לבוש יורה דעה קעו

קיצור דרך: LEV:YD176

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • סימן קעו | >>

סימן קעו בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

איזה השכרה מותרת ואיזו אסורה

ובו שמונה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח

סעיף א

לבוש עטרת זהב על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קע"ו

מעות אסור להשכיר אפילו בלשון שכירות, שיאמר לו "אשכיר לך עשרה דינרין בדינר לחודש".

במה דברים אמורים? כשהשוכר צריך להוציאם, דהוי מלוה שניתנה להוצאה ויש בו ריבית קצוצה. אבל אם שוכרם כדי להתלמד בהם, או ליראות בהם מפני הבריות שיחזיקוהו כעשיר, ויחזירן לו בעין אותם הדמים ממש שלקח – אין זה דומה להלוואה, ומותר.

ובלבד שלא יחייב עצמו בהן אלא כשאר שוכר, שיהא חייב בגניבה ואבדה ופטור מאונסין. אבל אם קבל עליו כל אחריות אפילו אונסין – אסור, שזה יצא מכלל שוכר ונעשה לווה.

ואם קיבל עליו המשכיר כל האחריות בין דגניבה ואבידה בין דאונסין – יש מתירין אפילו השכיר לו להוציאה, שזה אינו תורת הלוואה אלא תורת השכרה, כדלקמן בסימן קע"ז.

אבל אם לא קבל עליו המשכיר רק גניבה ואבידה ולא אונסין, או אונסין ולא גניבה ואבידה – אסור להשכירן להוצאה, דלא יצא בזה מכלל מלוה ולווה מדרבנן. דאטו משום דשינו שמו מ"הלוואה" ל"השכרה" יתירו לו הריבית שהוא קרוב לדאורייתא? דאם כן בקל תבוא לבטל תורת ריבית האמור בתורה, שהקפידה התורה בכל מלוה הניתנה להוצאה שלא ישיך איש את רעהו.

מיהו זה לא הוי אלא אבק ריבית ואינו ריבית קצוצה, אלא אם כן לא קבל עליו המשכיר שום אחריות.

סעיף ב

וכלים מותר להשכירן אפילו נותן לו רשות למוכרן ולעשות כל חפצו, רק שלבסוף יחזיר לו כלי אחר כזה, שאין זה נקרא "הלוואה".

סעיף ג

מותר להשכיר כלי ולקצוב דמיו מיד, ולהתנות "על מנת כן אני משכירה, שאם ישבר באונס שישלם לו דמיו"; אף על פי שמן הדין השוכר פטור מאונסים אלא שהוא מרצונו נתרצה לזה, שמותר לשוכר להתנות להיות כשואל לעמוד בכל אחריות האונסין. ואם כן הוה לן למימר: כיון ששם אותו בדמים ומתחייב באונסים הרי הדמים בהלוואה אצלו, והשכר שנותן לו מיחזי כריבית – אפילו הכי שרי, כיון שאינו מתחייב בדמיו אלא אם כן ישבר, וכל זמן שהוא בעין הוא מחזירו כמו שהוא. ועד שעת שבירה הוא ברשות בעלים לעניין יוקרא וזולא, וגם הוא נפחת על ידי שמשתמשים בו, ואם זה מחזירו בעין – הרי מפסיד בעל הכלי אותו הפחת שנפחת. נמצא שעד אותה שעה הוא אצלו בשכירות, ובתורת שכירות הוא נותן מה שנותן בשכרו, ואם נשבר אחר כך באותו הפעם – נעשה עליו כהלוואה וחייב לשלמו. והשכירות עד אותו העת נתחייב קודם שנעשית ההלוואה. הלכך לכשישבר – אינו מחויב אלא בדמים שהיה שווה בשעת שבירה, ומה שנפחת משעת ההשכרה עד השבירה – מנכה לו מן קצבה הראשונה.

וכן אם נזדלזל משומא הראשונה – מנכה לו, ואם נתייקר – מוסיף לו. דברשות בעלים הראשונים נתייקר ונזדלזל, ומכאן ואילך נעשים עליו הדמים כהלוואה ומשלם לו.

ולא מיבעיא כלי שאינו נפחת מיד על ידי תשמיש, ואין ההלוואה נעשית מיד דשרי. אלא אפילו יורה שמתחילת ליפחת מיד על ידי שריפת האש מתחתיו – מותר לשוכרה ליקחנה במשקל ולהחזירה במשקל, והוא ישלם פחת המשקל, אף על פי שההלוואה מתחלת מיד בשעת שכירות, וכיון שנפחת מיד נעשה אותו הפחת עליו כהלוואה – אפילו הכי שרי, כיון שעדיין הוא ברשות משכיר לענין יוקרא וזולא ולענין קלקול הנחושת. שאף המשקל שמחזיר לו הוא שווה פחות ממה שהיה שווה כשנטלם לפי שנשרף באש.

סעיף ד

וכן מותר לשכור פרה ולשומה בדמים. כגון שיאמר "הרי פרתך עשויה עלי בשלושים דינר אם תמות, וכל זמן שהיא אצלי אעלה לך סלע בשכירות", לפי שהיא ברשות בעלים לענין יוקרא וזולא עד שעת מיתה וגם נכחשת, ובלבד שישומו אותם גם כן בשעת מיתה מה שהיא שווה בשעת מיתה.

ואם הוכחשה או הוזלה – ינכה לו. דאם לא כן הוה זקופה עליו במלוה משעת השכרה, והוה השכירות אבק ריבית.

