדרך נס היפלא מה' דבר כזה ואף שלא ידע איש את קבורתו מי המונע שיגמלהו ה' כצדקו ויזכך גופו כבור ידיו לנגד עיניו כדי שלא ישוב כמבזה ונמס עש תאכלהו כי הצדק ראוי שיעשו אותו כל אדם אפי' שלא יהיה רואה אותו כל בריה כל שכן השופט כל הארץ צדיק וישר הוא שאינו מקפח שכר כל בריה ובריה ואיך יקפח שכר משה קדושו ולא ישמור כבודו והנה עצמות אלישע מפני קדושתו לא סבלו שיגעו בהם עצמות אדם אחר והחיו את המת בעבור זה אף כי עצמות איש אלהי האיש אשר בחר בו הש"י שהיה מהראוי שלא יגע בבשר תולעת ולא שום דבר מזיק ואם האריות לא עצרו כח לחבל את דניאל איך גושי האדמה עצרו כח לחבל ידי משה הקדושו' שהביאו הלוחו' ובעיניו שהביטו תמונת ה' ובפיו ולשונו שנתן בהם את התורה. וברגליו שעלו להר ה' כמה פעמים. וכל שכן בלבו ומותו שהיו מחנה אלהים בלי ספק אמנם מה נעשה מגופו אם היה שלא נתעפש ושלא נתרקב כבר חשבו אנשים שהש"י על דרך נס השיב בשרו וגופו של משה אדונינו לרוחניות כמו שהיה ענין אליהו ושזה היה ענין אמרו ולא ידע איש את קבורתו לפי שלא היה שם קבר ולא גוף ושאמרו ויקבור אותו בגיא ענינו שהסתלק מבין ישראל וכביכול הקב"ה קברו שלקחו מביניהם ושלזה כיוונו חכמים בספרי משה רבינו לא מת אלא עלה ומשמש ברקיע כי כמו שבחייו נשתנה טבעו לטבע הגרמים השמימיים עד שקרן עור פניו ככה במותו נשתנה טבעו לטבע רוחניות אבל זה בצד מה מכחיש פשוטי הכתובים וגם מאמרי חכמינו זכרונם לברכה:
מה שדעתי נוטה בדבר הזה הוא שמשה אדונינו בהר כמו שאמרתי פעמי' רבות קנה טבע חדש אחר ותכונה חדשה בגופו ומפני זה נפרד מן האשה לפי שלא נשאר בו כח משתמש בזווג כבראשונה וכאש' מת לא הניח הקב"ה גופו להתעפש ולהתרקב כי כמו שבנפשו נתעלה על כל ילוד אשה ככה היה ראוי שתהי' מעלתו בגופו עליהם ולא יהיה זה כי אם בהיותו בלתי מתעפש אבל מיד לאותה שעה שמת נפרדו חלקיו זה מזה ושבו אל היסודות הראשוני' ונשאר שם ממנו העפר הברור לא שישאר שם בשר וגידים ולא אבר מאבריו כמו שהיו כי לא נתעפשו ולא נפסדו אבריו בהדרג'. אבל כמו שהית' המיתה בזולת הכנה טבעית כי אם ע"ד הנס והרצון האלהי בעת א' ככה היה ההפס' בגופו אחרי מותו. בזולת המנהג הטבעי כי פתע פתאום כשיצאה נשמתו נפרד בנין גופו עד היסודות הראשונים ושבו אל התחלותיה'. ובזה האופן לא נכנס בגופו הקדוש רקבון ועפוש ולא שלטו עליו רמה ותולעה כדעת המדרש שהוא האמת. והעפר הנשאר מגופו זך ובריא נכנס בבטן האדמ' והיא הקבורה שזכרה התורה בו לא שנא' שיקבר שמה גופו בכל חלקיו ואבריו ושעמדו בהפסדם ימים רבים כי אם שלשעתו בצאת נשמתו נסתר הבנין ונשאר עפרו בבטן הארץ האמנם מי הכניסו ומי קברו שמה באותה העפר. אמרו בספרי הקב"ה בכבודו רבי ישמעאל