מ"ג במדבר יב יד


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר יהוה אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה וְאָבִ֙יהָ֙ יָרֹ֤ק יָרַק֙ בְּפָנֶ֔יהָ הֲלֹ֥א תִכָּלֵ֖ם שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים תִּסָּגֵ֞ר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְאַחַ֖ר תֵּאָסֵֽף׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה וְאִלּוּ אֲבוּהָא מִנְזָף נְזַף בַּהּ הֲלָא תִתְכְּלֵים שִׁבְעָא יוֹמִין תִּסְתְּגַר שִׁבְעָא יוֹמִין מִבַּרָא לְמַשְׁרִיתָא וּבָתַר כֵּן תִּתְכְּנֵישׁ׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וְאָבִיהָ אִילוּ מַנְזִיף נְזַף בְּאַנְפָּהּ הֲלָא הֲוָה מִכְסְפָה וּמִיטַרְדָא שִׁבְעָתֵי יוֹמִין וּכְדֵין דְנַזְפָה בָּהּ מִן דִינָא דְתִכְסוֹף אַרְבֵּיסַר יוֹמִין אֱלָהֵן מִסְתְּיָה דְתִטְרַד שִׁבְעָתֵי יוֹמִין מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וַאֲנָא מְעַכֵּב בְּגִין זְכוּתָךְ עֲנָנֵי יְקָרִי וּמַשְׁכְּנָא וַאֲרוֹנָא וְכָל יִשְרָאֵל עַד זְמַן דְתִיתְּסֵי וּמִבָּתַר כְּדֵין תִּתְכְּנַשׁ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואביה ירק ירק בפניה" - ואם אביה הראה לה פנים זועפות הלא תכלם שבעת ימים (ב"ק כה) קל וחומר לשכינה י"ד יום אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון לפיכך אף בנזיפתי תסגר שבעת ימים

"ואחר תאסף" - אומר אני כל האסיפות האמורות במצורעים על שם שהוא משולח מחוץ למחנה וכשהוא נרפא נאסף אל המחנה כתוב בו אסיפה לשון הכנסה

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ – וְאִם אָבִיהָ הֶרְאָה לָהּ פָּנִים זוֹעֲפוֹת, "הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים". קַל וָחֹמֶר לַשְּׁכִינָה אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם! אֶלָּא דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן; לְפִיכָךְ אַף בִּנְזִיפָתִי, "תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים" (ספרי קו; ב"ק כ"ה ע"א).
וְאַחַר תֵּאָסֵף – אוֹמֵר אֲנִי, כָּל הָאֲסִיפוֹת הָאֲמוּרוֹת בִּמְצוֹרָעִים, עַל שֵׁם שֶׁהוּא מְשֻׁלָּח מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וּכְשֶׁהוּא נִרְפָּא – נֶאֱסָף אֶל הַמַּחֲנֶה, לְכָךְ כָּתוּב בּוֹ אֲסִיפָה, לְשׁוֹן הַכְנָסָה.