סעיף ה

השוכר שדה מחבֵרו בעשר כורין לשנה, יכול לומר לו "הלוויני מאה דינרין שאוציא עליה לחרוש ולנכש, ואני אעלה לך שנים עשר כורין לשנה". אף על פי שהמאה שלוקח ממנו בתורת הלוואה לוקח אותם, שהרי מחזירם לו בסוף, ונמצא שמוסיף לו שני כורין בשכר הלוואת המאה דינרין – אפילו הכי מותר, כיון שמוציא אותם בגוף השדה – הוה ליה כחוכר שדה משובחת, ומעלה השני כורין בחכירת שדה טובה מאה זוז יותר משדה רעה.

וכן אם שכר לו חנות או ספינה בעשרה דינרין, יכול לומר לו "הלוויני מאה דינרין שאבנה בהן החנות, ואציירנה ואכיירנה או אתקן בהן הספינה וכליה, ואני אעלה לך בספינה ובחנות שנים עשר דינרין". כיון שמוציא ומשביח בהן הספינה והחנות – הרי הוא שוכר חנות נאה וספינה מתוקנת בכל צרכיה בעד שני דינרים יותר.

אבל אסור לומר לו "הלוויני מאה דינרין להתעסק בחנות או לקנות בהם סחורה להוליך בספינה, ואני אוסיף לך בשכירות", שזה הוי ריבית ממש בעד ההלוואה.

סעיף ו

מותר להרבות בשכירות קרקע.

כיצד? שמשכיר לו שדה ואומר: "אם עכשיו תפרע השכירות – הרי הוא לך בעשרה סלעים לשנה. ואם לא תפרע לי השכירות עכשיו אלא בכל חודש וחודש או בסוף השנה – הרי הוא לך בשנים עשר סלעים, סלע לכל חודש" – מותר. והוא הדין בכיוצא בזה בשכר אדם – גם כן מותר.

וטעמא משום שאין זה משום ריבית אלא הוא שוכר לו בשוויו בשנים עשר סלעים לשנה, ומן הדין אין שכירות משתלמת אלא לבסוף כדילפינן מקרא דכתיב: "כשכיר שנה בשנה" – שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת. כלומר: בתחילת השנה האחרת, דהיינו בסוף שנה זו. הילכך כי שקיל מיניה סלע בחדש שנים עשר סלעים לשנה – אין זה שכר המתנת המעות, שהרי לא נתחייב לו לשלם השכירות עד סוף החודש או סוף השנה. והאי דאמר ליה "אם עכשיו תתן לי, הרי היא לך בעשרה סלעים", אי הוה מקדים ליה – הוה מחיל ליה מדמי השכירות, ומוגיר ליה בפחות משוויה.

ולא דמי למכר, דאמרינן דאסור לומר "אם תתן לי הדמים עכשיו הרי לך בעד עשרה זהובים, ואם לזמן פלוני בעד שנים עשר".דהתם מיד כשמושך המקח דינו ליתן המעות. וכי אמר ליה "אם מעכשיו תתן לי עשרה, הרי לך בעשרה" – הן הן דמיה, וכי מוסיף ליה – בזמן שכר המתנת המעות הוא דמוסיף ליה. לפיכך אסור.

וכן בשכירות בכהאי גוונא נמי משכחת לה דאסור, כגון אם השכיר לו חצֵרו מעכשיו בעשרה סלעים והחזיק בה, ואחר כך אמר ליה "אם תתן לי בכל חודש סלע, אמתין לך המעות" – הוי כמו מכר, דהא אינו שווה יותר מעשרה סלעים שכבר החזיק בה בכך, והוו השני דינרין אגר נטר ואסור.

מותר להרבות בנדוניית חתנים.

כיצד? כגון שנדר נדוניא לבתו, והתנה עם חתנו שכל שנה שיניח לו הנדוניא אצלו יתן לו כך וכך לשנה מותר – הרי זה מותר, שאין זה אלא כמוסיף לו הנדוניא. ודווקא שהתנו כן קודם הנישואין, שעדיין לא חל המלוה. אבל אחר כך אסור, דהוי אגר נטר. ועיין לעיל סימן קס"א סעיף י"ב.

סעיף ז

ואסור להרבות בשכר אדם.

כיצד? כגון שיאמר לו: "עשה עמי מלאכה היום ששווה דינר, ואני אעשה עמך לשבוע אחרת ששווה שתים."

סעיף ח

וכן השוכר את הפועל בימות החורף לעשות עמו בימות הקיץ בעד דינר ליום, ומקדים לו שכרו מעתה, ושכרו שווה בימות הקיץ סלע ליום – אסור, מפני שנראה כאילו מלוה לו מעות מהיום כדי שיזדלזל בשכרו.

ולא דמי למקדים שכרו דלעיל בקרקע, שאומר "אם מעכשיו תתן לי מעות בעד עשרה ומכל חודש סלע", דהתם הוא זוכה בקרקע מיד זכייה גמורה אפילו אינו רוצה לדור בה מיד, וקנה בשכירות הקרקע בזול. אבל הכא במאי זכה? אינו אלא כהלוואה, ומוזיל גביה משום הקדמת ההלוואה.

מיהו הכא גם כן אם אומר לו "עשה עמי מלאכה מהיום עד יום פלוני בדינר ליום" – מותר, כיון שמתחיל לעשות עמו מלאכה מעתה, ונמשכת עד אותו היום – הכל מלאכה אחת היא מעתה. ואינו נראה כנוטל שכר מעותיו שמקדים לו, אלא הוי כשאר שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף, ומותר להזדלזל בהקדמתו.