לבוש יורה דעה קעה

קיצור דרך: LEV:YD175

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · סימן קעה | >>

סימן קעה בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דין הפוסק על הפֵרות כפי השער
ובו שמונה סעיפים:
אבגדהוזח

סעיף אעריכה

 
לבוש עטרת זהב על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קע"ה

אין פוסקין על הפֵרות עד שיצא השער. פירוש: הרוצה להקדים מעות לחבֵרו על חיטים או שאר פֵרות, כדי שיתן לו אותן פֵרות במקח זה כל השנה כשיעור מעותיו שנותן לו עכשיו – אינו פוסק עמו כן אלא אם כן יצא השער בשוק. שכל זמן שלא יצא השער – אסור, שזה וודאי מוזיל גביה בשביל הקדמת המעות, ומקבל עליו שאף אם יתייקרו יתן לו בזול כמו שהם שווה עכשיו בשביל הקדמת מעותיו, והוי זה ריבית.

אבל משיצא השער – פוסקין, שאף על פי שאין לזה יש לזה. כלומר: שכיון שיצא השער בשוק של עיירות, וזה נותן לו מעות לתת לו כל השנה חיטין במקח הזה – אין כאן ריבית אפילו אם יתייקרו. שיוכל הפוסק לומר למוכר: "שקול טיבותך ושדייה אחיזרי, מאי אהנית לי אם יהיו זוזי אלה בידי אוכל לקנות בעד המעות הללו חיטין בשווקים שבעיירות כשער של עכשיו שיספיקו לי לכל השנה". וחשבינן מפני זה כשנותן הפוסק המעות הללו ליד המוכר אף על פי שאין למוכר פֵרות בביתו – הוי כאילו קנה המוכר בדמים הללו תבואה בכל הדמים, והקנה אותם ללוקח וזכה בהן הלוקח. וכשנתייקרו אחר כך – ברשותו נתייקרו, דכיון שאינו דרך הלוואה אלא דרך מקח שאינו ריבית של תורה – לא אחמור בה רבנן.

במה דברים אמורים שאין פוסקין עד שיצא השער? הני מילי כשאין לו למוכר פֵרות בביתו וצריך לקנותו בשוק – לכך אין פוסקין עד שיצא השער. אבל אם יש למוכר פֵרות או חיטין – יכול לפסוק עמו אפילו בזול עד כדי כל החיטין והפֵרות שיש לו אפילו לא יצא השער. דכיון שיש לו יכול הוא להוזיל גביה כמו שירצה, שכל אדם יכול למכור פֵרותיו בזול, ומי ימחה בידו?

סעיף בעריכה

והפוסק על שער שבשוק, אם היו החדשים בשעת פסיקה ארבע סאין בסלע, והישנות שהם טובות יותר שלושה סאין בסלע – אין פוסקין עד שיצא השער שווה לחדש ולישן. שכל זמן שיש חילוק בשער בין חדש לישן – אינו נקרא "שער קבוע", ואינו יכול לפסוק עמו שיתן לו אפילו מן החדשות ארבע בסלע עד שיצא השער לחדשות וישנות בשווה. שכל זמן שאין השער בשווה – אין השער נמשך זמן רב. וכל זמן שאין השער נמשך, האיך יוכלו לפסוק? אין דעת המוכר ולא הקונה יכולין לסמוך עליו, שהיום או מחר ישתנה השער.

אבל אם השער בשווה דרכו לימשך, ופוסקין עליו.

סעיף געריכה

וכן אם היו של לקוטות ארבע סאין בסלע, שהן מעורבין מכמה שדות ואינן טובות, שמעורבין גם כן שיבולי שיפון עם שבולי חיטין, ושל בעל הבית משלוש בסלע מפני שהם טובות יותר – אינו יכול לפסוק עם בעל הבית שיתן לו אפילו משל לקוט ארבע בסלע עד שיצא השער לכל בשווה.

במה דברים אמורים? כשפוסק עם בעל הבית או תגר שבשוק על פֵרות הלקוטות, שאין פֵרות הלקוטות מצויין לו תמיד לקנות.

אבל אם פוסק עם הלקוט עצמו על פֵרותיו – יכול לפסוק עמו מארבע בסלע מתבואתו משיצא השער ארבע של לקוט. אבל עם בעל הבית לא יפסוק כלל אפילו על תבואה של לקוט עד שיצא השער קבוע לתבואה של בעל הבית, דסתם מאן דיהיב אפירי לבעל הבית אפירי שפירי יהיב, וגם זיל ביה מילתא לבעל הבית למכור של לקוטות. ובוודאי יתן טובות, שאין נמצאין לו תמיד לקנות מלקוטות.

סעיף דעריכה

אם היו לו פֵרות למוכר דאמרינן שיכול לפסוק אף על פי שלא יצא השער – יכול לפסוק עמו כדי כל השיעור שיש לו אף על פי שעדיין לא נגמרה מלאכתן, והוא שלא יהא מחוסר אלא מלאכה אחת או שתים.

אבל מחוסרין שלושה מלאכות – אסור לפסוק עליהן דכמי שאין לו דמיין, הואיל ומחוסרין כל כך מלאכות.

