מ"ג במדבר טו לב
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקשש עצים ביום השבת
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּהְי֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וַֽיִּמְצְא֗וּ אִ֛ישׁ מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַהֲווֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא וְאַשְׁכַּחוּ גְּבַר כַּד מְגָבֵיב אָעִין בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַהֲווֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל שַׁרְיַין בְּמַדְבְּרָא גְזֵירַת שַׁבְּתָא אִשְׁתְּמוֹדַע לְהוֹן בְּרַם קְנָסָא דְשַׁבְּתָא לָא אִשְׁתְּמוֹדַע לְהוֹן קָם גַבְרָא מִדְבֵית יוֹסֵף אָמַר בְּמֵימְרֵיהּ אִיזִיל וְאֶתְּלוֹשׁ קִיסִין בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא וְיֶחֱמוּן יָתִי סַהֲדַיָא וִיתַנוּן לְמשֶׁה וּמשֶׁה יִתְבַּע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ וְיִדוֹן יָתִי וּבְכֵן אִשְׁתְּמוֹדַע קְנָסָא לְכָל בֵּית יִשְרָאֵל וְאַשְׁכָּחוּ סַהֲדָא יַת גַבְרָא כַּד תָּלִישׁ וְעָקַר קִיסִין בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא: |
| ירושלמי (קטעים): | מְגַבֵּב קִיסִין: |
רש"י
מפרשי רש"י
ואף על גב דכתיב שם (שם שם כז) "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט", משמע שחללו את השבת, ובפרק כל כתבי (שבת דף קיח:) אמרינן 'אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון', אם כן מוכח דשבת ראשונה נמי לא שמרו (קושית הרא"ם), נראה לומר דהא דקאמר 'אלמלי שמרו שבת ראשונה', לא איירי שעברו וחללו את השבת, דאם היו מחללין אותה היה משה רבינו עליו השלום דן אותם בסקילה, אלא על כרחך פירושו שלא שמרו אותה, ולא נקרא זה 'חלול' אלא כשיש כאן חיוב מיתה. ולפיכך אמר (רש"י כאן) 'ובא זה וחללה כדכתיב (שמות ל"א, י"ד) "מחלליה מות יומת"'. דאם לא כן יקשה לך, למה לא היה דן אותם משה רבינו עליו השלום - אותם שחללו שבת ראשונה, אלא שלא היה שם חיוב מיתה, דלא היה שם התראה, ואין כאן חלול אלא במזיד והתראה, כדכתיב "מחלליה מות יומת", ולפיכך אמר 'שבת שניה':
ואף על גב דבמרה אפקידו על שבת (שבת דף פז:), ומוכח מן המקרא דהיה קודם שבת זה ב' שבתות, כמו שכתבו התוספות בפרק רבי עקיבא (שם), ואם כן היו יותר שומרים מן שבת אחת, דסבירא ליה כמאן דאמר בפרק רבי עקיבא (שם) אף על גב דאפקידו במרה על שבת - אתחומין לא אפקידו, ולכך לא נקרא 'שבת ראשונה', כיון דלא אפקידו אכל המצות. ואפילו למאן דאמר דאפקידו גם כן אתחומין, נראה, כיון דלא כתב בתורה שבת של מרה, רק "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו" (שמות ט"ו, כ"ה), לא הוי זה בכלל תורה שנתן לישראל, כי לא היה זה רק כמו שאר המצות שנתן קודם שקבלו התורה, כמו שאר מצות בני נח. ובפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נו:) 'עשר מצות נצטוו ישראל במרה; שבע שקבלו עליהם בני נח, הוסיפו עליהן שבת ודינין וכבוד אב ואם', עד כאן. מדקאמר 'הוסיפו עליהן וכו, שמע מינה שענין המצות שנצטוו