מ"ג בראשית לז יב

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֵּלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶׄתׄ־צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם׃

תרגום

אונקלוס (תאג'):	וַאֲזַלוּ אֲחוֹהִי לְמִרְעֵי יָת עָנָא דַּאֲבוּהוֹן בִּשְׁכֶם׃
ירושלמי (יונתן):	וַאֲזָלוּ אָחוֹי לְמִרְעֵי יַת עָנָא דַאֲבוּהוֹן בִּשְׁכֶם:

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק •

"לרעות את צאן" - נקוד על את שלא הלכו אלא לרעות את עצמן (ב"ר)

מפרשי רש"י - לחץ על המילה "הראה" בצד שמאל להצגה

מפרשי רש"י

עריכה

גור אריה

עריכה

• לפירוש "גור אריה" על כל הפרק •

[כד] נקוד על את. פירוש כי לעולם "את" הוא פועל יוצא לאחר - שהיו רועים אחרים, ונקוד על "את" שלא היו רועים זולתם רק עצמם, כי כל נקודה עוקרת התיבה, וכאן הנקודה עוקרת התיבה לומר שלא היו רועים אחרים. ואם תאמר אם לא היו רועים אחרים לא לכתוב כלל מלת "את" (קושית הרא"ם), ואין זה קשיא, כי הכתוב מגיד לך כי הם היו אומרים בודאי לאביהם שילכו לרעות צאן אביהם, אבל האמת הוא שהיו רועים את עצמן. אי נמי שודאי דאם לא כתב "את" הייתי מפרש 'וילכו לרעות צאן אביהם' לא עצמן, אף על גב דלא כתב "את" - כאילו כתב "את", והשתא דכתיב "את" ונקוד עליו לעקור את המלה - דרשינן (ב"ר פד, יג) שהלכו לרעות את עצמן. והא דכתיב "צאן אביהם" - פירושו שגם צאן אביהם הלכו לרעות. ואם תאמר מה בא הכתוב ללמדנו בזה שהיו רועים את עצמם, ומאי נפקא מיניה, יש לומר דבא ללמדינו שלא באו לחטוא אלא מתוך אכילה ושתיה, כי האדם כאשר הוא נוטה אל דברים אלו היצר מגרה וסופו לחטוא, ודבר ידוע הוא זה:

רש"י מנוקד ומעוצב

עריכה

• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •

לִרְעוֹת אֶת צֹאן – נָקוּד עַל "אֶת", שֶׁלֹּא הָלְכוּ אֶלָּא לִרְעוֹת אֶת עַצְמָן (בראשית רבה פד,יג; וראו רש"י על יחזקאל לד,ב).