אומר משה קבר את עצמו ומתקו להראב"ע דברי ר' ישמעאל וכתב שמשה נכנס במערה וקבר את עצמו ולא ידעתי לדעת רבי ישמעאל והראב"ע שנמשך אחריו איך יצוייר שמשה אחר שמת קבר את עצמו ואף שנודע שהוא נכנס במערה ומת בה לא היה כבר הוא יכול על הקבורה והיא סתימת הגולל ויצטרכו א"כ בהכרח לומר שהקב"ה קברו כיון שעל דרך נס נקבר ונסתם קברו אבל אמתת הענין הורה עליו הכתוב שהקב"ה קבר אותו והיה זה לסבות:
האחת שלא רצה שיקבר מ"ר על יד בני אדם כדי שלא יראו אותו בשעת מיתתו ויפרידו דבקותו כי אין ראוי אל החסיד השלם שבעת מותו יטריד את עצמו בדבר גשמיי כי אם שיתבודד באלהיו ותצא נשמתו בא' ומפני שלא יטרידוהו היושבי' עמו בשעת מיתתו בא לו המות בהיותו יחידי ומיד נקבר על דרך הפלא לא על ידי בני אדם:
והסבה הב' כדי שכל בני דורו שראו אותו במעלתו וגדולתו לא יראו אותו מת כפגר מובס ככלי אין חפץ בו וכבר צוו במלכים שלא יראה אותם אדם בשעת זלזולם כאלו תאמר כשהם מסתפרים אלא כשהם בכבודם וגם לכל אדם אמרו במשנה שלא יראה האדם את חברו בשעת קלקלתו ולכן לא נקבר משה על ידי אדם:
והסבה הג' היא מפני מעלת משה רבינו כי להיותו שלם מכל החי מכל בשר היה ראוי שיהיה הקובר אותו שלם שבכל הנמצאים וכל הקדושים:
והסבה הד' היא להיות נבואת משה רבינו מאת ה' מבלי אמצעי ומיתתו ממנו יתב' מבלי אמצעי טבעי ולא מקריי. היה ראוי ג"כ שתהי' קבורתו ממנו מבלי אמצעי וראוי היה מכח ההכרח להיות כן כי היה הפרד חלקיו והתכת' ושובם אל התחלותיה' כרגע מבלי זמן והפעל הנפלא לא היה ראוי שיהי' כי אם מאת הקב"ה שהוא עושה נפלאות גדולות לבדו ולהיות הפעל המופלא הזה כנגד המנהג הטבעי בשוב גוף משה אל היסודות מבלי זמן אמרו חז"ל שנברא קברו של משה ערב שבת בין השמשות ר"ל בזה שענין קבורתו בבחינת המעשה בעצמו ר"ל שלא נפסד גוף משה אל סבותיו הקרובות בהדרגה וזמן רב כפי הטבע כ"א ששב בפתע אל יסודיו והתחלותיו הראשונות שמהם הורכב היינו ענינו בבריאה הראשונה הכוללת שבמעשה בראשית כי כמו שהאדם הראשון נתהוה מערוב היסודות בעתה מבלי סבות קרובות כפי הרצון. ככה משה רבינו נפסד אל היסודות מבלי הדרגה אל הסבות הקרובות וזה בעתה כפי הרצון. ובבחינת היות יש מיש היה כדברי' שנעשו בטבע אחר ימי בראשית ולכן שמו טבעו ממוצע והוא אמרם בין השמשות ואליו כוון באמרו ולא ידע איש את קבורתו ר"ל היאך נקבר משה בגופו והיאך נפסדו חלקיו ונכנס גופו בבטן הארץ לא ידעו אדם. לפי שהיה מפעל האל ולא מפעל משה עצמו עד שאמרו בספרי ולא ידע איש את קבורתו אין איש אלא משה שנא' והאיש משה עניו מאד. אף משה עצמו לא ידעו גלו בזה שמשה לא קבר את עצמו אבל גם בעיני נפלא ענין זה וכבר יוכיח אמתת כל מה שאמרתי מאמר