מ"ג אסתר ו יב


<< · מ"ג אסתר · ו · יב · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וישב מרדכי אל שער המלך והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיָּ֥שׇׁב מׇרְדֳּכַ֖י אֶל־שַׁ֣עַר הַמֶּ֑לֶךְ וְהָמָן֙ נִדְחַ֣ף אֶל־בֵּית֔וֹ אָבֵ֖ל וַחֲפ֥וּי רֹֽאשׁ׃


תרגום שני

לפירוש "תרגום שני" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

בכין חזר מרדכי לתרע בית מלכא ביקר וברבו סגיאה והמן איסתחף ואזל לבייתיה אבל ומכסי רישיה. ובהא שעתא הוון בידוי דהמן ארבע אומנוון ספרא דספריה למרדכי ובנאה דאסחי יתיה גולייר דהוה נגיד סוסיא כרוזא דהוה מכריז קדמוי כדין יתעביד לגברא דמלכא צבי ביקריה.

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"וישב מרדכי" - לשקו ולתעניתו

"אבל וחפוי ראש" - רבותינו פירשו הדבר במסכת מגילה

רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וַיָּשָׁב מָרְדְּכַי – לְשַׂקּוֹ וּלְתַעֲנִיתוֹ.
אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ – רַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ הַדָּבָר בְּמַסֶּכֶת מְגִלָּה (מגילה ט"ז ע"א).‏[2]

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וישב, מספר איך מרדכי שב לגדולתו, והמן לרדתו לבאר שחת, כאומר ראו מעשה ה' כי נורא הוא, מחשבות אדם הבל, ועצת מסבב הסיבות לעולם תעמוד :

מדרש רבה (כל הפסוק)

אסתר רבה ו יב 

אור חדש

פרק ו/פסוק יב

וישב מרדכי אל שער המלך (אסתר ו, יב) וגו' פי' ששב אל שער המלך ולא בא לפני המלך כי לפי הסברא היה ראוי לקרבו ולגדלו והיה ראוי אל המלך לשלוח אחר מרדכי ולומר לו כי מפני שעשית הדבר הזה והגדת על בגתן ותרש לכך עשיתי לך הגדולה הזאת רק מפני שא"כ יאמר מרדכי כי לקח אותו משער המלך ולהיות אצל המלך לכך אמר להמן שיקח מרדכי משער המלך וממילא יחזור לשער המלך ומזה ידע מרדכי כי המלך אינו רוצה שיהיה אצלו רק בשער המלך כי שם יהיה יושב ומשמר שלא יבא שם אדם להזיק את המלך כמו שעשה בגתן ותרש ולכך חזר מרדכי לשער המלך ואפשר כי אחשורוש היה מכוין שישב מרדכי בשער המלך מפני כי אע"ג שעשה לו מרדכי כל הטובה הזאת מ"מ כיון שמכר להמן כל היהודים היה מרדכי ג"כ בכלל זה ועדיין לא בטל גזירותו ממנו וכל מה שעשה אחשורוש למרדכי לא שהיה מבטל גזירותו רק שאמר באולי יתחבר מרדכי עם אחשורוש להיות אומה אחת ולכך קרבו להגדיל אותו ואפשר ג"כ שעשה זה בשביל שלא יחשוב המן כי הוא יהיה נדחה מבית אחשורוש ע"י מרדכי ויחשוב המן למרוד במלך ולכך הניח את מרדכי שיהיה כמו שהיה לפני זה שישב בשער המלך, ובגמרא (מגילה דף טז.) מפרש מה שאמר וישב מרדכי אל שער מלך כמו שיתבאר בסמוך.