דון יצחק אברבנאל

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •

וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם וגו'. עד ויקרע יעקב שמלותיו. ספר הכתוב שאחי יוסף בשנאתם אותו הלכו לרעות את צאן אביהם בשכם בחשבם שבהתרחקם לא ילך רכיל בינותם להביא לאביהם דבתם ולא יראו במה שיעשו אביהם אליו מהיתרון והכבוד גם שאולי הוא ילך שמה יום אחד ואז ישיבו לו עמלו בראשו וכמה שעשו. ואולי שמפני זה הלכו לרעות בשכם עיר הדמים כדי שיחשוב אביו אם יוסף ילך שם ויהרגוהו שמאויביהם אשר היו סביבותיהם הרגוהו ולכן ספר שישראל באהבתו את יוסף אמר לו בדרך שמחה והתול הלא אחיך רועים בשכם ואתה יושב בבית ארזים איני רוצה בזה לך ואשלחך אליהם ותרעה שם את הצאן כמוהם כי כלכם בני ולמה יהיה לך זה היתרון עליהם והוא בענותנותו השיבו הנני ר"ל אנכי אעשה כדבריך ואז כשראה אביו את תשובתו בענוה ומוסר אמר איני חפץ שאתה בני תשב שמה עם הצאן אלא שעת' תלך שמה לראות את שלו' אחיך ואת שלו' הצאן אולי שמפני היותם בשכם יבואו מהסביבות עליהם ויזיקום אבל מיד השיבני דבר ותשוב לעמוד לפני ולא תשאר עמהם וגם לאהבתו אותו לווהו מחברון עד עמק העיר וישלחהו מעמק חברון ללכת לשכם ובעבור שהיה יוסף נבון וחכם מבין דבר מתוך דבר וסימנא מילתא היא זכר הכתו' מה שקר' לו בדרך שמצא אותו איש אחד ויוסף היה תועה בשדה כמבקש אותם וישאלהו האיש לאמר מה תבקש כי נראה לו כמבקש דבר מה האמנם הנה תחת שאלתו עומק כי הוא שאל ממנו מה תבקש ר"ל התדע שתבקש טובה לעצמך או אולי תבקש רעה ויוסף לקח הדברים כפשוטים כדי שלא ימנע ממה שצוהו אביו ואמר את אחי אנכי מבקש כי חשב בו מתוך שאלתו שהיה מכיר בו ומק"ו יכיר את אחיו הגידה נא לי איפה הם רועים כי א"א שלא ראית את עדריהם בדרך אשר באת בו אבל האיש השיבו נסעו מזה כי אני שמעתי רועים אומרים נלכה דותיינה ודאי הם אחיך אשר תבקש וגם במאמר הזה רמז לו האיש בעבור שהוא אמר את אחי אנכי מבקש שנסעו מהיותם אחיו והיה לבבם למרעה ומה הוא אם כן מבקש ולפי שהיה כ"כ מהסימן בדבריו ארז"ל שהיה גבריאל שאמר לו מה שהיה עתיד לבא עליו ברמיזות ויוסף חכם היה ואין ספק שראה את הרמוז בדבריו אבל עכ"ז לא שב אחור דרכו פן יעבור על מצות אביו גם שהקב"ה היה מדריך אותו להגיע לתכלית הגזרה מחכמתו ולכן לא חשש מן הסימנים ההם. הנה א"כ שלח יעקב את יוסף לראות את שלום הצאן ומפני שהלכו לשכם ויצא משכם שמה ולא נתן אל לבו שיעשו רעה ליוסף כי ידע שהוא לא הרע עמהם לעולם ולמה יזיקוהו ויוסף לא נמנע מלהלוך כדי לקיים מצות אביו והותרה השאלה הי"ג. וזכר הכתוב שכאשר ראו אחי יוסף אותו מרחוק ויתנכלו אותו להמיתו רוצה לומר שבקשו ביניהם נכלים וערמומיות להסירו מן העולם ולסלק דעתו מעליהם כי כלם הסכימו להסיר מעליהם אדנות וממשלת הנער ההוא. אמנם היו מחולפים באיזה אופן יסירוהו מעליהם כי מהם אמרו שיהרגוהו בהחלט ועל זה אמר ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא רוצה לומר העושה החלומות מעצמו כחפצו הנה הוא בא ועתה לכו ונהרגהו וגומר ואז נראה איך יתקיימו חלומותיו כי היה דעתם של אלו שהחלומות שהיה מספר יוסף לא חלם אותם מעולם אבל שהוא מזדונו וגובה לבבו ממציא אותם החלומות ואז"ל שהיו אלו האומרים ועתה לכו ונהרגהו שמעון ולוי ויש להם טענה כי הנה ראובן ויהודה לא היתה שנאתם שלימה ובני השפחות היו קטנים ופחותים אצלם והוא היה שגור אצלם לא יעצרו כח לומר דבר בזה. כשאר אם כן שהיו שמעון ולוי כי מפני שבאותו שכם הרגו החללים רצו להרוג שם גם את זה. ואמנם לענין אביהם אמרו שישליכוהו באחת הבורות ויאמרו חיה רעה אכלתהו ואביו יאמין לזה ובפרט בראותו את כתונת הפסים כי יאמר אלו הרגוהו לסטים היו נוטלים הכתונת ועוזבים את נבלת גופו אבל מאחר שנמצאה הכתונת ולא הגוף חיה רעה אכלתהו. אמנם ראובן היה מדעת אחר כי הוא אמר אליהם אולי שהחלומות מאת האלדים ואיך תבטלו רצונו וגזרתי למה אתם עוברים את פי י"י והיא לא תצלח ולכן לא נכנו נפש ולפי שאחיו לא היו מקבלים עצתו לשיפטר בלא כלום הוצרך לדבר אליהם שנית והוא אמרו ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם רוצה לומר אל תשפכו אותו בידים כי דבר רע הוא לשפוך דם נקי. ואם הוא נקי מזה אשר חשבתם עליו מהחלומות אבל השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו רצה לומר שלא תשליכו עליו אבנים להרגו והיה דעתו אצלם בזה שבזה תראה אמתת הדבר כי אם בדרך נס היו חלמותיו הוא יסירהו משם בדרך נס בכחו הגדול ואם לא שם ימות בנפש מרה והיה אם כן כפי זה הדרך נסיון גדול בזה האמנם העידה התורה עליו שהיתה כונתו להצילו מידם להשיבו אל אביו כי מאשר חטא לאביו בחללו את יצועי אביו חשב שבזה יתקן את אשר עוותו. והנה אחיו קבלו ממנה העצה היעוצה הזאת להיותה כפי הנסיון ולכן בבא יוסף אליהם הפשיטו ממנו את כתנתו והוא כתונת הפסים שהיה עליו. והמפרשים פירשו את כתנתו את החלוק הסמוך לעור. ושכתונת הפסים היא אשר עליו והשליכו אותו בבור ערום ואינו נכון שאם כן היה ראוי שיאמר ויפשיטו את יוסף את כתונת הפסים אשר עליו ואת כתנתו כי אין ספק שראשונה יפשיטוהו כתונת הפסים שהיה למעלה קודם שיפשיטו ממנו החלוק אלא שלא הפשיטוהו לבד כתנתו המיוחדת למעלה והיא כתונת הפסים אשר עליו וישליכו אותו הבורה שהיה רק ואין בו מים כי אם היו שם מים היה נטבע ומת ומה הנסיון אשר ישאר. וספר מאכזריותם שישבו לאכול לחם התשעה אחים לא ראובן כי הוא לא היה שם במכירתו ובהיותם אוכלים ראו ארחת ישמעאלים באה מגלעד כי מצד משאם הכירו שהם ישמעאלים ומצד הדרך שבאים בו ידעו שבאים מגלעד כי כן היה מנהגם להביא באותו דרך נכאת וצרי ולוט משם למצרים וכן חשבו יהודה ואחיו שאמרו לכו ונמכרנו לישמעאלים אבל כאשר נתקרבו אצלם הוסיפו עוד ידיעה והכרה בהם כי מלבד שהיו כבר יודעים שהם בכלל ישמעאלים הכירו בבואם שהיו בפרט מדנים שהם מכלל הישמעאלים ומחוז מדין ולכן נקראו כאן ישמעאלים ונקראו גם כן מדינים כי שני שמות היו להם בכלל ישמעאלים ובפרט מדינים וכן כתב הראב"ע שהמדנים נקראים ישמעאלים וזה יותר נכון ממה שפירש הרמב"ן שהיו הסוחרים מדינים והגמלים היו של ישמעאלים. והיו דברי יהודה לאחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו. רצה לומר הנה אחרי שהשלכנו את יוסף בבור הרי הוא כמת כי הנה י"י עושה ארובות בשמים איך יוציאוהו משם ואין שם הכנה להתברר הנסיון כדברי ראובן וידוע שהאדם ההורג את האדם לא יהיה כי אם לאחד מג' סבות אם לקחת ממנו כסף או זהב או דבר שבידו. ואם לשנאתו אותו אם הוא אויבו. או להתפאר עליו שגבר עליו והרגו. והנה בהריגת יוסף אין לנו אחד משלש אלה. אם לממון מה בצע מה ממון כפרש"י נרויח בהריגתו ואם לאיבה ונקמה ממנו הוא אחינו כי אחינו בשרינו הוא והרי הוא כאלו נקח הנקמה מעצמינו ומבשרנו. ואם להתפאר בהריגתו גם זה לא יחול כאן כי אנחנו בהכרח נכסה את דמו רוצה לומר מפני אבינו וא"כ מה תועלת בהריגה הזאת מוטב שנמכרנו לישמעאלים ולא להרגו בידינו ולא בבור אשר השלכנוהו כי אחינו