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


ואביה ירק ירק בפניה. אילו אביה כעס עליה וירק בפניה הלא תכלם לראות פניו שבעת ימים, ק"ו שדברה והקלה כנגד מורא השכינה לזלזל בנביאו שהיא ראויה להענש ולהיותה נכלמת י"ד יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, כך דרשו רבותינו ז"ל. וקראו השכינה בא מן הדין, ואמרו דיו, כלומר אינו רוצה יותר אלא כדין אביה שהוא הנדון. ולפי זה נראה כי הרקיקה משל על הכעס וההכלמה, לא על החטא, שאם נאמר כי הוא משל על החטא היה ראוי לומר ואם ירק ירקה בפני אביה כי מרים היתה החוטאת ויבא משל הרקיקה על החטא לפי שהחטא שחטאה בו היה הדבור הנמאס הנרמז במלת נואלנו, ועל כן המשילו לרקיקה שהוא דבר נמאס כענין הרקיקה בסוד מצות היבום. ואם נדחוק ונאמר כי כשאמר ואביה ירק ירק בפניה הוא כנוי לכבוד אביה ולכבודה, אי אפשר לומר כן, שהיה לו לומר כי יכלם כי ההכלמה אינה למבזה כי אם למי שקבל הבזוי. אבל הנכון בזה כי הרקיקה משל על הכעס וההכלמה, ומפני שהקב"ה הכלימה בצרעת אמר הקב"ה למשה ואיך תאמר שארפא אותה ואלו אביה ירק ירק בפניה, כלומר שהכלימה מפני חטאה כנגדו, הלא תכלם שבעה, כל שכן בשבילי שהכלמתיה אני והלקיתיה בצרעת על מה שחטאה ושדברה בך ובאה כנגדי, ולכך תסגר שבעה ואחר תאסף. ומטעם זה תפש משל הרקיקה שיכלימנה בו אביה, לפי שהוא עון הצרעת שבו הכלימה אביה העליון יתברך. וענין זה של מרים נקרא אצל רז"ל נזיפה, ושלשה נזיפות הן, יש נזיפה שהיא יום אחד, ויש נזיפה שהיא שבעה, ויש שהיא שלשים יום. מי שפוקר בתלמיד חכם שמדבר בו או עושה דבר כדי לצערו ולהקניטו, והוא יודע באותו תלמיד חכם דנקיט ליה בלביה צריך לנהוג בעצמו נזיפה יום אחד, ואינו צריך היתר אחר שאין דבר זה אלא להפיס דעתו של תלמיד חכם, ויום אחד זה צריך שיהיה כלו שלם ואין אומרים בו מקצת היום ככולו. מי שמדבר בנביא או באחד מן החכמים הגדולים צריך שינהוג נזיפה שבעת ימים, ולמדנו זה ממרים שדברה בנביא, והצריכה תורה שתנהוג נזיפה שבעה, ואין אומרים בשבעה ימים אלו מקצת היום ככולו. מי שמדבר בנשיא צריך לנהוג נזיפה שלשים יום, ואין אומרים בו מקצת היום ככולו, וסימנך לשלשה מיני נזיפה הללו, האבן האז"ל, ואמרו בירושלמי אין נזיפה פחותה משבעה שנאמר תסגר שבעת ימים, ואין נדוי פחות משלשים יום שנאמר (במדבר יא) עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם. ומה שהתחיל ואביה בוא"ו והוא תחלת דבור, דרך הכתובים כן במקומות רבים, וכמוהו (שם יח) וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך, וכן (בראשית כז) ויתן לך האלהים, וכן עוד (במדבר ט) ויעשו בני ישראל את הפסח, וכן (מלכים ב ב) ויאמר אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, ואין ספק כי יש לכל אחד ואחד טעם מכוון אלו השגנוהו.

ומפני שמדת ק"ו מדה אחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן והיא הראשונה לכלן, ראיתי לסדר אותן בכאן כמו שפירשו אותן רז"ל, והוא ששנינו בברייתא אמר ר' ישמעאל בשלש עשרה מדות התורה נדרשת, מקל וחומר, ולמדוהו מן הכתוב הזה ואביה ירק ירק בפניה, ועוד ממה שכתוב (שמות כג) כי תראה חמור שונאך, ומן השונא למדנו ק"ו לאוהב, וזו מדה ראשונה. שניה, גזרה שוה, והוא מה שכתוב (ויקרא יח) ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה, ולא אסר אלא הבת, וכתוב אחר אומר (שם) ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקרב לגלות ערותה שארה הנה זמה היא, ולמדנו גזרה שוה מהנה הנה, מה להלן אשה ובתה ובת בנה ובת בתה אף כאן בתו ובת בנו ובת בתו. שלישית, מבנין אב וכתוב אחד, והוא שכתוב בחג המצות (שמות יב) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, שהתיר לנו הכתוב אוכל נפש בלבד בחג המצות ובשאר המועדים לא התיר אוכל נפש, ולכך אמרו רז"ל זה בנין אב לכל המועדים, ועוד ממה שכתוב (ויקרא כ) דמיו בו, ואמרו ז"ל כל מקום שנאמר דמיו בו דמיהם בם אינו אלא סקילה, דכתיב באוב וידעוני (שם) באבן ירגמו אותם דמיהם בם, אינו אלא סקילה, זהו בנין אב וכתוב אחד. מבנין אב ושני כתובים, הוא שכתוב במומי אדם (שם כא) או גבן או דק או תבלול בעינו או גרב או ילפת או מרוח אשך, ולא הזכיר יבלת, ובמומי בהמה הזכיר יבלת שנאמר (שם כב) עורת או שבור או חרוץ או יבלת, ואמרו ז"ל כל מקום שנמצא בתורה מום סתם נותנין עליו מומי אדם ומומי בהמה, זהו בנין אב ושני כתובים. רביעית, כלל ופרט, והוא שכתוב (דברים כב) לא תלבש שעטנז, שהוא משני מינים, ואח"כ פרט לנו צמר ופשתים יחדו, ופשתים אין מידי אחרינא לא, ובכל מקום שנמצא בתורה כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט. חמישית, פרט וכלל, והוא שכתוב בהשבת אבדה (שם כב) וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו, והמובן מזה שאלו אתה חייב להשיב ולא שאר דברים, ואח"כ כלל וכן תעשה לכל אבדת אחיך. בכל מקום שנמצא בתורה פרט וכלל הלך אחר הכלל. ששית, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, והוא מה שכתוב (שמות כב) על כל דבר פשע, כלל לכל דבר פשע שבעולם, ואח"כ פרט על שור על חמור וגו', ואחר כן כלל על כל אבדה, ולכך אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות דכתיב (ויקרא כה) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחזה לעולם בהם תעבודו, יצאו שטרות שאע"פ שהן מיטלטלין אין גופן ממון, ועוד ממה שכתוב (דברים יד) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש פרי וגדולי קרקע אף כל פרי וגדולי קרקע. שביעית, מכלל שצריך לפרט, והוא שכתוב (במדבר ג) פקוד כל בכור זכר, אם אמר זכר ולא אמר בכור הייתי אומר כל זכר בין בכורים בין שאינן בכורים, לכך אמר בכור, וזהו כלל שצריך לפרט. שמינית, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, והוא שכתוב במולך (ויקרא כ) איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת, ומולך בכלל שאר התעובים היה, ולמה פרט ענשו יותר מכלן, לא ללמד על עצמו יצא שהוא בסקילה אלא ללמד על שאר התעובים יצא כמו כן שהן בסקילה, תשיעית, כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר, הוא שכתוב (שמות כא) כי תקנה עבד עברי וגו', והוציא אמה העבריה מן הכלל דכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה, והלא אמה העבריה בכלל עבד עברי היתה דכתיב (דברים טו) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, למה יצאה מן הכלל לטעון טוען אחר שלא כענינו של עבד, שהעבד אינו יוצא בסימנין ואינו יוצא במיתת אדון אפילו בתוך שש, יצא להקל שהדבר הוקל עליה שיוצאת בתוך שש, ולהחמיר שאדוניה מקדשה על כרחה. עשירית, כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טעון אחד שהוא כענינו יצא להקל ולא להחמיר, והוא שכתוב (שם יט) ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים וגו', מכה נפש בשגגה בכלל רוצח היה דכתיב (ויקרא כד) ומכה אדם יומת, בין בשוגג בין במזיד, ויצא מכה בשוגג מן הכלל לטעון טעון אחד שהוא כענינו של מכה במזיד, שזה המית וזה המית, ויצא מן הכלל ללמד על עצמו שנצל בערי מקלט, זהו ולא להחמיר. י"א, כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש, והוא שכתוב (שם כב) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו וגו', ובתו בכלל יליד ביתו היתה בין פנויה בין נשואה, ויצאה לידון בדבר חדש שלאחר שנשאת אינה אוכלת בתרומה, דכתיב (שם) ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל, הואיל והוציאה הכתוב מן הכלל אי אתה יכול להחזירה לכללה אפילו אלמנה וגרושה אם לא יחזירנה הכתוב לכללה בפירוש, דכתיב (שם) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה וגו'. י"ב, דבר הלמד מענינו ודבר הלמד מסופו, והוא שכתוב בענין שבת (שמות טז) שבו איש תחתיו, ואין לומר שישבו תחתיהם כל היום כלו אלא שלא יצא איש ממקומו אלפים אמה, זהו דבר הלמד מענינו. אבל דבר הלמד מסופו הוא מה שכתוב בענין עריות (ויקרא יח) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, אסר לך כל שאר שבעולם, ובסוף כל הענין פירש כל האסורות, הוא שאמר ערות פלוני ופלוני לא תגלה, ומהן נוכל ללמוד המותרות, זהו דבר הלמד מסופו. י"ג, שני כתובים המכחישין זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, והוא שכתוב (בראשית א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ונראה מזה שהשמים נבראו תחלה וכתיב (שם ב) ארץ ושמים, נראה שהארץ נבראת תחלה בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם לומר שאין בהן הכחשה, דכתיב (ישעיה מח) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו. וכן עוד (שמות כ) אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, ונראה מזה שלא דבר עמהם בהר, וכתיב במשנה תורה (דברים ה) פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם לומר שאין בהן הכחשה, דכתיב (שם ד) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. וכן עוד (ויקרא ג) כל חלב וכל דם לא תאכלו, ונראה מזה בין של חיה בין של בהמה, וכתיב (דברים יב) כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וגו', בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם (ויקרא ז) כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"הלא תכלם" ראויה היא לזאת הבושה:

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואביה ירוק ירק וגו'. הלביש שיעור הדברים בה ולא אמר האב אם ירוק בפני בתו וכו', לומר שהיא במדרגת בת שהיא מדרגת הצדיקים, וכפל לומר ירוק ירק, לומר שאם היה צועק לו קודם לא היה רוקק בפניה, וזה הוא שיעור הדברים ואביה ירוק פירוש כשגרמה שירק בפניה ולא היה מי שירצהו שלא לרוק עד שירק והוא אומרו ירק פעם ב' וגו', הא למדת שאם היה אופן שהיה מתפלל משה קודם לא היתה נענשת:

תסגר שבעת ימים. נראה שפרחה ממנה צרעת בתפלת משה, וכמאמרו רפא נא פירוש עתה, אלא שגזר ה' שתשב כמנודה, שאם לא כן לא היה צריך הכתוב לומר תסגר פשיטא שתסגר עד שתתרפא מצרעתה, אלא ודאי שכבר נתרפאה, ולזה גם כן לא הזכיר טהרת צרעתה ביום אסיפתה, ולדברי רז"ל (זבחים קב, ספרי) שאהרן לא ראה צרעת מרים מטעם קורבה, יתבאר על נכון, כי לצד שאין כאן צרעת כי אין כהן שיאמר טמא אם כן כאן אלא סגירה לבד כמנודה, או אפשר שנסגרה על פי ה' אלהינו שהוא כהן, והוא אומרו תסגר וגו' הרי הסגירה, ונטהרה על פי ה' דכתיב ואחר תאסף:

מדרש ספרי (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר ה' אל משה ואביה ירוק ירק בפניה. ר' אחי ברבי יאשיה אמר: שתי נזיפות נזפה: אלו אביה בשר ודם נזף עד שתהא מוכלמת ז', או מה אביה ב"ו שבעה, מי שאמר והיה העולם ארבעה עשר? דיו לבא מן הדין להיות כנדון: מה אביה ב"ו ז' - אף מי שאמר והיה העולם ז':

תסגר. הקב"ה הסגירה והקב"ה טימא' והקב"ה טיהרה:

<< · מ"ג במדבר · יב · יד · >>