מ"ג במדבר ל טו


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואם החרש יחריש לה אישה מיום אל יום והקים את כל נדריה או את כל אסריה אשר עליה הקים אתם כי החרש לה ביום שמעו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאִם־הַחֲרֵשׁ֩ יַחֲרִ֨ישׁ לָ֥הּ אִישָׁהּ֮ מִיּ֣וֹם אֶל־יוֹם֒ וְהֵקִים֙ אֶת־כׇּל־נְדָרֶ֔יהָ א֥וֹ אֶת־כׇּל־אֱסָרֶ֖יהָ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֑יהָ הֵקִ֣ים אֹתָ֔ם כִּי־הֶחֱרִ֥שׁ לָ֖הּ בְּי֥וֹם שׇׁמְעֽוֹ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְאִם מִשְׁתָּק יִשְׁתּוֹק לַהּ בַּעְלַהּ מִיּוֹם לְיוֹם וִיקַיֵּים יָת כָּל נִדְרַהָא אוֹ יָת כָּל אֲסָרַהָא דַּעֲלַהּ קַיֵּים יָתְהוֹן אֲרֵי שְׁתֵיק לַהּ בְּיוֹמָא דִּשְׁמַע׃
ירושלמי (יונתן):
וְאִין מִשְׁתַּק יִשְׁתּוֹק וּמִתְכַּוֵון לָהּ בַּעֲלָהּ מִיוֹמָא דְשָׁמַע לְיוֹמָא חוֹרַן וְיִתְקַיְימוּן כָּל נִדְרָהָא אוֹ יַת כָּל אִיסְרָהָא דַעֲלָהּ וּבְמִשְׁתּוּקֵיהּ קְיַים יַתְהוֹן אֲרוּם שָׁתִיק לָהּ בְּיוֹמָא וְאִתְכַּוֵון וְלָא שְׁרִינוּן בְּיוֹמָא דְשָׁמַע:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"מיום אל יום" - שלא תאמר מעת לעת לכך נאמר מיום אל יום ללמדך שאין מפר אלא עד שתחשך

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

מִיּוֹם אֶל יוֹם – שֶׁלֹּא תֹּאמַר מֵעֵת לְעֵת, לְכָךְ נֶאֱמַר: מִיּוֹם אֶל יוֹם; לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין מֵפֵר אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ (נדרים ע"ו ע"ב).

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


מיום אל יום. מגיד שהפרת נדרים כלה מתחלת היום עד סופו, כיום האמור במעשה בראשית ובאותו ואת בנו שהיום הולך אחר הלילה שעבר, כענין שכתוב (בראשית א) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ואינו מעת לעת, הלכך נדרה בלילה יש לה זמן הפרה כל אותו הלילה וכל אותו היום של המחרת, ואם נדרה ביום אין לה זמן הפרה אלא עד שקיעת החמה, ולפיכך הבעל מפר לאשתו בשבת אפילו נדרים שאינן צורך השבת אע"ג דדמי לדן את הדין, שאם לא עכשיו אימתי, אבל חכם אינו מתיר נדרים בשבת אלא אותן שהם לצורך השבת דחכם ע"י חרטה שרי ליה למחר ליומא אחרינא כי האידנא. וזמן הפרה אינו ביום שנדרה לבד אלא ביום שמוע אביה וביום שמוע אישה, אפילו לאחר כמה ימים משנדרה. ואם קיים בעלה את נדרה מששמע בו וחזר והפר לה וסמכה עליו, הוא ענוש תחתיה, ועל זה נאמר כאן ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו ונשא עונה, ומכאן שהגורם תקלה לחבירו הוא נכנס תחתיו לכל עונשיו.

וכתב הרמב"ן ז"ל, נראה שהאשה זו שוגגת או מוטעת, כי הכתוב ידבר בבעל ששמע ואין האשה יודעת בו ואחר זמן הפר ואמר לה שהוא יום שמעו, ולמדנו הכתוב שני דברים, שהבעל נושא עון כאלו הוא נדר ויחל דברו, ושהיא פטורה ואין עליה מעונש השגגות כלל, אבל אם האשה יודעת שלא הפר ביום שמעו דבקיאה בדין זה, הנה היא חייבת, וגם הבעל אינו גורם התקלה אבל עונשו כמי שיכול למחות ולא מחה. והזכיר הכתוב זה בבעל והוא הדין לאב, אבל דבר הכתוב בהווה, כי האב ישתמר מזה לאהבת בתו והבעל אולי ישנא אותה וחושב לתת עליה אשם, עכ"ל ז"ל.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואם החרש יחריש" שהשתיקה במי שיש בידו למחות היא כמו הודאה שהשותק הוא כמסכים במה שנעשה:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כט ""ואם החרש יחריש לה אישה", זו חרישה למקט (כנ"ל סי' כ"ו): מיום אל יום. פירושו מעת לעת אבל פה באר בכל הפרשה שתלוי ביום שמעו, שהוא רק באותו יום, וע"כ שמ"ש מיום אל יום ר"ל שלפעמים הוא מעת לעת אם שמע בתחלת הלילה שאז זמנו עד תחלת לילה הבאה וקמ"ל שלא נאמר יום ממעט לילה, ורשב"י סובר שמיום אל יום הוא דוקא, ומ"ש ביום שמעו היינו תוך מע"ל שמע"ל נקרא יום אחד לפעמים, ובא לפרש שלא נאמר מיום אל יום היינו מחד בשבתא לחד בשבתא, ר"ל אל יום שכמוהו כן פירש

בנדרים (דף עו):

מדרש ספרי (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואם החריש יחריש לה אישה מיום אל יום - זה חרישה למקט. אתה אומר חרישה למקט, או אינו אלא חרישה לקיום? כשהוא אומר והחריש לה - הרי חרישה לקיום אמור. ומה ת"ל ואם החריש יחריש לה? זה חרישה למקט:

מיום אל יום - שומע אני מעת לעת? תלמוד לומר אשר עליה הקים אותם כי החריש לה ביום שומעו. ר' שמעון בן יוחי אומר: מעת לעת! הרי אמרה תורה מיום אל יום!

<< · מ"ג במדבר · ל · טו · >>