בשרנו הוא והיתה כוונת מאמרו שאם מי"י יצא הדבר כאשר חלם שם ינוח לו ריוח והצלה יעמוד לו באשר ילך ואם החלומות השוא ידברו תתהפך ממשלתו ומלכותי לשפלות ועבדות עולם שהוא תכלית ההרחקה כאלו אמר וי"י הטוב בעיניו יעשה ואנחנו לא נעבור על דברו ולא נחטא לאבינו בהריגת בנו וישמעו אחיו וקבלו עצתו וימשכוהו מן הבור ומכרוהו להוריד מצרימה. ולפי שלא היתה כוונתם כמכירה כי אם להרחיקו מבית אביו לא לחמדת הכסף שנטלו ממנו לכן מכרו אותו בעשרים כסף שהיה דבר מועט כמו שכתב רש"י. וכאשר חזר ראובן מן המקום אשר הלך שם ולא מצא את יוסף בבור חרד חרדה גדולה כי חשב אם שאכלוהו שם חיות רעות תנין ובנות יענה או שחשדם שהם עצמם העלוהו והרגוהו ולכן קרע את בגדיו ואמר הילד איננו ואני אנה אני בא. ופירוש זה הוא כך אצלי הילד הזה עם היותו נקי מעון איננו שהרגתם אותו ואני אנה אני בא. שגם כן היום או מחר אם אשב בחברתכם יעלה בדעתכם ותהרגו אותי ולמה אני בא לשבת עם אנשים רצחנים. ואין ספק שהודיעוהו אמתת הדבר שמכרוהו לישמעאלים להורידו מצרימה אבל לא נתקררה דעתו של ראובן שהיה בדעת להשיבו אל אביו והותרו עם מה שפירש' בזה השאלות הי"ד והט"ו האמנם כאשר ראו שנעשה הדבר נתיעצו לענין אביהם ולכן שחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדמו וישלחו את הכתונת ר"ל שבחרבותם עשו בה חתיכות כדמות שיני חיות מלשון בשלח יעבורו והביאוה אל אביו כי הנה באו כלם עמה כמתאבלים על מציאותה ולכן שאלו ממנו הכתונת בנך היא אם לא. והזקן הכירה ואמר כתונת בני זו בלי ספק ואחרי שמצאתם את כתנתו ולא מצאתם את גופו אין ספק שחיה רעה אכלתהו והיא אכלה בשרו ועצמותיו ועזבה כתנתו. ואמנם התפלא הזקן איך לא מצאו ממנו עצם ולא דבר מכל גופו כלל ועל זה היה אומר עם היות שחיה רעה אכלתהו איך אפשר שטרוף טורף יוסף. כאלו כלו בבת אחת נטרף ראשו על כרעיו ועל קרבו שלא נשאר ממנו דבר. ומאשר לא אמר הכתוב כתונת בני זו אלא כתונת בני בלבד נראה לי לפרש הכתוב הזה שיעקב היה מדבר כנגד הכתונת ואומר כתונת אין ספק שהיו בנרצח הזה שתי בחינות בחינה מצד שהוא בני ובחינה מצד שהוא יוסף כפי שלמותו וחכמתו ומדותיו. ולכן עם היות שבבני חיה רעה אכלתהו כי לא הספיק זכותי לשמרו ולכן מצד שהוח בני אכלתהו חיה רעה הנה הוא מן הצד שהו' יוסף ר"ל יוסף בשלמו' השכל והמעלה. אך יתכן שטרוף טורף יוסף ושלא נדבקה בו ההשגח' האלדית זה בלי ספק שאין ראוי להאמינו והותרה בזה השאלה הי"ו:

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •

(יב) "וילכו אחיו." עתה יספר כי זרע השנאה הזאת הצמיח ראש ולענה, למען התרחק ממנו ומנכליו ודבתו התרחקו לרעות צאן אביהם בשכם רחוק מבית אביו, ובטחו שאביו לא ישלחנו לשם שהוא מקום סכנה, וגם שאם יהרגוהו שמה יתלה אביהם שהעמים יושבי הערים הרגוהו משנאתם את יעקב:

ילקוט שמעוני

עריכה

• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •

[עריכה]

וילכו אחיו לרעות את צאן אביהן בשכם. את נקוד עליו, מלמד שלא הלכו אלא לרעות את עצמן.

רבי עובדיה מברטנורא

עריכה

• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •

לרעות את צאן נקוד על את לומ' שלא הלכו אלא לרעות עצמן. י"ל דהואיל ונקוד על את הרי הוא כאילו אינו והרי הוא כאילו אומר לרעות את עצמן מכאן שמלת את מורה על הפעול ועכשיו שהוא נקוד וכאילו לא נכתב לא היו אלא א"כ הצאן הרעויים אלא הם עצמן היו הרעויים כשהלכו לרעות עצמן במאכל ומשתה:

<< · מ"ג בראשית · לז · יב · >>