מ"ג במדבר ו יא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעלה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְעָשָׂ֣ה הַכֹּהֵ֗ן אֶחָ֤ד לְחַטָּאת֙ וְאֶחָ֣ד לְעֹלָ֔ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֔יו מֵאֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עַל־הַנָּ֑פֶשׁ וְקִדַּ֥שׁ אֶת־רֹאשׁ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְיַעֲבֵיד כָּהֲנָא חַד לְחַטָּתָא וְחַד לַעֲלָתָא וִיכַפַּר עֲלוֹהִי מִדְּחָב עַל מִיתָא וִיקַדֵּישׁ יָת רֵישֵׁיהּ בְּיוֹמָא הַהוּא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְיַעֲבֵד כַּהֲנָא חַד חַטָאתָא וְחַד לַעֲלָתָא וִיכַפֵּר עֲלוֹי מַאן דְחַב עַל דְאִסְתָּאַב לְמִיתָא וִיקַדֵשׁ יַת רֵישֵׁיהּ בְּיוֹמָא הַהוּא: |
רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ – לַחֲזוֹר וּלְהַתְחִיל מִנְיַן נְזִירוּתוֹ (ספרי שם).
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אמנם מקום אתי לפרש דברי ר"א בדרך אחר, ולומר שלכך נקרא הנזיר חוטא כי אילו היה איש תם וישר מכלכל דבריו במשפט לא היה צריך לנדור ולהזיר, כי מי יעכב על ידו להתנהג בפרישות ובהרחקת המותרות בלא נדר, ומדאצטריך להתקשר בנזירות זה יורה כי הוא יודע בעצמו שאין מעצור לרוחו ע"כ הוא קופץ ונשבע כנגד היצה"ר ובזה גרם לעצמו צער כי כל דבר הנדור יצרו תוקפו ביותר, ומטעם זה נקרא כל נודר חוטא כמו שלמדו (נדרים עז, ב) מן פסוק וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. (דברים כג, כג) לפי שמגרה היצה"ר בעצמו ואומרים לו לא דיך מה שאסרה עליך תורה במאסר של היצה"ר והבו דלא לוסיף עליה, כי בכל מה שאסרה התורה אע"פ שגרמה לנו גירוי היצה"ר כמ"ש שמתגרה בישראל יותר מבאומות (סוכה נב, א) מ"מ השנים יעמדו נגדו תורה שבכתב, ותורה שבע"פ.
אמנם העובר בבל תוסיף, הרי הוא מוסיף גירוי היצה"ר אולי בהוספה זו לא תוסיף התורה תת כחה לעמוד כנגדו כי אין כחה כ"א בדבר שהתורה סבה לו כי המוחץ הוא ירפא. כך נזיר זה נקרא חוטא משני צדדים הן מצד שקודם נזירות זה היה כעיר פרוצה אין מעצור לרוחו עד אשר הוצרך להתקשר בנזירות, הן מצד שבהיותו נזיר הוא מגרה היצר הרע בנפשיה, אבל מ"מ קדוש יאמר לו אם יעמוד כנגדו כי היצה"ר כל מזימותיו לפרוץ גדרו וזה"ש וכי ימות עליו מת בפתע פתאום וגו'. הורה כי כל זה מעשה שטן אשר הקרה לידו מקרה בלתי טהור זה בפתע פתאום באונס ובלא יודעים כדי לטמא ראש נזרו, ע"כ הוצרך לכפרה מאשר חטא על הנפש. וציער עצמו מן היין כי ע"י צער זה גרם ליצה"ר שנתגרה בו וסבב סבות לטמא נזרו, ועוד הוצרך לכפרה על שציער עצמו ותחת אשר לא עבד את ה' בשמחה כ"א בצער, והשמחה הוראה על שלימות הפועל כמ"ש (תהלים קלט, כד) וראה אם דרך עוצב בי וגו'. כי אילו היה שמח בנזירות זה היה נזהר בשמירה יתירה מן הטומאה אך מאחר שלא נזהר בה זה הוראה שלא היה שמח בנזירות זה ובזה מצא לו היצה"ר מקום לבצר ממנו כל אשר יזם לעשות, וצדיקים ישמחו ויעלזו לפני ה' וישישו בשמחה (תהלים סח, ד) בי"ת של בשמחה פירושה בזכות השמחה שעבדו את ה' בשמחה כאמור.מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
קיט. וקדש את ראשו ביום ההוא והזיר לה' את ימי נזרו , נמצינו למדין שמתחיל למנות מיום שגילח [דברי ר"י בר"י. רבי אומר מיום הבאת קרבנותיו. וחכ"א] והזיר לה' את ימי נזרו [והביא כבש בן שנתו לאשם]. כל אשמות שבתורה מעכבים הכפרה חוץ מזה. ר' ישמעאל [בן ברוקא] אומר אף זה מעכב שנאמר והזיר לה' אימתי והזיר בזמן שהביא כבש בן שנתו לאשם.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קיח. וכפר עליו מאשר חטא על הנפש , פי' שחטא על נפשו שצער עצמו מן היין, וסתמא דספרי ר”ש והוא סבירא ליה כן בנדרים (דף י'), וכן בירושלמי. ועמה שאמר בספרי (אה"ח ס' א' במ”ל ס"ק ע"ג) לר' אלעזר הקפר, ור' ישמעאל סבירא ליה כדעת הת”א ויכפר עלוהי מדחב על מיתא, והוא סבירא ליה דנזיר אינו חוטא.
קיט. וקדש את ראשו , [תקנתי הגי' עפ"י הגהת הגר”א שהם שני ברייתות המובאים בנזיר דף י”ח ע"א וע"ב] שר' יוסי בר' יהודה סבירא ליה שמה שאמר וכפר וקדש הם צלעות מגבילות על מאמר הראשון. שעל מה שאמר וביום השמיני יביא, מפרט וכפר עליו, ועל מה שאמר וגלח, מפרש וקדש את ראשו. ולכן הוסיף ביום ההוא, רצונו לומר ביום שקדש את ראשו, היינו ביום הגלוח. שמאז והזיר לה' וכו', רצונו לומר שמאז חל הנזירות החדש.
ורבי סבירא ליה שפי' ביום ההוא ביום השמיני, שאם פי' גלח ביום הז' היל"ל ביום השביעי יגלחנו וקדש והזיר וביום השביעי יביא. ומה שאמר ביום ההוא רצונו לומר שקדושת הראש חל ביום השמיני אף שלא הביא קרבנותיו.
וחכמים סבירא ליה שא"כ היל"ל וביום השמיני יביא שתי תורים וקדש את ראשו והזיר ועשה הכהן וכו' והביא כבש בן שנתו, ועל כורחך שמה שאמר וקדש הוא אחר הבאת החטאת שאמר וכפר עליו שהכפרה הוא בחטאת. ואחר הכפרה וקדש והזיר, ואח"כ האשם שאינו מעכב הכפרה. ומה שאמר ביום ההוא, רצונו לומר אף שלא הביא אשמו. ור"י מפרש בגמ' שמפ' והזיר והביא אימתי הזיר בזמן שהביא. נראה פי' עפ"י הכלל שנתתי באילת השחר ( כלל מ"א ) שהוי”ו הבא בראש העבר פעמים היא מחברת ופעמים היא מהפכת העבר לעתיד. ובעלי הלשון נתנו סימן שאם.בא אחר פעל עתיד היא וי"ו מהפכת, ואחר פעל עבר היא וי"ו מחברת. ויש מקומות שאם נשקיף על עקר המאמר מדבר בעתיד, ואם נשקיף על פעל פרטי שבא לפניו בא לפעמים לפניו פעל עבר. ובזה יפרטו לפעמים שהיא וי"ו מחברת עיי"ש.
וכן פה שבא לפניו פעל עבר אשר חטא על הנפש, מפרש שפעל וקדש הוא פעל עבר. והוא על פי מה שאמר בגמ' (שם דף יט) שר' ישמעאל סבירא ליה כר' אלעזר הקפר שנזיר טמא הוא חוטא מפני שמצער עצמו מן היין. ועקר החטא הוא רק בנזיר טמא כמה שאמר (בדף ג) דאידי דבעי מסתר מתחרט כמה שאמר שם. וכמה שאמר במ”ל (סי' א' ס"ק ע"ג). וז"ש וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש והזיר [כולם פעל עבר כמו פעל חטא] רצונו לומר שזה הוא החטא מה שקדש ראשו ביום ההוא והאריך ימי הנזירות ומתחרט ע"י שמזיר מחדש את ימי נזרו.
לפ"ז כל זה הוא פי' מה שאמר אשר חטא על הנפש, שלכן מביא חטאת לכפר ואחריו יביא אשמו, ומאז אחר הבאת האשם הימים הראשונים יפלו כי מתחיל נזירות חדש.