טור יורה דעה קעה
<< | טור · יורה דעה · סימן קעה (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור עריכה
אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. פירוש אינו יכול להקדים מעות לחבירו ולפסוק עמו שיתן לו חטין כל השנה כשיעור מעותיו כפי מה ששוה עתה, שבשביל הקדמת המעות הוא מקבל עליו ליתן כפי זה הסכום אף אם יתייקרו, ודבר זה אסור כל זמן שלא יצא השער של עיירות, אבל משיצא השער פוסק אפילו אין לו למוכר חטין. או אם יש למוכר חטין, יכול לפסוק עד כדי החטין שיש לו.
היו חדשות בשעת פסיקה ד' סאין בסלע וישנות שטובות יותר ג' סאין בסלע, וכן תבואה של לקט שאינה טובה היא ד' סאין בסלע ושל בעל הבית ג' סאין בסלע, אינו יכול לפסוק שיתן לו אפילו מחדשות ומשל בעל הבית ד' סאין בסלע עד שיצא השער של ד' לכל.
ויכול לפסוק עם לקוט שיתן לו ד' בסלע מתבואתו משיצא השער ד' של לקוט. אבל אינו יכול לפסוק עם בעל הבית מד' בסלע אפילו בתבואת לקוט.
היה המוכר תחילה לקוצרים ויש לו גדיש, יכול לפסוק עליו, כיון שיש לו אע"פ שחסר תיקון קצת. ור"י פירש כיון שחסר תיקון קצת לא חשבינן ליה כמו בידו בענין שיכול לפסוק שוה ה' בד', אבל חשבינן ליה קצת בידו בענין שיכול לפסוק עם בעל הבית כשער הלקוטות שהוא הזול שבשערים. אבל דבר שהוא בידו ואינו חסר שום תיקון, יכול לפסוק אפילו שוה ה' בד'.
ואם יש לו ענבים וזיתים בכומר, והכניס ביצים לעשות מהן קדירות, והכניס סיד לכבשן לשורפו, יכול לפסוק עליהם. וכן על הזבל בימות החמה שהוא צבור קצת, אבל לא בימות הגשמים. וכן כל כיוצא בזה שהוא קצת בידו, אפילו חסר ב' מלאכות יכול לפסוק עליו, אפילו אין בידו לגומרו אלא בידי שמים. חסר ג', אינו יכול לפסוק עליו אפילו הוא בידו לגומרו.
הפוסק על השער, צריך שלא ירויח בדבר כלום. כגון שיש מנהג שהלוקח נותן שכר הסרסור, צריך שיתנם לו הוא. וצריך שינכה למוכר החסרון שראויה להתחסר לפי הזמן ולפי המדה, שאם לא כן הוי ריבית, שמרויח זה בשביל הקדמת המעות.
הפוסק על הפירות ונתיקרו בשעת פרעון, כתב ר"ת כמו שיכול ליתן הפירות כך יכול ליתן דמיהם כפי מה ששוות בשעת היוקר. והרשב"ם כתב ודאי מעות אינו יכול ליתן, אבל יכול לשום פירות שפסק עליהם במעות וליתן לו בהם פירות אחרות, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
הפוסק על השער, צריך לפרש שאם יזדלזלו מזה הסכום שפסק שיתנם לו כשער הזול. ואם לא פירש כך ורוצה לחזור לאחר שנזדלזלו, צריך לקבל עליו מי שפרע.
ואם פסק וכן הוזלו והמוכר חוזר בו ואינו רוצה ליתן לו כפי הזול, צריך לקבל עליו מי שפרע.
ואם עשה שליח לפסוק והשליח לא פירש ליתן לו כשער הזול והמשלח רוצה לחזור בו, אינו עומד במי שפרע, שיכול לומר השליח היה לו לפרש, כיון שלא פירש לא שלחתיו לעוותי ונתבטל שליחותו, וגם השליח אינו עומד במי שפרע.
מקח שנעשה באיסור, כגון שהוסיף במקח משום אגר נטר, או שפסק קודם שיצא השער ולא היה לו למוכר, המקח קיים ויתן כשער של היתר, ואין אחד מהם יכול לומר המקח בטל כיון שנעשה באיסור, אלא אם קנו באחד מדרכי הקנאות המקח קיים והריבית שבו אין מוציאין אותו מיד המוכר.
