מ"ג אסתר ד ה
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ותקרא אסתר להתך מסריסי המלך אשר העמיד לפניה ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַתִּקְרָא֩ אֶסְתֵּ֨ר לַהֲתָ֜ךְ מִסָּרִיסֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֶעֱמִ֣יד לְפָנֶ֔יהָ וַתְּצַוֵּ֖הוּ עַֽל־מׇרְדֳּכָ֑י לָדַ֥עַת מַה־זֶּ֖ה וְעַל־מַה־זֶּֽה׃
תרגום
תרגום אסתר (כל הפרק)
תרגום שני (כל הפרק)
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
- למה בחרה בהתך
- ואשר העמיד לפניה מיותר,
- לשון ותצוהו על מרדכי אינו מדוקדק, כי ציווי הנקשר עם 'על' מורה שאיש אחד ישגיח או יהיה ממונה על דבר אחר והיה לו לומר ותשלחהו אל מרדכי,
- ומהו הכפל מה זה ועל מה זה :
אלשיך
ואמר ותצוהו על מרדכי שהוא משולל הבנה שהיה לו לומר ותשלחו אל מרדכי, ואם הוא שצוהו שילך אליו כי צו הוא לשון זרוז ומיד, הלא היה לו לומר אל מרדכי ולא על. אך יהיה על דרך מאמר הכתוב באומרו ויצוום אל בני ישראל "ואל פרעה מלך מצרים" (שמות ו יג) ואמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה ז ב) שצוה אל משה ואהרן שיתנהגו עם ישראל בנחת ובפרעה שינהגו בו כבוד, והענין שיהיו מצווים ובאים ישראל ופרעה בעיניהם. ועל דרך זה יאמר פה, אלא כי שם שנאמר אל ולא נאמר על, הוא שיהיו ישראל ופרעה מצווים אצלם, אך פה שאומר על, באומרו ותצוהו על מרדכי, הוא שיהיה מוטל צווי התך על מרדכי, שיחשיבהו. והוא כי ראה את שלוחיה הראשונים שלא החשיבום אפילו לדבר להם דבר רק שלא קיבל מידם, על כן חששה פן יעשה כן גם להתך שלא יגלה לו את כל לבו לדבר אליה, על כן ותצוהו את התך על מרדכי שיחשיבהו להגיד לו, ויהיה על ידי מוליך הבגדים בראשונה. ולא הזכירו מי היה מוליך הבגדים, יהיה כי לא שילחה רק דרך התנכרות לבל יודע אל הרואים כי ממנה היה הדבר כי לא היה על ידי סריסיה או מהידועים שהם שלה. וכן עשה מרדכי שלא הסתיר דבר ממנו ויגד לו את כל לבו, וזהו אומרו ותצוהו על מרדכי, ולמה היה הצווי הוא לדעת וכו' שאם לא יחשבנו לא יגלה לו מה זה ועל מה זה:
וענין מה זה וכו' הוא כלומר מה זה הצער ועל מה היה זה, מה היתה סיבתו, כלומר אם הסיבה היא מן השמים נלחמו על ידי דברי עונות גברו ועל כן לא באתם אלי כי תראה שלא יתוקן על ידי, ועל כן הוסיפה לשאול ועל מה זה:
ומה יפו דברי רבותינו ז"ל (אסתר רבה ח ד) על פי דרך זה באומרם שמא עברו ישראל על מזה ומזה הם כתובים, כלומר מאשר לא קבלת הבגדים שתוכל להכנס לגלות אזני, אין זה כי אם שמא עברו על עשרות הדברות ועל כן אין תקנה זולת בשוב ישראל עד ה' אלהיהם:
או יאמר מה זה הצער ועל מה זה שעשית לבלתי קבל הבגדים לבא אל שער המלך ולהגיד לי וגם לא דברת אל שולחי דבר, כי גם שהבינה בשכלה היתה מבקשת לדעת מפיו:
מדרש רבה
"כְּדָת מַה לַעֲשׂוֹת" אמר רבי יצחק לחזירתה כדת ולאומה קדושה שלא כדת אלא באכזריות במלכה ושתי על אחת כמה וכמה במלכה שאינה ושתי:
אור חדש
פרק ד/פסוק ה
ותקרא אסתר להתך (אסתר ד, ה) בגמרא (מגילה דף טו.) רב אמר התך זה דניאל ולמה נקרא התך שחתכוהו מגדולתו ושמואל אמר שכל דברי מלכות נחתכין על פיו ע"כ, פי' לרב נקרא התך שחתכו והסירו אותו מגדולתו ומה שלא אמר בפירוש דניאל לומר על רשעת אחשורוש שהיה מגדל את המן הרשע ואת דניאל הצדיק הסיר מגדולתו וכן ענין הרשע שמגדיל הרשעים ומשפיל הצדיקים ולשמואל אין סברה שיהיה יורד הצדיק מגדולתו רק שכל דברי המלכות נחתכין על פיו ומדקדק בגמרא כך שהיה דניאל דאל"כ לא הל"ל ותקרא להתך דלא ידעינן מי התך זה שהרי לא נזכר בשום מקום אלא בודאי יש פירוש למלת התך כמו שאמר ואפשר לומר כי מי שאמר שכל גזירת המלכות נחתכין על פיו לדעתו לא היה דניאל כלל רק התך שנזכר כאן הוא אדם אחר חשוב שכל גזירות המלכות נחתכין על פיו ולא בא שמואל לפרש רק לשון ותקרא אסתר להתך והלא לא ידעינן מי הוא ולכך מפרש שהיה אחד שכל גזירות מלכות נחתכין על פיו ובחרה אסתר בזה להודיע בזה את מרדכי כי דבר גדול נחשב אליה דבר זה לדעת על מה זה ועל מה זה ואלו שלחה לו אחר היה נראה שאין נחשב כ"כ לאסתר דבר זה רק כמו אדם שהוא רוצה לדעת כל הדברים ולכך שלחה התך שכל גזירות המלכות נחתכין על פיו לומר שנחשב לה דבר זה מאוד ובשביל זה ג"כ ידעו כי הצרה היא גדולה מאוד ויעשו תשובה גדולה.
לדעת על מה זה ועל מה זה כפל הלשון ר"ל על מה זה שלבש שק ועל מה זה שזעק זעקה גדולה ומרה, ועוד נראה כפל לשון הוא לחוזק כלומר כי דבר זה הפלא ופלא להלביש את השק וזה לשון הכפל שהוא לחזק הענין בכל מקום והמתרגם תרגם על מה זה שלבש שק ועל מה זה לא קבל הבגדים, ובגמרא (שם) א"ר יצחק נפחא שלחה ליה שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה דכתיב (שמות לב, טו) מזה ומזה הם כתובים, ופי' דבר זה כי כאשר ראתה הגזירה הקשה והחמורה שקמה על ישראל אשר לא היתה מעולם כמוהו לכלות ולאבד ישראל אמרה כי באולי הגזירה הזאת כי ישראל עברו התורה כי התורה הם גזירות מן הש"י מבוררים ונגזרים בגזירה ממנו לכך כתיב בה (שם) כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים, והיה זה לטעם מופלג מאוד כי התורה הוא השכל הברור והוא שכל הנבדל לגמרי שהוא שכל ברור ולפיכך היו כתובים משני עבריהם כי הכתיבה משני עבריהם הוא הבירור הגמור מורה על שכל נבדל שאין לשכל הנבדל הזה חסר אל גשם ולא כן כאשר לא היו כתובים משני עבריהם והיה הכתב תקון רק למעט ולא היה חרוץ לגמרי כי אין מורה על שכל ברור לגמרי אבל זה דומה לשכל שהוא מוטבע בחומר כמו שכל האדם שאינו שכלי גמור רק השכל עומד מוטבע בחומר ויש לו נושא הוא החומר ומפני שיש לו נושא הוא החומר אינו שכל ברור לכן אם לא היה חקוק משני עבריהם היה אותו חלק שאינו חקוק כמו הנושא לחלק החקוק ודבר זה מורה על דבר שאינו נבדל לגמרי רק שכל מה ואינו נבדל אבל התורה חקוקה מעבר לעבר מורה על שאין כאן נושא כלל והוא מורה על שכל נבדל מן הגשם לגמרי ודבר זה מבואר במקומו (תפארת ישראל פרק לה, מז) ומפני כי ראתה אסתר כי נגזרה הגזירה כליון על ישראל לגמרי והוא גזירה גמורה להשמיד ולהרוג וגו' ולא כמו שאר פורענות כשבא עליהם הפורענות הי' קצת פורענות במה ואינו כליון גמור כמו שהיה כאן לכך אמרה שמא בשביל זה שעברו על דברי תורה שכתיב עליהם מזה ומזה כתובים כלומר שהם כתובים משני עבריהם ואין כאן דבר שהוא מקצת רק לגמרי העובר על דברי תורה חייב כליה לגמרי כי כמו שהם כתובים משני עבריהם שהם מבוררים לגמרי כי בשביל השכל הנבדל שהוא ברור לגמרי ולכך הדין עליהם ג"כ דין גמור שהוא הכליון הגמור כאשר עברו על כל התורה שהוא גזירה גמורה (ספר אור חדש עמוד קמט) לכך בא עליהם גזירה גמורה כליון גמור, ובמדרש (אסתר רבה ח, ד) אמרו כלשון זה ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה אמר מימיהם של ישראל לא באו לצרה כמו זאת שמא כפרו ישראל בזה אלי ואנוהו (שמות טו, ב) ושמא כפרו בלוחות דכתיב (שם לב, טו) מזה ומזה הם כתובים ע"כ, ופי' המדרש הזה כך שאמרה אסתר כי מה שנגזר עליהם הכליון הגמור דבר זה מפני שכפרו בעיקר הכל וכאשר כופר בעיקר הנה נעקר מן העיקר לגמרי וזהו כליון גמור ומ"ש שמא כפרו בלוחות שנאמר עליהם מזה ומזה הם כתובים פירושו כמו שאמרנו וכאשר הם כופרין בלוחות והלוחת הם מחייבים מוכרחים כי הם שכל לגמרי ובפרט הלוחות שהם ראשונים לכל התורה והם שכל עליון לגמרי לכך כתיב (שם) בהם מזה ומזה הם כתובים וכאשר כפרו בהם חייבים כליה ודע עוד כי לשניהם הן מ"ש שכפרו בזה אלי הן מה שכפרו בלוחות שכתיב בהם מזה ומזה כתובים הכל טעם אחד כי מלת זה אלי מורה על שהוא יתברך נמצא כי כך משמע מלת זה כי זהו שנמצא לפניך ונקרא בשם זה כי הוא מחויב המציאות לגמרי ומפני שהוא כופר בדבר שהוא מחויב ראוי לו הכליון כאשר כופר בדבר המחויב וכן הלוחות שנאמר בהם מזה ומזה הם כתובים מורה כי יש להם המציאות עד שא"א זולת זה ולכך אם כפרו בהם בלוחות מפני שהם מחוייבים מוכרחים להיות נמצא והם כפרו בהם נגזר עליהם כליון לגמרי שלא יהיה ח"ו במציאות כלל כאשר כפרו בדבר שהוא מחויב שיהיה נמצא ואין דבר יותר מחויב שיהיה נמצא כמו הש"י שהוא מחויב המציאות ועשרת הדברות אשר הם מחויבים מן הש"י ולכך היו הלוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה כמו שהתבאר וא"א שיהיה דבר אחר והכופר בהם הוא אינו נמצא כלל.