מ"ג במדבר טו יח
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בְּבֹֽאֲכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן בְּמֵיעַלְכוֹן לְאַרְעָא דַּאֲנָא מַעֵיל יָתְכוֹן לְתַמָּן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן בְּמֵיעַלְכוֹן לְאַרְעָא דַאֲנָא מָעֵיל יַתְכוֹן לְתַמָן: |
רש"י
מפרשי רש"י
[יא] אבל זו נאמר בבואכם. דלשון "בבואכם" משמע בשעת ביאה:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
כב. אשר אני מביא אתכם שמה מכאן אתה אומר פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה (ובמעשר). יצאו מכאן לשם, ר' אליעזר מחייב ור’ עקיבא פוטר. ר' יהודה אומר (אפילו) פירות חו"ל שנכנסו לארץ ר' אליעזר פוטר, שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ. [ ור’ עקיבא מחייב שנאמר שמה].
מלבי"ם - התורה והמצוה
כא. בבואכם, כבר בארתי בהתו"ה ( ויקרא יב) ההבדל בין כשבא המאמר התנאי בציון מלת כי או אם, ובין בשבא בצורת המקור עם שמוש ב' או כ'. בבואכם, שאז מצין לפעמים התמדת הזמן, כמו בבואם אל אהל מועד ירחצו מים. ולפעמים מצין שפעולת התנאי מוכרח שיהיה. ולפעמים מצין התכיפות. ופה מצין התכיפות, ואתיא כאידך תנא דר”י בקדושין (דף לט) שסתם ביאה הוא לאחר ירושה וישיבה. ולכן אמר בבואכם שחיבים יד (ועי' כתובות כה נדה מו).
כב. אשר אני מביא אתכם שמה בריתא זו מובא בירושלמי (פ"ב דחלה ה”א) דתנא קמא הוא רבי מאיר ומפרש דר' עקיבא מדיק מ"ש אשר אני מביא אתכם שמה, ששם חייב אף בפירות חו"ל. ור"א מדיק מה שאמר מלחם הארץ, וזה נכון לדברי ר”י. ואם כן לר"א פירות הארץ חיבים אף בחו"ל ולר' עקיבא רק שמה בארץ ישראל חייבים אף בפירות חו"ל.
אמנם לדעת ר"מ יקשה למה מחיב ר”א בפירות חו”ל שנכנסו לארץ. וראיתי בירושלמי (שם) חבריא בשם ר"א כך משיב ר' עקיבא את ר”א אי אתה מודה לי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחים וסלתות שהן חיבים בחלה ולא גדולי פטור הן, והוה מקבל מניה. אמר ר' יוסי תמהיני איך ר’ עקיבא מותיב את ר"א והוא מקבל, תמן עד שלא נכנסו לה למפרע ירשו. דאמר ר"ה בשם רשב"ן לזרע אתן אין כתיב כאן אלא לזרעך נתתי, כבר נתתי.
והנה מ"ש ר' יוסי תמיהני איך ר’ עקיבא מותוב את ר”א והוא מקבל מניה, משמע שלא תמה רק על מה שר"א קבל תשובתו, ולא תמה על ר’ עקיבא שהשיב. משום דר' אליעזר לשטתו שאמר בב"ב (דף ק) הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הלוכו, דכתיב קום התהלך בארץ. לארכה ולרחבה כי לך אתננה, הרי ס”ל שאברהם אבינו ע"ה קנה את ארץ בחזקה. וא"כ בודאי קנה לאלתר, דאם לא כן לא מהני החזקה כמ”ש התוספות בקדושין (דף סג). ע"כ תמה על ר"א ולא תמה על ר’ עקיבא דהוא יסבור כחכמים שם דהילוך לא קנה, ואם כן יש לומר דרבי מאיר סבר דר' אליעזר קבל מרבי עיקבא והודה שלא זכו בארץ עד שבאו לשם. ולכן אף שר"א מחייב בפירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל, מודה שחייב בפירת חו"ל שנכנסו לארץ ישראל מכח קושיית ר’ עקיבא. וכמו שאמרו חבריא, שר"א קבל תשובת ר' עיקבא. ור' יהודה סבירא ליה כר' יוסי שלא קבל תשובת ר' עיקבא כי ר' אליעזר סבירא ליה דארץ ישראל מוחזקת מאבותינו. ועי' בפר"ד (דרוש ט) מה שהאריך בזה. וגרסתו כגירטס הגר"א והז”א.