ויספר המן לזרש אשתו (שם יג) וגו' כאן מקדים זרש לפני אוהביו לומר לזרש אשתו וכל אוהביו ולמעלה מקדים אוהביו אל זרש דכתיב (שם ה, י) וישלח ויבא את אוהביו ואת זרש אשתו, וזה מפני כי למעלה אוהביו שהם חוץ לביתו צריכים הבאה אל ביתו אבל אשתו היא בביתו רק שלא היתה אשתו בחדרו אצל המן והיא באה מחדר לחדר ובשביל זה לא הוי צריך לכתוב ויבא רק מפני שאוהביו שהיו חוץ לביתו צריכים הבאה לביתו ובשביל זה סמך אוהביו אל ויבא וכיון שכתב ויבא בשביל אוהביו קאי נמי על זרש שהובאה מחדר לחדר אבל בשביל זרש לא כתב ויבא לכך הקדים אוהביו אל זרש, ובגמרא (מגילה דף טז.) אמר המן קום לבוש הני מאני ורכב האי סוסיא דקא בעי לך מלכא א"ל לא עד דאזלינא לבי בני ואשקול כמזיאי דלאו אורח ארעא לאשתמושי במאני דמלכות הכי אדהכי והכי שדרה אסתר ואסרתינהו לכולהי בי בני ולכולהו אומני עייליה איהו לבי בני ואסחיה ואזיל ואייתי זוגא מביתא וקא שקול במזיא בתר דקא שקול ליה אינגיד ואתנח אמר ליה אמאי קא מתנחת אמר ליה גברא דחשיב ליה מלכא מכולהי רברבנוהי השתא שויה בני (ספר אור חדש עמוד קפו) וספר אמר ליה רשע לאו ספר דכפר קרצום היית תנא המן ספר של כפר קרצום הי' עשרים ושתים שנין בתר דשקול ליה למזיא אלבשוה אמר ליה סליק רכיב אמר ליה לא יכילנא דכחיש חילאי מתעניתא גחין ליה ורכיב כי הוה סליק בטיש ביה א"ל ולא כתיב (משלי כד, יז) בנפל אויביך אל תשמח א"ל הני מילי בישראל אבל אומות העולם על במותימו תדרוך (דברים לג, כט) ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש (אסתר ו, יא) כי נקיט ואזיל בשבילא דמתא חזיתיה ברתיה דהוה קיימא באיגרה סברא האי דרכב אבוה הוא והאי דמסגיה קמיה מרדכי שקלה עציצא דבית הכסא ושדיא ליה ארישא דאבוה דליה עינא וחזיא כיון דחזאי דאבוה הוא נפל מאיגרא ומיתה והיינו דכתיב (שם יב) (מגילה דף טז.) וישב מרדכי אל שער המלך אמר רב ששת ששב לשקו ולתעניתו, והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש אבל על בתו וחפוי ראש מדבר שאירעהו לו ע"כ, ופי' דבר זה כי הכתוב שאמר קח את הלבוש ואת הסוס והיה לו להקדים את הסוס כי אין ההדיוט משתמש לרכוב על סוס של מלך מה יש בענין זה שאמר קח את הלבוש שהוא לבוש מלכות ואפילו הלבישה אינה כלום מאחר שהוא לבוש מלכות וכיון שכתיב קח את הסוס ודבר זה יותר מן קח הלבוש למה צריך לכתוב זה רק כי קח את הלבוש הוא עוד יותר מפני שאין לובשין בגדי מלכות רק אם רחץ אותו תחלה ואם אין כאן אומנין צריך שהוא עצמו יעשה זה, ועוד מפני כאשר הגיע אל המן הנפילה בודאי הגיע אליו מה שהיה מוכן אליו ביותר והמן מוכן היה לזה שהרי היה ספר דכפר קרצום וכן מה שאמר קח את הסוס היה בא אליו השפלות וכןמה שאמר קח את הסוס היה באל אליו השפלות שהיה שהיה גחין ורכיב עליו וזה מפני שהוא מוכן להיות עבד שהרי נמכר לעבד בטולמא דלחמא, ואל תאמר מה שהיה המן ספר דכפר קרצום היה זה במקרה קרה שזה אינו רק כי היה המן מוכן לזה לגמרי ודבר זה תדע ממה שאמרו במדרש (בראשית רבה סג, ח) ויצא הראשון אדמוני (בראשית כה, כה) למה יצא עשו תחילה כדי שיצא הוא וסריותו עמו אמר ר' אבוה כהדין פרביטא שהוא משטף את בית המרחץ ואח"כ מרחיץ בנו של מלך כך יצא עשיו כדי שיצא הוא וסריותו עמו, ופי' זה כי עשיו הוא דבק בסריותו ובגנותו ובשביל זה הוא נוטל כל הפחיתות והגנות עד שהיה יעקב איש חלק ועשיו היה איש שעיר ודבר זה יורה על הגנות והפחיתות וכך היה עמלק וזרעו נבדלים ומרוחקים מן הנבראים כולם ולכך היה ספר של כפר קרצום וכל דבר שהוא מגונה הוא נבדל מן הכל, ולכך בארנו למעלה אצל ויבז בעיניו לשלוח יד וגומר, (אסתר ג, ו) כי עשיו בזוי והוא מרוחק וכמו שאמר הכתוב עליו בזוי אתה מאוד (עובדיה, ב) כשם