בית יוסף עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אין פוסקין על הפירות וכו' משנה פ' איזהו נשך (ע"ב:):
ודבר זה אסור כל זמן שלא יצא השער של עיירות שם בעלה הנזכר אמר רבי יוחנן אין פוסקין על שער של עיירות משום דלא קביע תרעייהו כלומר שלפי שעה השער משתנה אלא על שער של כרכין דוקא הוא שפוסקין שהשער שלהם קיים ונמשך זמן מרובה ובעלה (סג:) אמר רבא השתא דא"ר ינאי מה לי הן ומה לי דמיהן אמרי' מה לי דמיהן ומה לי הן נמי אמרינן ופוסקים על שער שבשוק ואע"פ שאין לו ולפי מאי דפירש"י בהאי דרבא אתי רבא ורבי ינאי כר' יוחנן דאין פוסקים על שער של עיירות אבל התוס' פי' דלרבא אליבא דר' ינאי פוסקין על שער של עיירות. והרי"ף כתב מימרא דרבא ולא פירש בה דבר ובסוף הפ' כתב מימרא דר' יוחנן סתם משמע דכרבי יוחנן ס"ל ומימרא דרבא מיפרשא כפירש"י דאתיא כר' יוחנן וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה"מ דאין פוסקין על שער של עיירות וכן פסק רבינו ירוחם ובהגהות מרדכי בשם ר"ח ור"ת ובהג"א עלה קמ"ה ובהגרות מיימוני פ"ק בשם ס"ה פירשו כפי' התוספות ופסקו כרבא. והרא"ש בעלה קמ"א כתב מימרא דרבא ופירשה כפי' התוספות ובעלה קמ"ה כתב מימרא דר' יוחנן סתם ואע"ג דמדכתב מימרא דר"י סתם משמע לכאורה דהכי ס"ל מ"מ מדנחת לפרושי מימרא דרבא כפי' התוספות משמע לרבינו דהכי ס"ל דאפי' תאמר דפירשה משום דפרש"י במימרא זו אינו מתיישב מ"מ לא הו"ל לפרושי אי לאו דס"ל דהלכתא היא דאין דרך פוסקי פסקים לפרש שמועות דלאו הלכתא נינהו ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן :
אבל משיצא השער פוסק וכו' משנה בעלה (ע"ב) יצא השער פוסקים אף על פי שאין לזה יש לזה וטעם ההיתר איתא (סג:) שהוא משום דא"ל שקול טיבותך ושדיא אחיזרי אי הוי לי זוזי בידי הוה מזבנינא בהיני ובשילי בזולא כלומר והלכך חשבינן כאילו המוכר קנה מיד התבואה בדמי הלוקח וזכה בה הלוקח וכשנתיקרה ברשותו נתיקרה וכיון שאינו דרך הלואה אלא דרך מקח שאינו רבית של תורה לא אחמור ביה רבנן: אם לא נתן דמים אלא פירות בשוויין ופסק לו עליהם פירות אחרות כתוב בנ"י עלה א' ד"ד דהוי כאילו נתן לו דמים ושרי ואע"פ שהוא כתב שמפרשים כן על מימרא דרבא נ"ל דאפי' המפרשים מימרא דרבא בגוונא אחרינא אית להו האי דינא דסברא הוא: אם לא נתן לו עכשיו דמים אלא שהיו לו מלוה עליו ופסק בדמי המלוה פירות בשער שבשוק נתבאר בסימן קס"ג: אם נתן לו מעות בדרך הלואה ע"מ שאם לא ישלם מעותיו עד יום פלוני יתן לו פירות בשער של עכשיו לפירוש ראשון שפרש"י [בעלה עב:] על מאי דא"ר הונא אין לווין על שער שבשוק דכיון דאסיקנא דלווין מותר אך הפוסקים משמע שמפרשים כפירוש האחרון וכבר כתבתי זה בסי' קס"ב: ירושלמי יצא השער בטבריה פוסקים כל העיירות הסמוכות לה כלומר אף ע"פ שבאותן עיירות ליכא שער כיון שסמוכות לטבריה פוסקים על שער של טבריא כ"כ בהגהות מרדכי וה"נ משמע בגמרא דידן