אחד נמצא לרז"ל בספרי הוא אמרם אמר הקב"ה למלאך המות לך והבא לי נשמתו של משה הלך ועמד אצל משה אמר לו משה תן לי נשמתך א"ל במקום שאני יושב אין לך רשות לעמוד. ואתה אומר תן לי נשמתך גער בו ויצא בנזיפה. הלך מלאך המות והשיב דברים כלפי הגבורה. אמר לו הקב"ה שוב לך והבא לי נשמתו של משה הלך למקומו ובקשו ולא מצאו הלך אצל הים אמר לו משה ראית. א"ל מיום שהעביר ישראל בתוכו לא ראיתי אותו. הלך אצל ההרים והגבעות אמרו לו משה ראיתם א"ל מיום שקבלו ישראל תורה בהר סיני לא ראינו אותו. הלך אצל גהינם א"ל משה ראיתם א"ל שמו שמעתי הוא לא ראיתי. הלך אצל מלאכי השרת אמר להם משה ראיתם אמרו לו אצל בני אדם הוא. הלך אצל ישראל לאמר להם משה ראיתם אמרו לו אלהים הבין דרכו והוא ידע את מקומו גנזו לחיי עולם הבא ואין כל בריה יודעת שנאמר ויקבור אותו בגיא ויש לעיין מאד בזה המאמר באמרו ששלח הקב"ה מלאך המות והשליטו לקחת נשמתו ומה טעם בקשת אותו אצל המקומות ההם ותשובותיהם אליו כי לא נפלו הדברי' האלה כ"א בידיעה עליונה וחכמה עצומה והנראה שהם ז"ל ר"ל כי השבת הרוח והנשמה אל האלהים אשר נתנה א"א שיהיה כ"א ע"י הפירוד והסרת הגוף ממנה אשר יעשה ע"י מלאך המות שהוא העדר בעקבי כל מורכב ולזה כוונו באמרם שאמר הקב"ה למלאך המות לך והבא לי נשמתו של משה. לא שהיה למלאך המות שולטנות על הנשמה כ"א שהוא יפריד חבורה עם הגוף שמזה ימשך שתצא הנשמה אל האלהים אשר נתנה ואמרו מטבע המשל ויופיו. שהשליח טעה בשליחותו באמרו אל משה תן לי נשמתך כסבור שהיה הוא מכלל האנשים שהשטן שולט עליהם להתאחז נפשם בגופם. ולזה גערה בו ושלחו בנזיפה. ואמר לו במקום שאני יושב אין לך רשות לעמוד. והוא האמת כי ההעדר המוחלט ומציאות נשמתו הקיים אינם נכנסים במעמד אחד. הלך מלאך המות והשיב דברים כלפי הגבורה כי נצחו משה בגבירת המופת והוא ית' חוזר ואמר הבה לי נשמתו. ר"ל זה אמרתי לך שתפריד חבור גופו ונפשו באופן שנשמתו תבא אלי מאליה לא דבר אחר ואז הלך לבקשו מצד חבורו ולא מצאו ר"ל שלא היה בו הכנה להפרד ולמות כפי מזגו והרכבת וזהו ולא מצאו ולכן השתדל מצד חלקיו ויסודותיו הד' אשר מהם הורכב בנינו למה שיש להעדר מבוא מצדם ועל יסוד המים נאמר שהלך לים ושאל לו משה ראית והשיבו הים מיום שהעביר ישראל בתוכו לא ראיתי אותו כלומר שמשה דן על הים ושלט בו בנס שעשה בקריעת ים סוף ובטל את טבעו ואיך א"כ יהיה יכולת על חלק המים אשר בהרכבת משה לסבב פרידתו והפסד חבורו ועל יסוד העפר אמר שהלך אצל ההרים והגבעות ושאל להם עליו לומר אם יכול החלק העפרי מצד טבעו והוא השיב שמיום שקבל את התורה לא היה עוד משוכני בתי חמר משועבד לעפר הארץ אבל הארץ היתה משועבדת אליו כי הוא עלה להר