שיש לעשיו בחינה אל החשיבות היותר גדול מאד כך יש לו בחינה אל הבזיון ואל המיאוס וכבר פרשנו זה למעלה ע"ש, לכך כאשר נגזר עליו הנפילה מן הש"י נגזר עליו הבזיון הגדול יותר על הכל וזה שאמר דאסרתינהו לבי בני עד שבא המן להיות בלן וספר וכן דבר זה שהיה משמש למרדכי כמו עבד עד דהוי גחין ורכיב עליה ויותר מזה דבק בו הפחיתות עד שהיה דבק בו הצואה ודבר זה מבואר ומה שאמר ההוא בישראל כתיב וכו' פי' כאשר אמרנו בכמה מקומות (נתיבות עולם נתיב התורה פרק יח, נתיב גמילות חסדים פרק ד) כי השמחה היא מצד השלימות שיש לאדם וכאשר אויביך נופלים אל ישמח שאין זה שלימות לו כי אדרבא כאשר ישראל הם אחים שלימות האחד ומעלתו הוא ג"כ שלימות מה לאחר וכן נפילת האחד הוא ג"כ חסרון לשני כמו שני אחים כאשר יגיע אחד למעלה וגדולה דבר זה הוא שלימות מה לאחר ונפילה שמגיעה לאחד אף כי הוא אויב לו מכל מקום אין דבר זה שלימות אליו דסוף סוף אחים הם אבל באומות עולם ישמח שאינם אחים והנפילה להם הוא שלימות לישראל ולפיכך יש לשמוח ומה שאמר שקלה עציצא כי יש להקשות אף על גב דהוי סברה דההוא דרכיב הוה אבוה והאי דמסגא קמי ההוה מרדכי מכל מקום שמא ג"כ יגיע לאבוה שאי אפשר לצמצם כ"כ ויש (ספר אור חדש עמוד קפז) לומר דהוי אזיל המן רחוק קמיה והוי מכריז קמיה ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו ובלא זה אין קשיא כיון דנגזר הנפילה הזאת מן הש"י על המן היה זה גורם השם יתברך כי בתו לא חשבה על זה אף שלא היה לה לעשות וכל אשר היה אפשר בשום צד היה נעשה כאשר השם יתברך גזר הנפילה על המן וכמו שאמרו חכמיו כאשר החלות לנפול ואם אצל ישראל כתיב והפלא ה' את מכותך (דברים כח, נט) ואיך הוא אצל הרשע מכות שלו הם נפלאות, ויש לך לדעת כי המכה הזה דשקלה ברתיה עציצא ושדיה ארישיה דאבוה לא היה המעשה דרך מקרה רק שכך היה מחויב כסדר הראוי וזה כי כך הדברים אשר היה נעשים להמן היה התחלה של פורעניות שלו בדבר מה והיה מוסיף והולך עד שהגיע אל תכלית הנפילה וכך ראוי שיהיה כי הדבר שהוא בתכלית הנפילה אי אפשר להגיע אליו בראשונה מיד רק אם הוא מגיע בענין זה שהוא מוסיף והולך והמן הגיע אל זה שהיה נתלה על עץ חמשים שהוא הבזיון הגמור כמו שהתבאר למעלה ועוד יתבאר לכך לא הגיע אל זה רק אם היה לו תחלה בזיון במקצת לכך היה לו המעשה הזה דשקלה ברתיה עציצא ושדיה ארישא דהמן ובזה הגיע לו האבל וחפוי ראש האבל כאלו נטל נפשו כי ברתיה הוא כרעא דנפשיה וכאשר מתה בתו שהיה כרעא דאבוה דבר זה נחשב בטול נפשו בדבר מה וחפוי ראש דבר זה הוא בטול צלם פנים והוא מעלת האדם כמו שנתבאר למעלה שלכך היו יועצין חכמיו לתלותו ולבטל צלם אלקי שיש לאדם ולכך היה דבר זה דשקלה עציצא ושדיה ארישיה התחלה ואח"כ הגיע עד התכלית כאשר נתלה על העץ חמישים ובדבר זה היה בטול הצלם לגמרי כמו שאמרנו שלכך אמרה תורה לא תלין נבלתו על העץ (דברים כא, כג) ונטילת הנפש ג"כ התחיל כאשר מתה בתו ובסוף היה בטול גמור אל אלו שנים דהיינו נטילת נפשו ובטול צלמו לגמרי ולא היה דומה זה לשאר הנתלין כי שאר נתלין אף שהוא נתלה אין נראה בזיונו כ"כ כמו שנתלה על עץ חמישים שיהיה בזיונו נראה לכל ודבר זה הוא תכלית הבזיון ויותר מזה לפי הפי' אשר אמרנו כי לכך נתלה על עץ חמישים להורות על האבוד הגמור והאסיפה המוחלטת שהיה לו כדי לקיים תמחה את זכר עמלק (שם כה, יט) ולא בחנם כתב לשון תמחה רק שהוא מורה על האפיסה המוחלטת והאבוד הגמור ולמחות את הצלם שלו כי בצלם שייך לשון מחוי ודי בזה, ולכך אין תמיה על כל הנעשה שאף אם נראה שהם דברים רחוקים מאד מאחר שכך היה ראוי לפי הגזירה שגזר הש"י היה הכל נעשה, ויש עוד בענין זה חכמה ואין להאריך כאן יותר והוא מבואר במקום אחר.


והמן נדחף אל ביתו (אסתר ו, יב) פי' שהיו הרבה בני אדם שם שהיה לו דבר זה לחרפה ולבזוי ולכך נדחף המן לביתו במהירות היותר ובא להגיד ג"כ שהיה כל זה נעשה במהירות שהיה נדחף לביתו.

<< · מ"ג אסתר · ו · יב · >>


  1. ^ "וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לְאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ." כִּי הֲוָה נָקֵט וְאָזֵל בִּשְׁבִילָא דְּבֵי הָמָן, חֲזִיתֵהּ בְּרַתֵּה דְּקָיְמָא אַאִגָּרָא. סְבַרָה הַאי דִּרְכִיב אֲבוּהּ, וְהַאי דִּמְסַגֵּי קַמֵּהּ מָרְדֳּכַי. שְׁקַלָה עֲצִיצָא דְּבֵית הַכִּסֵּא, וּשְׁדֵיתֵהּ אַרֵישָׁא דַּאֲבוּהּ. דַּלִּי עֵינֵהּ וַחֲזָת דַּאֲבוּהּ הוּא, נְפַלָה מֵאִגָּרָא לְאַרְעָא וּמִתָה. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: "וַיָּשׇׁב מׇרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ." אָמַר רַב שֵׁשֶׁת שֶׁשָּׁב לְשַׂקּוֹ וּלְתַעֲנִיתוֹ, "וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ" – אָבֵל עַל בִּתּוֹ וַחֲפוּי רֹאשׁ עַל שֶׁאֵרַע לוֹ.
  2. ^ "וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לְאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ." כִּי הֲוָה נָקֵט וְאָזֵל בִּשְׁבִילָא דְּבֵי הָמָן, חֲזִיתֵהּ בְּרַתֵּה דְּקָיְמָא אַאִגָּרָא. סְבַרָה הַאי דִּרְכִיב אֲבוּהּ, וְהַאי דִּמְסַגֵּי קַמֵּהּ מָרְדֳּכַי. שְׁקַלָה עֲצִיצָא דְּבֵית הַכִּסֵּא, וּשְׁדֵיתֵהּ אַרֵישָׁא דַּאֲבוּהּ. דַּלִּי עֵינֵהּ וַחֲזָת דַּאֲבוּהּ הוּא, נְפַלָה מֵאִגָּרָא לְאַרְעָא וּמִתָה. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: "וַיָּשׇׁב מׇרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ." אָמַר רַב שֵׁשֶׁת שֶׁשָּׁב לְשַׂקּוֹ וּלְתַעֲנִיתוֹ, "וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ" – אָבֵל עַל בִּתּוֹ וַחֲפוּי רֹאשׁ עַל שֶׁאֵרַע לוֹ.