במרה משפטם כמו שבע מצות לבני נח, ולא נחשב זה מכלל שבת שכתב בתורה. והחילוק, שאין להם רק כללות ולא פרטות ודקדוקים, שלא נתנו להם רק הלכות שבת, ולא דקדוקיה ופרטותיה. ולפיכך לא נקרא 'שבת ראשון' רק כאשר כתב בתורה שבת, והוא שבת של פרשת המן (שמות ט"ז, ט"ו-כ"ט), ואז ניתנו פרטותיה ודקדוקיה. ועיין לעיל בפרשת בשלח:בד"ה ויהיו במדבר כו' בשנה ראשונ' כו' קושיא זו מצאתי בספר ישן נושן מוכתב על קלף שחיב' גדול בדורו פי' על הספרי ותירץ דט"ס הוא בספרי וצ"ל שלא שמרו אלא שנה ראשונ' ובשניי' בא זה וחיללה וקושיא הראשונה תירץ הוא ז"ל כי תנא דספרי לא חשיב ליה כ"כ חילול כי אע"ג שנצטוו על שבת עדיין לא נאמר עונשה עד סיני ואפי' נאמר להן עונשה מ"מ לא עשו בו מלאכה שהיו חייבין כליה שהרי לא מצאו ולא הביאו כלום ולא הענישן הכתוב אלא על שלא האמינו שמשה אמר להן היום לא תמצאהו בשדה וכתיב ויצאו מן העם ללקוט ותניא במכילת' אלו מחוסרי אמנה ואפי' את"ל שהוליכו כלים עמהן להביא בהן המן מ"מ לא מצינו שהתרו בהן והתירו עצמן למיתה כדאשכחן במקושש הכא ובפ' היו בודקין מדלא כתיב שקישש עצים אלא מקושש עצים שהתרו בו ועדיין מקושש כבתחילה כנ"ל עכ"ל וכן פרש"י בהדי' בפ' היו בודקין ולפ"ז אין אנו צריכין לדברי הרא"ם במה שכתב ד"ה המוצאי' כו' ע"ש.רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ויתכן לפרש עוד כי לפי שאמר למעלה והעמלקי והכנעני יושב בעמק כלומר לארוב לכם, מחר פנו וסעו לכם המדבר, שיחזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הגיד בכאן הכתוב כי עשו כדבר השם יתברך ונסעו לאחוריהם המדבר דרך ים סוף, ותכף בואם שם במצות ה' יתעלה אירע ענין המקושש, ולפיכך אמר ויהיו בני ישראל, לבאר כי הם גרמו עברה זו מפני חטאם שהוצרכו לחזור לאחוריהם, שהרי עבירה גוררת עבירה.
או אפשר לפרש עוד כי הוא דבק עם פרשת עבודה זרה הסמוכה לה, כי התחילה הפרשה וכי תשגו לבאר משפט הצבור העובדים עבודה זרה בשוגג, ותסיים במשפט עובד עבודה זרה במזיד, והנפש אשר תעשה ביד רמה הכרת תכרת עונה בה, ודרשו רז"ל בזמן שעונה בה כלומר שלא עשה תשובה, ולכך הזכיר ויהיו בני ישראל כי כן היה ענין בני ישראל במדבר בעשותם העגל שעבדו שם עבודה זרה תחלתן שוגג, הוא שאמרו (שמות לב) קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש, ולבסוף מזידין היו הוא שכתוב (שם) וישתחוו ויזבחו לו, ואע"פ כן נסלח להם הוא אמרו (במדבר יד) סלחתי כדברך.
עוד אפשר לומר שיכלול עוד מה שהזכיר המדבר בחטא המקושש לרמוז על כל מי שהולך במדבר בדרך רחוקה ואינו יודע איזה יום הוא, שחייב לשמור את השבת ואינו רשאי להפטר בכך, כיצד יעשה מונה ששה ושובת יום אחד כמו שהזכירו רז"ל. והטעם בזה על דרך האמת לפי שכל אחד ואחד מן השבעה הוא שבת, שהרי בששת ימי בראשית כל השבעה פעלו ושבתו וכאשר באה שבת ופעלה פעולתה המנוחה והתענוג אז שבתו כלן בפעולתם ואז היתה מנוחה לכלן גם לעצמה. ואע"פ שישראל במדבר היו מכוונים הימים והשנים על פי החשבון ואי אפשר להם לטעות, רמז לך הכתוב על כל מי שהולך בדרך ואינו יודע באיזה יום שבת שהוא חייב מיתה אם לא ישמור את השבת אפילו במדבר.
וע"ד המדרש ויהיו בני ישראל במדבר, צלפחד בן חפר היה, כתיב הכא במדבר וכתיב התם (במדבר כז) אבינו מת במדבר.דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
והוא מה שאמר הכתוב כשרצה להודיע עון המקושש שהוא מעביר ד' אמות לסברת רב יהודה הקדים לומר ויהיו בני ישראל במדבר פירוש ובזה הוא שנחשב לו חילול השבת להתחייב מיתה, אבל אם לא היו ישראל במדבר הגם שהיה מעביר ד' אמות שם אינו חייב שאין לו דין רשות הרבים:
ולפי סברת רמב"ם (הל' שבת פי"ד) כפי מה שנשמע מדבריו ממה שמנה המדבר בכלל רשות הרבים ולא חלק אם מצויים ישראל לשאינם מצויים, ופירשתי בו בחיבורי חפץ ה' שחברתי בימי חורפי שהרמב"ם מפרש דברי אביי על זה הדרך כאן בזמן שהיו ישראל פירוש תנא שהזכיר המדבר מדבר על אותו זמן לזה מנאו גם כן ותנא שלא הזכיר אינו מדבר אלא בזמן הזה וזמן הזה אינן מצויים הולכי מדברות ולצד שאינם מצויים לא טרח להשמיענו דינו, ואין הכי נמי שאפילו בזמן הזה המדבר רשות הרבים, אם כן נחזור לקושיתנו לדרך זה למה הוצרך הכתוב לומר ויהיו בני ישראל במדבר:
ויתבאר על פי מה שאמרו עוד שם (שבת דף צו:) וזה לשונם במתניתא תנא מקושש תולש הוה עד כאן, ולצד שתקשה לדברי התנא והלא אמרו רבותינו (חולין דף פח.) בדיני כיסוי דם חיה ועוף אין מכסין בעפר המדבר מפני שהיא מלחה ואינה מצמחת עד כאן. אם כן מנין יצאו צמחים במדבר שתלשם מקושש, לזה הקדים לומר ויהיו בני ישראל במדבר, ואמרו ז"ל (במד"ר פי"ט) שבארה של מרים היה משקה והיה מעלה גנות ופרדסים ואם כן היו גדלים צמחים במדבר לתלוש, גם לסברת רב אחא בר יעקב שאמר (שבת שם) מעמר היה יתישב גם כן הכתוב בדרך זה:
וימצאו איש וגו'. אמר לשון מציאה יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ילקוט) שאמר להם משה צאו וראו אם יש אדם שחלל את השבת וכו' עד כאן. לזה אמר וימצאו על דרך אומרו (אסתר, ב) ויבוקש הדבר וימצא:
מקושש עצים ביום השבת. הקדים זכרון המעשה קודם זכרון היום ולא אמר ביום השבת מקושש עצים, לומר שלא נתעלם ממנו שבת כשעשה מעשיו, ואם היה מקדים זכרון שבת היה נשמע שמצאוהו ביום השבת פירוש הידוע אצלם, אבל מאומרו מקושש עצים ביום השבת חוזר זכרון השבת אל המקושש שיודע כי שבת הוא, ורז"ל (ספרי) נתחכמו להוציא דבר זה שיודע היה שהוא שבת ממה שכפל לומר בפסוק שאחר זה מקושש עצים שבא לומר שאחר שהודיעוהו שבת הוא חזר לקושש, ולדרכנו טעם שכפל לומר פעם ב' מקושש להודיענו שלא היתה לו שגגת מלאכה אלא הודיעוהו כי היא מלאכה שחייב עליה, והוא אומרו אותו מקושש פירוש הוא היה יודע כי עושה מלאכה, ובזה היו לו זדון שבת וזדון מלאכה:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
נג. וימצאו איש מקושש עצים , תולש מן הקרקע היה. אתה אומר תולש מן הקרקע, או איש עצמו ושמו מקושש, תלמוד לומר ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים. הא מה תלמוד לומר וימצאו איש מקושש עצים, תולש מן הקרקע. ומי היה צלפחד, דברי ר' עקיבא. נאמר כאן מדבר ונאמר להלן מדבר (במדבר כז), מה מדבר האמור להלן צלפחד, אף מדבר האמור כאן צלפחד. ר' יהודה בן בתירא אומר, עתיד ליתן את הדין כל האומר צלפמד מקושש היה. אם מי שאמר והיה העולם כסה עליו, ואתה מגלה עליו. אלא מאין היה, מן המעפילים היה שנאמר ויעפילו לעלות אל ראש ההר.
נד. וימצאו איש מקושש עצים מלמד שמנה משה שומרים וימצאו אותו מקושש.
מלבי"ם - התורה והמצוה
נב. ויהיו בני ישראל במדבר, לשון זה סתום דפשיטא שהיו במדבר כל ארבעים שנה, ופי' חז"ל שלמד שמעשה זה היה בתחלת חניתם במדבר. שבעת שנסו מים סוף הלכו ג' ימים במדבר שור וחנו במרה ובאילם ושבו לים סוף. ואח”כ יצאו מן המדבר ומשם שבו למדבר וחנו במדבר סין, ומאז היו ונשארו במדבר בקביעות. ובמרה נצטוו על השבת, ובט”ו לחדש אייר שבאו למדבר סין ויהיו ונשארו במדבר היו שבת ראשונה ושמרו אותה. ובט"ז אייר ירד להם המן, ויהי ביום השביעי [והוא שבת שניה] יצאו מן העם ללקוט. ואז היה גם מעשה דמקושש.
וכן אמר ר' שמעון סתמא דספרי בספרי זוטא שמקושש היה בשנה ראשונה באחד ועשרה לחדש השני. ועיין ברא”ש ובתוס' שבת (דף פז ע"ב ד"ה כאשר צוך). וי”ל מה שהקשה על מ”ש בשבת (דף קיח:) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בם אומה ולשון, שי”ל שמ”ד זה ס"ל כמ"ש רש"י ז”ל בפי' החומש בפרשת המן שאעפ”י שמשה נצטוה במרה לא הגיד לישראל עד אחר כך גבי המן.
נג. וימצאו איש מקושש עצים פעל לקשש מצאנו על האוסף גדולי קרקע כמו וקוששו להם תבן, וזה נקרא בשם מעמר. ומצאנו על התולש מן המחובר כמו והנני מקוששת שנים עצים (מ"א א), שעל שנים לא יצדק לשון קשוש ואסיפה. ופי' שקוצצת שני עצים מן המחובר. ועל זה אמר בשבת (דף צו:) מקושש במתניתא תנא תולש הוה, ראב"י אמר מעמר הוה.
ולפ"ז מקושש הוא פעל בינוני, ושמואל אמר שם דמקושש מעביר ד"א בר"ה היה. וצריך לומר דשמואל מפרש שמקושש אינו בינוני פועל , רק שם תואר על שם אומנותו. שאומנות האיש היה שהיה מקושש עצים, ומצאוהו ביום השבת ויצא להביא העצים הביתה והיה מעביר. כי כלל הוא שהפעל הבינוני כמו סופר רוקם, לפעמים בא על הפועל ולפעמים בא כשם תואר.
אמנם בספרי מוכיח שהוא פועל בינוני והיה אז מקושש ותולש מן הקרקע ולא תאמר שר”ל אש ששמו מקושש, ר”ל שהוא שם תואר על שם אומנותו ושבעת ההוא היה מעביר לא תולש כדעת שמואל. דהא כתיב המוצאים אותו מקושש עצים, ומצאוהו עוסק בפעולה זאת. ומ"ש ומי היה צלפחד, בגמ' שם. ושם הלשון בין כך ובין כך עתיד אתה ליתן את הדין וכו'.
נד. וימצאו איש, לשון מציאה מציין תמיד שמצא דבר המחופש והמבוקש. ויחפש ולא מצא, אשר תאבד ומצאת. והיל"ל ויראו איש מקושש, כמו ויראו השומרים איש יוצא מן העיר (שופטים א) וע”כ פי' חז"ל שמשה העמיד שומרים לזה. כי היה בשבת שניה של המן. ואמר במכלתא, הביאו ורש"י ז"ל בפ' בשלח שראה אותם דואגים, והעמיד שומרים, והתרו בהיוצאים והניחו כליהם. וע"כ לא נתחייבו מיתה רק המקושש קבל התראה ונתחייב במיתה.