כג. מלחם הארץ ממה שלא אמר מתבואת הארץ כמ”ש (יהושע ה') שיאכלו מתבואת ארץ כנען או מפרי הארץ, למד שצריך שיהיה לחם דוגמת המצה שלמד (במכלתא בא נג ופסחים לה ומנחות ע) שדוקא מחמשת המינים שבאים לידי חימוץ.
כד. תרימו תרומה לה', מ"ש שלש פעמים תרימו תרומה הם דברים מיותרים, ופי' ר' יאשיה שמ”ש פה תרימו תרומה כולל כל התרומות. ר”ל כשתאכלו לחם הארץ תרימו תחלה תרומה גדולה קודם החלה. ומדבר כשלא הפריש תרומה עד שנעשתה עסה יפריש תחלה תרומה גדולה ואח”כ חלה תרימו. הוא הפרשת חלה. וקא משמע לן דחיוב הפרשת תרומה לא פקע ואם לא הפריש תחלה יפריש אח"כ. ור' יונתן ס”ל גם כן שדבר בתרומה גדולה ובא ללמד שמ”ש ראשית דגנך תתן לו הוא חובה.
והנה כדרוש הזה נמצא בפ' קרח ( פסקא קיא ? ) שפליגי גם כן ר' יאשיה ור' יונתן. ושם דריש ר' יונתן ג"כ הלמוד שהוא חובה . ונתקשה בז”א ל”ל ושני למודים וגם קשה מאוד איך יעלה על הדעת שמ"ש ראשית דגנך תתן לי הוא רשות. ובספרים ליתא מ"ש לפי שהוא אומר ראשית דגנך רק שבז"א הגיה כן עפ"י הילקוט.
ולפ”ז צ”ל ת”ל תתנו את כל תרומת ה ' והוא הפסוק הנדרש בפרשת קרח. כי במ”ש פה תרימו תרומה לה' מודה לדרשת ר' יאשיה רק שר' יונתן ק"ל למה אמר שנית בפרשת קרח גבי לוים מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה'. ושם אמר גם כן בשם ר' יאשיה שבתרומה גדולה הכתוב מדבר. ופי' שמלמד שאם הקדים הלוי ולקח המעשר אחר שנמרח בכרי קודם שיטול הכהן תרומה גדולה מן הכרי, צריך הלוי להפריש מן המעשר תחלה אחד מחמשים לתרומה גדולה, כמו שפרש”י ז"ל שם. ור' יונתן ס”ל שלזה א”צ קרא שידעינן זה מכאן. שאחר שנתמרה בכרי אין פטור לתרומה גדולה אף אם אפה לחם. כמו שלמד ר' יאשיה בכאן. רק שם משמע דבר חדש שמ"ש ראשית דגנך תתן לו, הוא חובה. ופירוש הדבר כי שם אומר וזה משפט הכהנים מאת העם ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה ראשית דגנך וכו' תתן לו, וס"ל לר' יונתן כמאן דאמר בחולין (דף קלא) הלוי פטור מזרוע ולחים וקבה, דלוים לא נקראו. עם דשם אומר שפליגי חנאי בזה.
וא"כ נוכל לטעות שכן פטור הלוי מתרומה גדולה דהא כתיב וזה משפט הכהנים מאת העם לוים לא נקרא עם. לכן קמ”ל שהלוי צריך להפריש תרומה גדולה. שמ”ש וזה משפט הכהנים מאת העם, לא קאי רק על מה שנאמר ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה, לא על מה שאמר ראשית דגנך ותירושך ויצהרך תתן לו. שבזה מחויבים גם הלוים.
שוב ראיתי שהרמב”ן בהשגותיו על ענין המצות בשרש הי”ב הביא דברי הספרי דפה וגריס כמו שהוא בספרים, ר' יונתן אומר לפי שהוא אומר ראשית דגנך תתן לו, חובה. או אינו אלא רשות, ת"ל תרימו תרומה לה' חובהולא רשות. ופי' שבא ללמד שהתרומה וההפרשה הם שתי מצוות. שלא נאמר שדי בהרמה לבד אף שלא נתנה לכהן. לכן אמר בכאן תרימו ושם תתן לו. ועיין מה שאמרנו בזה לקמן ( שלח ל ).