האלהים ולכן לא נשאר ליסוד הארץ בו יכולת כלל ועל יסוד האש אמר שהלך לגיהנם שהמפורס' ממנו הוא אש אוכלת ולהיותו היותם דק מהיסודות כלם ולכן נראו בו הענינים האלהיים אמר ששמע שמעו והוא בעבר קול ה' נתן מתוך האש והאלהים יעננו בקול האמנם אמר שלא ראה אותו לפי שלא היה יכולת על חלק האש להפריד חבור גופו וכנגד הרוח אמר שהלך אצל מלאכי השרת כי כן כתיב עושה מלאכיו רוחות והם אמרו שלא יבקש זה אצל היסודות הפשוטים כי אין להם יכולת לסבב מיתת משה אבל שילך אצל ישראל שמיתתו תהיה בעבור ישראל וכמו שאמר ויתעבר ה' בי למענכם ושהלך אצל ישראל ושהם אמרו אלהים הבין דרכו והוא ידע את מקומו ר"ל שענין מיתתו לא היה טבעי מפאת היסודות ולא בעבור ישראל כי הוא היטיב עמהם כמה מהטובות אבל היה נסיי מסודר מהשם יתברך ושגם ענין קבורתו היה מאתו יתב' ולא מיד אדם וזהו אומרם והוא ידע את מקומו וגנזו לחיי העולם הבא שנאמר ולא ידע איש את קבורתו:
והדרוש הרביעי למה לא נודע קבורת משה אדונינו ע"ה אמרה תורה ולא ידע איש את קבורתו וגו' ומלבד מה שיכלול זה המאמר מאופן הקבורה כמו שאמרתי הנה יכלול ג"כ שלא ידע איש את מקום קברו כי קבורתו הוא כמו קבורת רחל שיאמר על הקבר וכבר אמרו בספרי ששלחה מלכות זקני בית קסרה ושל בית פחת אמרו להם לכו וראו קבורתו של משה הלכו ועמדו מלמעלה וראו אתו למטה ירדו למטה וראו אותה כשהיא למעלה נחלקו חציים למעלה וחציים למטה עליונים ראו אותה כלפי מטה ותחתונים ראו אותה כלפי מעלה לכך נאמר ולא ידע איש את קבורתו וכתב הרלב"ג שהיה הענין הזה נפלא מאד כי התורה השתדלה לבאר מקום הקבר כל מה שאיפשר בארץ מואב בגיא מול בית פעור ועם כל זה סבב הקב"ה שלא ידע איש את קבורתו ושעשה זה כדי שלא יטעו הדורות ויעבדו אותו לאלוה מצד מה שהתפרסם מהפלאות שעשה:
והנראה אלי בזה שלג' סבות נעלמה קבורת משה אדונינו:
האחת היא אשר זכר החכם רבי לוי ומספרי היא ואני אוסיף בביאורה שהיה קבר משה נגנז ואין רואה כארון אלהים שנגנז כדי שלא יהנו בו האויבים כי הדברים הקדושים כולם כארון והמנורה ושמן המשחה וקבורת משה נגנזו מפני שלא יבואו ליד האומות וישתמשו בהם בהפך הכונה האלהית הלא תראה שמערת המכפלה אשר נקברו שמה האבות היא היום בידי הישמעאלים ועשו עליה בית תפלתם וכ"ש שהיו עושין זה לקבר אדון הנביאים:
והסבה השנית מפני כבודו של משה לפי שהאנשים כלם בצאת נפשם נפרדה מהם כל מעלתם וישארו כנבל' מוסרחת עד שאמר החכם כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת ולכן כמו שהנפש עולה היא למעלה ככה הקבורה לגוף היא קבורת חמור בבזיון וקלון בהכרח שהיות המת מוטל ארצה ככלי אין חפץ בו ומי שירצה לדרוך על גופו או על פניו וכ"ש על קבורתו הרשות בידו ויוכל לבזותו כל אדם לרצונו ולכן לא בחר השם יתעלה שידע איש את קבורתו לבל ימלאהו לבו לשום רגליו על קברו ולומר איה חכמתך איה נבואתך ואלהותך איה כבודך ומעלתך הנה מפני זה הפרידו מכל בזיון וחרפת בני אדם לקוברו בפתרו וגאותו ואיש לא ידע את קבורתו ומזאת הסבה ג"כ לא ראה במיתת אהרן כ"א משה אחיו ואלעזר בנו מפני כבודו. האמנם משה רבינו שגדלה מעלתו עליו לא ראה קבורתו וקברו אדם כלל:
והסבה השלישית מפני שהיה מרע"ה אב בתורה אב בכל הטובות שקבלו ישראל מהש"י והוא בחייו היה נבדל ענינו מענינם וגם במראיתו ויראו מגשת אליו. ולכן כמו שמדרגתו בנפשו ונבואתו נסתרה ונעלמה מעיני כל חי כך גופו שהיה מעון לה נסתר ולא ידע איש את קבורתו ולכן אהרן קדוש ה' לפי שלא הגיעה מעלתו למעלת אדון הנביאים לכן לא נקבר ע"י השם ולא נעלמה קבורתו מבני אדם כמו שנעלמה קבורת משה להעיר על העלם מדרגתו ונבואתו וידמה לי ששלש הסבות האלה נרמזו בפסוק בשיתוף השמות כי כבר זכרו חז"ל כמה מהסודות באו בשמות והוא באומרו ויקבור אותו בגיא רמז שקברו בגאות וכבוד כמו שמענו גאון מואב גיא מאד כי העדר הדמיון ורוממות הכבוד והמעלה יקרא גאות וגאוה כמ"ש בו ית' ה' מלך גאות לבש ולכן אמר שקבר אותו בגיא לרמוז שנקבר בכבוד ומעלה וגאות ולא בבזיון הנקברים כנקברים ע"י בני אדם ובאמרו עוד בארץ מואב רמז לסבה השנית שהיה משה רבינו אב המון הגוים אב בתורה אב בנבואה ושלכן נעלה גופו כמו שנעלית נשמתו במדרגת מעלת הנבואה ובאמרו מול בית פעור רמז לסבה השלישית שנקבר בהעלם כדי שלא יעשו ממנו אליל כענין פעור שהיה אדם ואחרי מותו עבדו אותו לאלוה וכדי שיהיה ענינו מול בית פעור ר"ל מנגד והפכו לו לא ידע איש את קבורתו האמנם מה שאמרו בספרי שהתחתוני' ראו את קבורתו למעלה והעליוני' ראו אותו כלפי מטה. אחשוב שבאו להעיר על מעלת קבורתו כי נגעה בה יד ה' והוא יתעלה הוא הקובר אותו שהיא מעלה עליונה מאד ולכן אמר שמי שהיה למעלה ר"ל שעיין והביט במדרגת נבואת משה והיותו מדבר עם הש"י פנים אל פנים נדמה לו קבורתו. ר"ל מעלת הקבורה למטה כי המעלה ההיא היתה למט' ממעלה אחרת נפשיית יותר עליונה ממנה שזכה אליה ע"ה. אמנם מי שהיה למטה בעיונו והביט אל קבורת שאר בני אדם ואל פועל ה' כמדרגת נבואת משה לא הביט הנה אלה היו רואים קבורתו למעלה שהיא היתה בעיניהם מעלה עליונה אין גדולה ממנה בהיות הקובר אותו הוא ית' בכבודו כי אין ספק שבערך בני אדם כולם והוא הנרמז במטה היתה מעלתו בקבורה עליונה מאד אמנם בערך משה עצמו כפי מעלת נפשו ומדרגת נבואתו היתה מעלת קבורתו למטה ולפי שהיו המעלה והמטה כפי הבחינות האלה לכן אמרו שנחלקו כמו שבני אדם חלוקים בעניניהם ישימו עיונם בדברים ההמוניים ומהם בדברים האלהיים ולכן התחתונים בעיונם ומחשבותיהם ראו מדרגת קבורת משה למעלה עליונה ואותם שהיו עליונים בעיונם ומתבודדי' במדרגת נבואת משה ושלמות נפשו נדמה להם ענין קבורתו למטה שהיא למטה משאר המעלו' שזכה אליהן בחסד האל וכל זה ממה שיורה על מעלת קבורת משה אדונינו כי להיות מיתתו נסיית והתכת גופו נסיי היה מחוייב שתהיה קבורתו ג"כ נסיית:
ומלבד כל הסבות אשר זכרתי אומר עוד שאיך ידע אדם את קברו כי הוא לא נקבר כל גופו כיתר בני אדם באופן שנעשה עליו ציון אבל נתך גופו ושבו חלקיו אל היסודות וישוב העפר אל הארץ כשהיה ולכן לא נראה שם רושם קבר כלל. האמנם ראוי שתדע שבמדרש תנחומא לא חשבו מעלה למשה העלם קבורתו כי אם גרעון. אמרו ולפי שנתעצל לא ידע איש את קבורתו ללמדך שצריך להיות עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון קונו. מכאן אתה למד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ע"כ. הורו בזה שהיתה מעלה לאדון הנביאים בהיות קברו ידוע ונכר כי מעשה אלהים הוא אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד אבל לפי שנתעצל במעשה זמרי וקדמו פנחס נענש בזה כמו שלא הראה עצמו באותו מעשה כן לא נראתה קבורתו ולא נודע מקומו אבל הדעת הזה הוא זר בעיני מאד והוא דעת יחיד ואינו כענין שיש בו ממש ולכן אין ראוי לקבלו כי איך ייוחס אל אדון הנביאים עצלה אל אשר לא לקח רומח בידו להרוג זמרי כאשר עשה פנחס שהוא היה בחור מעם ואליו היה נאה הפועל ההוא לא לאדון הנביאי' בזקנתו ומלכותו הנה מלחמת עמלק לא רצה לעשות בעצמו אבל עשאה ע"י יהושע משרתו. ומלחמת מדין עשאה ע"י פנחס ואיך יהרוג בידו האנשים שהיו חייבים מיתה ודי הי' שיכוהו השופטים כדי רשעתו לא שהמלך ימיתהו וידי משה כבדים לעשות הפעל ההוא. הנה התבארו הדרושים הד' האלה והותר הספק הי"ב:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
עבד ה' - לא בגנותו של משה הכתוב מדבר, אלא בשבחו; שכך מצינו בנביאים הראשונים שנקראו עבדים, שנא' כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים.
על פי ה' - כשהמקום נוטל נשמתן של צדיקים - נוטלה מהם בנחת רוח. משלו משל, למה הדבר דומה? לאחד נאמן שהיה בעיר, והיו הכל מפקידים אצלו פקדון; וכשבא אחד מהם לתבוע את שלו - היה מוציא ונותן לו, לפי שידע היכן הוא. וכשבא לשלח ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו - הופך תחתונים על העליונים, לפי שאינו יודע היכן הוא. כך כשהמקום נוטל נשמתן של צדיקים - נוטלה בנחת רוח, וכשהוא נוטל נשמתן של רשעים - מוסרה למלאכים רעים, למלאכים אכזרים, כדי שישמטו את נשמתן. וכן הוא אומר ומלאך אכזרי ישולח בהם, ואומר תמות בנוער נפשם: