מ"ג דברים יט יד



<< · מ"ג דברים · יט · יד · >>

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשנים בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך לרשתה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
לֹ֤א תַסִּיג֙ גְּב֣וּל רֵֽעֲךָ֔ אֲשֶׁ֥ר גָּבְל֖וּ רִאשֹׁנִ֑ים בְּנַחֲלָֽתְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּנְחַ֔ל בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
לָא תְשַׁנֵּי תְּחוּמָא דְּחַבְרָךְ דְּתַחִימוּ קַדְמָאֵי בְּאַחְסָנְתָךְ דְּתַחְסֵין בְּאַרְעָא דַּייָ אֱלָהָךְ יָהֵיב לָךְ לְמֵירְתַהּ׃
ירושלמי (יונתן):
לָא תְשַׁנּוּן תְּחוּם חֲבֵירֵיכוֹן דְּאִתְחִימוּ קַמָּאֵי בְּאַחְסַנְתְּכוֹן דְּתַחְסְנוּן בְּאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן לְמֵירְתָהּ:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"לא תסיג גבול" - לשון (ישעיהו מב) נסוגו אחור שמחזיר סימן חלוקת הקרקע לאחור לתוך שדה חברו למען הרחיב את שלו והלא כבר נא' לא תגזול מה ת"ל לא תסיג למד על העוקר תחום חברו שעובר בב' לאוין יכול אף בחוצה לארץ ת"ל בנחלתך אשר תנחל וגו' בארץ ישראל עובר בשני לאוין בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לא תגזול

רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

לֹא תַסִּיג גְּבוּל – לְשׁוֹן "נָסֹגוּ אָחוֹר" (ישעיהו מב,יז), כְּשֶׁמַּחֲזִיר סִימַן חֲלֻקַּת הַקַּרְקַע לְאָחוֹר לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, לְמַעַן הַרְחִיב אֶת שֶׁלּוֹ. וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: "וְלֹא תִגְזֹל" (ויקרא יט,יג), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תַסִּיג? לִמֵּד עַל הָעוֹקֵר תְּחוּם חֲבֵרוֹ שֶׁעוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין. יָכוֹל אַף בְּחוּץ לָאָרֶץ? תַּלְמוּד לוֹמַר: בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל וְגוֹמֵר. בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין; בְּחוּץ לָאָרֶץ אֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא מִשּׁוּם "לֹא תִגְזֹל" (ספרי קפח).

רשב"ם

לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

לא תסיג: כמו נסוגו אחור, ממשיך את המצר אחור להרחיב את שדהו מכמו שגבלו אותו ראשונים:

רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"לא תסיג גבול רעך" - אזהרה שלא ישנה תחום החלוקה שחלקו הנשיאים את הארץ לשבטים או ליחיד מהם ועל כן אמר אשר גבלו ראשונים הם אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיאי המטות ולכך הזכיר בנחלתך אשר תנחל וגו' וטעם המצוה הזאת שלא יחשוב אדם לומר אין חלקי אשר נתנו לי שוה כמו חלק חברי כי טעו החולקים או שיוציא בלבו לעז על הגורלות ולא יהיה זה בעיניו גזל כלל על כן צוה בכאן שלא יחלוק אדם על החלוקה ההיא ולא ישנה הגבולין כלל לא בסתר ולא בגלוי וזו מצוה מבוארת ממה שצוה (במדבר כו נו) על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט ואמר (שם לד יז) אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם וגו' ועל דעת רבותינו (ספרי שופטים קפח) שהוא אזהרה לעוקר תחומו של חבירו בארץ שעובר בשני לאוין יהיה טעם "אשר גבלו ראשונים" שלא ישנה התחום הישן בסתר ויאמר בכאן היה מעולם והזהיר הכתוב בהווה כי התחום החדש ניכר וידוע הוא ואין אדם משנה אותו וגם רבותינו עצמם הזכירו (שם) מנין לעוקר תחומין של שבטים שעובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך והוא באמת פשוטו של מקרא

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

לא תסיג גבול רעך. פירש רש"י ז"ל שמחזיר סימן חלוקת הקרקע לאחור לתוך שדה חברו כדי להרחיב את שלו, ולאו זה בכלל לא תגזול הוא, אבל בא הכתוב לעבור עליו בשני לאוין בארץ, שנאמר בנחלתך אשר תנחל.

והרמב"ן ז"ל פירש אזהרה שלא ישנה תחום החלוקה שחלקו הנשיאים את הארץ לשבטים או ליחיד מהם, ולכן אמר אשר גבלו ראשונים הם אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיאי המטות, וזהו שהזכיר בנחלתך אשר תנחל. וטעם המצוה שלא יחשוב אדם לומר אין חלקי שוה כמו חלק חברי כי טעו החולקים, או שיוציא לעז על הגורלות, ועל כן צוה שלא יחלוק אדם על החלוקה ההיא ולא ישנה הגבולים, עד כאן.

ואפשר לומר שיכלול הכתוב אזהרה לקדמות העולם, כי הכופר בחדוש יקרא מסיג גבול כי הוא משיב אחור אמונת חדוש העולם שהוא גבולו של הקב"ה שחדשו והגבילו בזמן רצונו. אשר גבלו ראשונים הם האבות ומשה, כי האבות בכל עניניהם ומקריהם העידו על החדוש והודו עליו, וזה כענין (דברים לב) שאל אביך ויגדך זקינך ויאמרו לך, אין צריך לומר משה באמתות הנבואה ובקבלת התורה. ואמר בנחלתך אשר תנחל כי עקר הנקודה והגבול המוגבל בעוה"ז הוא נחלתך אשר תנחל שהיא אמצעות העולם. ונסמך לא תסיג לרציחה שהזכיר למעלה, כי כשם שהסגת גבול מביא לידי מכות ורציחה הוא שאמר והכהו נפש, ואין לו מפלט ובית מנוס בשש הערים כי לא יקלטוהו, כן אמונת הקדמות תביא האדם לידי מיתת הנפש מיתה עולמית, ולא יקלטו את נפשו ששה קצוות שכנגדם שש ערי מקלט, וכמו שהזכרתי למעלה.

דון יצחק אברבנאל

לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

לא תסיג גבול רעך וגו' עד כי תצא למלחמה, גם המצוה הזאת מתיחסת לשופטים שידעו גבולי הקרקעות וישמרו לכל אדם נחלתו, ולפי שהיו בכל עיר ועיר ב"ד של כ"ג לשפוט דיני נפשות ובית דין של שלשה לשפוט דיני ממונות, הביא הנה ללמוד השופטים ענין הרוצח בשגגה וערי המקלט בענין נפשות ומצות לא תסיג גבול רעך שהוא לענין דיני ממונות, וענין המצוה הזאת לפי האמת כפי מה שארז"ל בספרי שהיא אזהרה לעוקר תחומו של חברו, וכמו שאמרו מנין לעוקר תחומין של שבטים שעובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים והמצו' הזאת כבר התבאר' ממה שצוה (פ' פנחס) על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט, ואמר אלה האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ וגו', ועתה הזהיר שלא ישנה אדם תחום החלוקה שחלקו הנשיאים את הארץ לשבטים או לכל יחיד ויחיד מבני ישראל ע"כ אמר אשר גבלו ראשוני' שהם אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיאי המטות ולכך הזכיר בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך כאלו אמר אחרי אשר הארץ נתונה אליך מעם האלהים, אין ראוי שתסיג גבול רעך ולקחת יותר מן הראוי לך כי בכדומה לזה אומר משל ההדיוט למי שנותנין לו הדבר במתנה לא יבחר, וכלל בזה עוד כפי דעת הרמב"ן שלא יחשוב אדם לומר אין חלקי אשר נתנו לי שוה כחלק חברי וטעו החולקים בחלוקה או שיוציא בלבו לעז על הגורלות, אבל יודה ויהיה שמח בחלקו ולא יערער עליו, וכתב הראב"ע שסמך המצוה הזאת לענין הרוצח בשגגה, לפי שבעבור השגת הגבולים והגבלת הנחלות תרבה הרציחה באנשים ויותר נכון לומר בטעם הסמיכות, שלפי שצוה על הבדל הערים הזהיר שלא ירע עינם ויסיגו בגבולים כדי להמעיט בערי המקלט וגבולם, כי יש לאדם יותר סמכא לגזול הדברים שהם של צבור יותר מאותם שהם של יחידים לפי שכל אחד יחזור על אשר לו, לכן אמר לא תסיג גבול רעך אשר גבלו הראשוני' לא בגבולי ערי המקלט ולא בדבר אחד משל חברך, ואפשר לומר שכלל עוד בזאת האזהרה שלפי שנתן רשות להבדיל ערים מנחלות השבטים לצורך הרוצחים בשגגה כנזכר, לא ילמדו לעשות כהנה וכהנה לצרכים אחרים, לצורך הכלל או לצורך המלך ושריו וישיגו בזה חלקי האנשים הפרטיים ונחלות השבטים, לזה אמר לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים וגו', ואולי שלזה כוונו באמרם בספרי מניין לעוקר תחומן של שבטים שעובר בלא תעשה ת"ל בנחלתך אשר תנחל, כי מי יוכל לעקור תחומין של שבטים אם לא שיהיה בזה הדרך, ולפי שדבר במשפטי השוגג והמזיד בדבר הרוצח ובהשגת הגבולים שגבלו הראשונים וכל זה לא יתכן כי אם על פי עדות לזה סמך איזה יכשר לענינים האלו ולכל שאר הענינים, ואופני העדים והכחשתם והאמתתם, וזכר המצוה הזאת גם כן כאן להיותה מתיחסת אל ב"ד הגדול אשר שם יעשה הזמת העדים, ולא בפני ב"ד אחר, ולכן אחרי שזכר הלמודים המתיחסים לשופטים הראשונים זכר המצוה הזאת המתיחסת לב"ד הגדול, והנה התחיל באמרו לא יקום עד אחד וגו', ולא נסתפק במה שאמר ראשונה על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד, לפי ששם דבר בדיני נפשות ואמר שלא יומת המת כי אם על פי שנים עדים, ועתה הודיע הדבר בגזרה כוללת, כי בדיני ממונות ובדיני נפשות הענין שוה שלא יקום דבר כי אם ע"פ שנים עדים ולא ע"פ עד אחד, והותר בזה הספק הב':