דאמרי' [בעלה ס"ג] הא חיטי בהיני ובשילי ומיהו נ"ל דדוקא כשהן מסתפקות ממנה אבל אם אינן מסתפקות ממנה אע"פ שהן סמוכות לטבריא לא אזלינן בתר טבריה אלא בתר שער מקום שמסתפקין ממנו ונ"ל דאם מסתפקין עיירות הסמוכות לה מעיר זו ואין בעיר זו שער קבוע הולכים אחר העיר היותר גדולה שבאותן שמסתפקין ממנה: כתוב בסמ"ג דכי אמרינן דפוסק על שער שבשוק בד"א בפוסק עמו על חשבון הסאים. אבל בפוסק על חשבון המעות שאמר ליה הילך כ"ה סלעים ותפרנסני מידי חדש בחדשו צריך לפסוק עמו כשער הגבוה שאם יוזלו יותר משער של עכשיו שיתן לו כשער הזול של אמצע השנה או סופה אבל אם לא פסק עמו כשער גבוה והוזלו נותן לו כשער שהיו שוין כשנתן לו המעות. ודין זה נזכר בהגהות פ"ט מה"מ אלא שהוא תופס בענין פסיקת שער הגבוה מפני שגם בדין זה נזכר שער הגבוה ובאמת שאין זה מקום הגהה זו דבין שיתפוס באם עמדו אחר מכאן עשר סאין וכו' בין שיתפוס בנתן לו המעות סתם וכו' אינו מתיישב כמבואר לכל מעיין ומקום הגהה זו אינה אלא בראש הפרק דקאמר יצא השער פוסקין וכו':
או אם יש למוכר חטים וכו' כלומר דכיון דיש לו אפילו לא יצא השער יכול לפסוק כדתנן (עב:) היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש וכו' ומפני שלא יצא השער כתב רבינו שאין פוסק אלא עד כדי החטים שיש לו ולא יותר וכ"כ נ"י וה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א דאינו פוסק על יותר ממה שיש לו אבל הרמב"ם כתב בפרק הנזכר בד"א כשלא היה למוכר כלום מאותו המין בעת שפסק עליו אבל אם היה למוכר מאותו המין כלום הרי זה מותר לפסוק עליו אף על פי שלא יצא השער ומפשט דבריו משמע דאם יש לו סאה אחת פוסק עליה כמה סאין כדין הלואת סאה בסאה שנתבאר בסימן קס"ב אלא שה"ה פירש דבריו כדעת הרמב"ן והרשב"א:
היו חדשות בשעת פסיקת ד' סאין בסלע וכו' ברייתא (עב:) היו חדשות מד' וכו' אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן היו לקוטות מד' וכו' אין פוסקין עד שיצא השער ללקוט ולמוכר כך הוא גירסת הרי"ף והרא"ש וכן גריס הרמב"ם בפ"ט מה"מ וכתב הה"מ דלפי גירסא זו שהיא אין פוסקין סתם בין חדש בין ישן אין פוסקין וכ"כ תלמידי הרשב"א וספר התרומות בח"ד ופי' הה"מ הטעם דכל שיש חילוק בין חדש לישן אינו שער קבוע וז"ש רבינו אינו יכול לפסוק שיתן לו אפילו מחדשות אבל רש"י גריס אין פוסקין על חדשות מד' עד שיצא השער לחדש ולישן דהא דחדשים מד' משום שלא יבשו עדיין כל הצורך הוא ופוסק על החדשות לא יקבלם ממנו עכשיו אלא לאחר זמן כשיתייבשו כל צרכם ולפי דבריו כל שלוקחים ע"מ שמעכשיו יהיו ברשותו ואם ייבשו ייבשו לו מותר ולענין הלכה נקטינן ככל הנך רבוותא דאסרי:
אינו יכול לפסוק וכו' ומשל ב"ה ד' סאין בסלע כלומר דאילו שלשה סאין בסלע מותר וכ"כ ה"ה בפ"ט וכתב שגם הרמב"ם סובר כן:
ויכול לפסוק עם לקוט וכו' עד אפילו מתבואת לקוט מימרא דרב נחמן (עב.):
היה המוכר תחלה לקוצרים וכו' משנה בעלה הנזכר.