סעיף העריכה

הפוסק על השער צריך שלא ירוויח בדבר כלום. כגון שאם המנהג שהלוקח נותן שכר הסרסור – צריך שיתנו גם כן הפוסק.

וצריך שינכה למוכר החיסרון שראויים הפֵרות להתחסר לפי המידה ולפי הזמן. כגון אם הם חדשות – יתייבשו עד זמן הפירעון, ולא יהיו מעשרים של עכשיו בכמו תשע עשרה בשעת הפרעון. וכי האי גוונא שדרך להתמעט על ידי עכברים שיאכלום, שאם לא כן הוי ריבית, שמרוויח זה בשביל הקדמת המעות.

סעיף ועריכה

הפוסק על הפֵרות ונתייקרו בשעת הפירעון, וזה אין לו פֵרות ורוצה ליתן לו מעות כמו שמוכרין הפֵרות בשוק – יכול לשום הפֵרות שנפסק עליהם כמה מעות יבוא בעדם עכשיו בעד כך וכך סאין שחייב לו, ויתן לו פֵרות אחרות כמו שהם יוצאים בשער בעת הפירעון. אבל מעות אסור ליתן לו, שזה מיחזי כריבית, שזה לא נתן לו כל כך מעות וזה יצטרך לתת מעות יותר.

ויש אומרים שאפילו מעות מותר לתת לו, דמה לי הן מה לי דמיהן? שהרי זה הוא חייב לתת לו חיטין, והחיטין יש לו כך וכך שער בשוק עכשיו, ואם היה נותן לו חיטין היה יכול למוכרן מיד בשוק בעד אלו המעות, ולמה נטריח המוכר לעשות שומא וליקח פֵרות אחרות, וזה יחזור וימכור גם הפֵרות האחרות בעד אלו הדמים? מה לנו לכל הטרחות הללו, הואיל ולא על ידי הלוואה באו? רק על ידי מכר הקילו בהן מטעמא ד"מה לי הן מה לי דמיהן", ויכול גם כן בשעת הפירעון לפסוק עמו על פֵרות אחרות כשער שלהם שבשוק באותו זמן.

אבל כשפוסק על פֵרות אחרות לא ישים את אלו בדמים, שיאמר "כך וכך הם דמי החיטין שאתה חייב לי, תן לי בהן יין" – זה אסור, דהא כל מה שאנו מתירין לפסוק אין אנו מתירין אלא מטעמא שיוכל זה לקנות פֵרות אלו שפסק עליהן בשוק מיד בעד אלו המעות שזה נותן לו. וכאן פריטי אין כאן נסכא אין כאן, כמו בהלוואה דלעיל סימן קס"ג. אלא כך יאמר: "כך וכך סאין חיטין יש לי אצלך, תן לי בעדן כך וכך חביות יין או שאר פֵרות", שזה גם כן מצוי שמחליפים פֵרות בפֵרות.

סעיף זעריכה

הפוסק על השער – צריך לפרש בשעת הפסיקה שאם יזדלזלו מזה הסכום שפסק שיתנם לו כשער הזול. כגון שעכשיו היו ארבע בסלע, ובשעת הפירעון יהיו ששה בסלע – צריך ליתן לו ששה כבשעת הפירעון. ואם לא פירש כך והוזלו, ורוצה הלוקח לחזור בו לאחר שנזדלזלו – צריך לקבל עליו מי שפרע. וזה מחזיר לו מעותיו, דהא מעות אינן קונות אלא למי שפרע, כמו שיתבאר בעיר שושן בעזרת השם סימן קצ"ח.

ואם פירש כך והוזלו, והמוכר חוזר בו ואינו רוצה ליתן לו כפי הזול – צריך המוכר לקבל עליו מי שפרע, ומחזיר לו מעותיו. ואם עשה שליח לפסוק, והשליח לא פירש ליתן לו כשער הזול, והמשלח רוצה לחזור בו – אינו עומד במי שפרע, שיכול לומר השליח: "היה לו לפרש, וכיון שלא פירש לא שלחתיו לעוותי ונתבטל שליחותי". וגם השליח אינו עומד במי שפרע, דמה לו ולזה? מה לו לעשות שזה אינו רוצה ליקח שבית דין יקללו אותו?

סעיף חעריכה

מקח שנעשה באיסור, כגון שהוסיף במקח משום אגר, או שפסק קודם שיצא השער ולא היה לו למוכר פֵרות – המקח קיים, ויתן כשער של היתר באופן שלא יהיה בו ריבית.

ואין אחד מהם יכול לומר: "המקח בטל הואיל ונעשה באיסור". דאם כן הוי ליה חוטא נשכר, דהא שניהם חטאו הלווה והמלוה.

ואם היה בו באופן שבא ריבית ליד המוכר – אין מוציאין מידו, דהוי אבק ריבית. והוא שנעשה המקח באחד מדרכי ההקנאות.

אבל אם לא נעשה המקח אלא באופן שאין בו אלא מי שפרע – המקח בטל לגמרי. ואין אחד מהם החוזר בו צריך לקבל מי שפרע, דהאיך יקבל מי שפרע לקלל אותו, והוא רוצה לשוב מעבירה שעשה?