והנה המצוה הזאת כבר באה באמרו לא תענה ברעך עד שקר, וכאן בא לבאר ענש העד שקר ודין הזמת העדים. ומה שאמר לא יקום עד אחד באיש ידענו שמאמר עד סתם יובן בשני עדים. וכן אמרו חכמינו זכרונ' לברכה בסנהדרין פ"ג כל מקום שנאמר עד בשנים הכתוב מדבר, ולכן יצטרך לבאר עד אחד שלא יתקיים הדבר על פיו בלבד כי אם ע"פ שנים או שלשה עדים, ונראה לי שלא בא הכתוב הזה לצורך עצמו כי אם להיות התחלת דברים אל מה שיאמר אחריו כי יקום עד חמס, כאלו אמר לא יתקיים דבר על פי עד אחד, כי אם על פי שנים עדים או שלשה יקום דבר, אבל כשיהיה שהב' עדים ההם יקומו עדי חמס באיש להעיד בו דברי שקר יהיה דינם כך שזהו הענין הנדרש בכאן כשיבאו עדים אחרים להזימם. ואין ספק שבא הכתוב הזה קצר מאד ואין לנו לסמוך כי אם על הקבלה האמתית, ויהיה פירוש הכתוב לדעתם כן. כי יקום עד חמס באיש שהם שני העדים הראשונים שהעידו בדבר. כאלו תאמר שראובן הרג את שמעון. ואמרו לענות בו סרה הוא מעדים אחרים שיבאו להעיד כנגד העדים הראשונים לענות בהם סרה. רוצה לומר כמו שפרש"י ז"ל דבר שהוא סר העדות הזה מעדותו. רוצה לומר מכל העדות ההיא. כיצד שאמרו להם והלא עמנו הייתם במקום פלוני ביום ההוא. ועל זה אמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'. ושני האנשים הם שני כתות העדים לא הבעלי דינין. ולכן אמר שני האנשים ללמד שאין עדות בנשים. ואמרו אשר להם הריב אפשר לפרשו על כתות העדים עצמן להיות העדים הראשונים חשודים בשקר יושלם בהם אשר להם הריב. ואפשר לומר שחסר בכתוב וא"ו כאלו יאמר ועמדו שני האנשי' ואשר להם הריב לפני ה' כי יתחייבו לעלות לירושלם לפני הסנהדרין שתי כתות העדי' שעליהם אמר ועמדו שני האנשים והבעלי דינין שעליהם אמר אשר להם הריב לפני ה' וכן פרש"י. ואל יקשה בעיניך חסרון הוא"ו כי כמהו רבים בכתוב (פ' שמות) ראובן שמעון לוי (חבקוק ג') שמש ירח עמד זבולה. והנה אמר לפני ה' לפני השופטי' והסנהדרין להעיד למה היא הסבה שיחייב אותם לעלות אל ב"ד הגדול והוא מפני שיחשבו בנפשם שהם לפניה' ובית מקדשו בהיותם לפני הכהנים והשופטים ההם. וצותה התורה ודרשו השופטי' היטב. ולא אמר בזה כהנים כמו שאמר למעלה לפי שענין הדרישה והחקירה תהיה אליהם במה שהם שופטים לא במה שהם כהני ה'. וענין הדרישה אצלי הוא שידרשו לדעת אמתת הדבר על בוריו אם מפי הנביאים ואם מפי הבעלי דינין כי לכן צום שיעלו שמה כלם. והנה הזהיר בזה שירבו בדרישה וחקירה כמו שאמר בעכו"ם. בהיות הדרישה והחקירה מוכרחת אם בדיני נפשות ואם בדיני ממונות. לפי שהמכזב והמשקר יהיה באחד משני פנים. האחד שיוסיף על מה שראה או יגרע ממנו. והב' שיוציא מלבו דבר שלא ראה ולא שמע כלל ולא ראה מעולם. ואמנם המין הראשון מהכזב והשקר קרוב להמצא ברוב המכזבים והמשקרים נכשלים בו. אבל המין השני מהשקר שיעיד אדם מה שלא ראה ולא שמע כלל הוא דבר רחוק להמצא כי מי יפליג כל כך בשקרותו שיעיד על מה שנעשה במקום פלוני יום פלוני והוא לא היה שם רק היה במקו' אחר. ואיך לא יירא ולא יחוש מהאנשים יעידו עליו שראוהו באותו זמן במקום האחר אשר היה שם. כי מפני רוחק מציאות השקר הזה. צותה התורה שקודם שיענישו העדים נדרוש היטב אם הוא אמת שהפליגו לשקר בכיוצא בזה, וממה שאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשופטים וגו', למדנו שהעדים יעידו מעומד והשופטים עצמם וקבלו עדות העדי' ולא על פי תורגמן, כי בזה יפול ענין הדרישה והחקירה כשהעדים או הבעלי דינין יכשלו בפיהם, ובאמרו והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו, ראוי שנדע איך יבחן שהם עדי שקר, אם ברבוי העדים כבר ביארו ז"ל (דף ה') במסכת מכות פרק א' דתרי כמאה ומאה כתרי, ואם בחוזק הדרישה מפני שהכתות אינם מסכימים זה לזה, ומי יודע מי הוא העד האמתי ומי הוא השקרן, ואיך יתכן לומר באחד מהם כאשר זמם, ולזה יחוייב שנסמוך לדברי הקבלה הנבואית ושיתבאר שקרות העדים, כאשר מצד החקירה תגלה שהעדים שהעידו על הדבר היו במקום אחר בשעת המעשה, ויודע זה מהעדים המזימים שיעידו שראו אותם העדים שהעידו באותו יום במקום אחר שהיה רחוק מאד ממקום המעשה שהעידו באופן שלא יתכן בשום צד ובשום אופן ללכת שמה באותו יום, ובזה האופן יתבאר היות העדים הראשונים שקרים בעדותם ועל זה אמר ועשיתם לו כאשר זמם. רוצה לומר שיענישו העדים הראשונים שהעידו שקר באותו העונש עצמו שחשבו שיענש בעל הדין שהעידו נגדו:

ואמנם למה יאמרו דבר אמת העדים השניים המזימין יותר מהעדים המוזמים בהיות מספרם אחד שהוא הספק האחד ועשרים אשר העירותי, הנה הרמב"ם בהלכות עדים כתב שהיא גזרת הכתוב ולא נתן בו טעם כלל, אבל הרב ר' משה בר נחמן כתב בזה טעם נכבד והאריך בו הרלב"ג וענינו שהפרש גדול יש בין הכחשת העדים והזמתם כי ההכחשה היא בגוף העדות עצמו, כמו שבאו אנשים והעידו על שראובן הרג שמעון. ובאו עדים אחרים והעידו שהוא לא הרגו זו היא ההכחשה ובאופנים אחרים דומים לזה, ואמנם ההזמה הוא שלא יעידו העדים השניים על גוף העדות כי הם יאמרו אין אנו יודעים אם ראובן הרג את שמעון אם לא. אבל אנחנו מעידים שהעדים האלו היו עמנו ביום פלוני במקום פלוני וזהו ענין ההזמה, והנה בהכחשת העדות כבר בא בקבלה במסכת מכות פרק כיצד העדים שבמקום שיש הכחשת עדות אין שם עדות כלל, ואין אנו מענישים שום אחת מכתות העדים לפי שאין אנחנו יודעים איזו היא הכת המשקרת ולא דברה תורה בהם בענין הכחשת העדים כי אם בהזמתן, וידוע שהעדים שהעידו שראובן הרג את שמעון ביום כך ובמקום כך, הנה אין הזמן והמקום מה שיחייב המיתה, ולזה הוא מבואר שאמרם ביום פלוני ובמקום פלוני אינו מעצם העדות, אבל הוא לבחון ולאמת דבריהם, ואמנם העדים השניים לא העידו דבר בגוף העדות רוצה לומר אם ראובן הרג שמעון או לא הרגו. אבל יעידו שהיו עמם ביום פלוני ובמקום פלוני, והיה אם כן עדותם עדות חדש כלו במקום ובזמן לא בזולת זה, ולכן היה ראוי שנאמין דבריהם כיון שבמה שאמרו העדים הראשוני' מהמקום והזמן בהפך זה אין ראוי שנאמינם לפי שהעד אינו נאמן בדברי עצמו, הנה התבאר מזה שבענין הכחשת העדים אין ראוי להעניש כת אחד מהם לפי שהראשונים והשניים שוים בעדותם, אמנם בענין ההזמה ראוי שיאמנו העדים השניים לפי שהם מעידים על גוף העדים לא על גוף העדות והיה זה כמו שיעידו שהעדים האלה חללו את השבת, זהו דרך הרבנים האלה מטעם המצוה הזאת והוא דרך נאות באמת:

והרב רבי' ניסים ז"ל בדרשותיו, הביא בזה טעם אחר והוא שהמוזמי' אולי חשבו שלא ראה אותם שום אדם במקום אחר באותו זמן ולכן הכניסו עצמן באותו עדות שקר, אבל המזימין אותם אם לא היה האמת כדבריהם איך לא ייראו מהמוזמין שידעו האמת בעצמם אולי יוכיחו שהאמת אתם ויביאו עדים אחרים שראו אותם באותו זמן באותו מקום שהעידו שנעשה המעשה ההוא, הנה אין ספק שכל זמן שהמזומין לא יבררו דבריהם שהאמת אתם שראוי שנאמין יותר לדברי המזימין אותם, זהו טעם שנתן בו החכם הנזכר וגם הוא נכון ויפה, ואמנם מה שבא בקבלתם ז"ל (מכות שם דף ו') ועשיתם לו כאשר זמם ולא כאשר עשה ומכאן אמרו שאם הרגו אין נהרגין, היה הסבה בזה לפי שאלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט (תהלים כ"ח ח') ושופטי ישראל היתה שכינה שרויה ביניהם וממנו משפטם יצא, כמו שאמר (פ' משפטים) כי לא אצדיק רשע. ואמר שלמה ע"ה בכיוצא בזה (משלי כא) פלגי מים לב ביד מלך ה' לכל אשר יחפוץ יטנו, מורה שהמשפט מהשם יתברך ולכן אמר אליהו (איוב ל"ד) ממלוך אדם חנף ממוקשי עם כי אל האמר נשאתי לא אחבול, לפי שהשופט שלוחו של הקב"ה לעשות רצונו, אין ראוי לחשוב שמה שעשה היה בטעות אבל שאותו שמת ראוי היה לאותה מיתה באמת והעדים שהעידו עליו צדקו דבריהם, שאם לא היה כן האל יתברך לא ירשיענו בהשפטו ולא יתן השם יתברך לשופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי כי המשפט לאלהים הוא, ולזה אמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' כי בבואם לפני הכהנים והשופטים הנה הם לפני ה':

ויש בזה גם כן סבה שנית והיא שרצה השם יתברך לחוס על כבוד ב"ד כי איך יחל ויתפרסם קלונם לעיני השמש שיאמרו כל העם שדנו איש אחד להריגה או לעונש בהפך האמת וכדי בזיון וקצף, ולא יהיה כח ביד ב"ד עוד יפה בעיני העם ויפרקו עול מוראם מעליהם, ויבא מזה נזק גדול אל כללות התורה והמצות לפי שהיו נזקקין להכריז ביניהם הני גברי מתקטלין מפני שהטעו ב"ד להרוג את הנפש שלא כדין, מה שיהיה בהפך כאשר יהיו מומתים בדין כאשר יכריזו שהם מומתים על שהם בקשו להטעות את החכמים ולא עלה בידם מפני גודל חריפותם וחריצותם להוציא הדין לאמתו, וכבר העיר על הסבה הזאת הרב ר' חסדאי בארבעים ושלשה מספרו, ולהיות ענין העדים הזוממין חמור וקשה אמר ולא תחוס עינך עליו, רוצה לומר אל תאמר בלבבך כיון שלא יצא לפעל עדותם למה יענשו העדים, לא תעשה כן אבל תענישם כאשר זממו להעניש חברם נפש תחת נפש, והיה זה אם נתחייב מיתה בעדותו שימותו גם כן העדים על כל פנים, וכן אם יתחייבו בעדותם אבר מהאברים אשר החיוב הוא ממון לשלם דמי האבר ככה יתחייבו העדים לזה ממון גם כן וככה בדיני ממונות, הנה התבארו הכתובים, והותר בזה הספק הכ"א:

מדרש ספרי

לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

פו.

לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים . והלא כבר נאמר (ויקרא יט) לא תגזול , ומה תלמוד לומר לא תסיג ? מלמד שכל העוקר תחומו של חברו עובר בשני לאוין.

יכול [אף] בחוצה לארץ? תלמוד לומר בנחלתך אשר תנחל . בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לאו אחד בלבד.

מנין לעוקר תחומין של שבטים שעובר בלא תעשה? תלמוד לומר (משלי כג) אל תסג גבול עולם . מנין למחליף דברי ר' אליעזר בדברי רבי יהושע, ודברי רבי יהושע בדברי ר' אליעזר - לומר על טהור טמא ועל טמא טהור, שהוא עובר בלא תעשה? תלמוד לומר לא תסיג גבול ( רעך ) [ עולם ]. מנין למוכר קבר אבותיו, שעובר בלא תעשה? תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך . יכול אפילו לא נקבר אדם בו מעולם? תלמוד לומר בנחלתך אשר תנחל . הא אם קבר בו אפילו נפל אחד ברשותו, אינו עובר בלא תעשה. 


בעל הטורים

לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

סמך. לא תסיג גבול' רעך לרוצח. שלא תאמר הואיל ומותר להרוג הרוצח אסיג גבולו שלא יהא ממונו חמור מגופו:

מישראל וטוב לך. לא תסיג. דבעון מסיג גבול נחרב הבית דכתיב הוי מגיעי בית בבית:

לא תסיג גבול. אזהרה לב"ד שלא יחליפו אחת מערי מקלט בעיר אחרת:

לרשתה. וסמיך ליה לא יקום עד אחד באיש. שאינו יכול להעיד עד כאן גכול תחומך והיינו ממון:

לכל עון. היינו נפשות:

לכל חטאת. היינו קרבן. למעלה כתיב על פי שנים עדים דהכא איירי בממון ואין מאיימין עליהם כל כך כמו בנפשות:

<< · מ"ג דברים · יט · יד · >>