ופירש"י שיכול לפסוק וכו' כך פירש על המשנה הנזכר:
ור"י פי' כיון שחסר תיקון קצת וכו' כ"כ התוס' (סג:) דיבור מהו דתימא כעד שיבא בני דמי וכ"כ הרא"ש בעלה קמ"ה ד"ג וכ"כ רבינו ירוחם: כתב רבינו ירוחם בח"ב ופוסק בפי' לב"ה על פירות של לקוטות כשער הלקוטות ואי אהיה הוא תחלה לקוצרים דסליק מיניה קאי קשה דמאי איריא על פירות של לקוטות אפילו על פירות של ב"ה נמי יכול לפסוק כשער הלקוטות ואי אהיכא דאינו תחלה לקוצרים קאי קשה דמשמע בגמרא (עב.) דאין פוסקין לבעל הבית על פירות לקוט ואפשר שרבינו ירוחם תפס עיקר ואיבעית אימא האמור שם דמאן דיהיב זוזי לבעל הבית אפירי שפירי יהיב דמשמע הא אם פסק עמו על פירות הלקוטות דינו של בעל הבית כדין הלקוטות וגם לטעמא קמא דאמר בע"ה זילא ביה מילתא י"ל דהיכא שהוא פוסק עמו על פירות הלקוטות חוזר להיות כלקוט ותו לא זילא ביה מילתא:
ואם יש לו ענבים וזיתים בכומר והכניס ביצים וכו' והכניס סיד וכו' משנה (עב.):
וכן על הזבל וכו' ג"ז שם פסק כחכמים וכ"פ הרא"ש בעלה קמ"א ד"ג וד' אבל הרמב"ם בפ"ט מה"מ פסק כת"ק:
אפילו חסר שני מלאכות וכו' פלוגתא דרב ושמואל (עד. ) ופסק כרב באיסורי וכ"פ הרי"ף והרא"ש וכ"פ הרמב"ם בפ"ט:
הפוסק על השער צריך שלא ירויח וכו' (עלה סג.):
וצריך שינכה למוכר וכו' הרא"ש עלה קמ"א ד"ג:
הפוסק על הפירות ונתייקרו וכו' בעלה (ס"ג) איתמר עושין אמנה בפירות וכו' ורבי ינאי אמר מה לי הן ומה לי דמיהן ופר"ת והרשב"ם נזכר שם בתוס':
ולזה הסכים א"א ז"ל בעלה קמ"א ד"ג:
הפוסק על השער צריך לפרש וכו' משנה (עב.) ופסק כת"ק דרבי יהודה:
ואם לא פירש כך וכו' צריך לקבל עליו מי שפרע ואם פסק כן והוזלו וכו' (בעלה עד:) בעובדא דההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוה:
ואם עשה שליח לפסוק וכו' שם בעובדא הנזכר כפי מה שפירש"י בה והסכים ע"י הרא"ש בעלה קמ"ו ד"ב אבל הרי"ף פי' על דרך אחרת דלא נפיק מיניה האי דינא. ודינים הללו אף על גב דלא שייכי לענין רבית משום דדיני פוסק על השער נינהו ובגמרא נמי מיתני גבי הדדי נגרר קולמוסא אחר הגמרא וכתבה כאן:
מקח שנעשה באיסור וכו' כן כתב הרא"ש בפרק איזהו נשך בשם רבינו האי גבי האי מאן דמסיק בחבריה ארבע זוזי ברביתא ויהיב ליה גלימא בגוייהו וכתבו הריב"ש בתשובה סימן ש"ה וכתב הר"ש בר צמח בתשובה בשם הרמב"ן דדוקא בשנתקיים המקח בקנין אבל אם לא נתקיים המקח לענין מי שפרע כיון שנעשה באיסור בטל לגמרי ואינו מקבל מי שפרע והכי דייק לשון הגאון :
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אין פוסקין וכו'. משנה שם (ע"ב) ובגמרא (ס"ב) רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו מאי טעמא אמרי רבנן פוסקים על שער שבשוק ואע"פ שאין לו דאמר ליה שקילא טיבותך שדייא אחיזרי מאי אהנת לי אי הוו לי זוזי בידי הוה מזבנינא בהיני ושילי בזולא:
ומ"ש כל זמן שלא יצא השער של עיירות כך הוא דעת רוב פוסקים דלא בעינן דיצא השער של כרכים דלא כהרי"ף והרמב"ם:
ומ"ש יכול לפסוק עד כדי החטין שלו פירוש אבל אינו יכול לפסוק על יותר ממה שיש לו דדוקא בהלואה אמרינן יש לו סאה לוה עליה כמה סאים דרואין כל סאה וסאה שלוה ראשון ראשון כאילו אכלה הלוה וסאה שלו נחלטת מיד למלוה אבל גבי מכירה אין אדם מוכר דבר שאינו ברשותו עיין בח"מ סימן ר"ט וכיון דלא חל המכר על מה שאין לו אם כן המעות הן הלואה ביד המוכר וכשנותן לו חיטין כשיתיקרו הוה ליה רבית גמורה וכבר כתבתי מזה בסי' קס"ג וסי' קע"ג ע"ש וכן עיקר וכן פסק ב"י ודלא כהרב בהג"ה ש"ע בסי' קע"ג:
היו חדשות וכו' ברייתא שם (בדף ע"ב) ופירש רבינו דה"ק דבהיו חדשות מד' וישנות מג' ל"מ דאינו יכול לפסוק שיתן לו ד' סלע בסלע מישנות אלא אפילו מחדשות לא יפסוק והטעם דכל שיש חילוק בין חדש לישן אינו שער קבוע אי נמי פי' רש"י דהא דחדשות מד' משום שלא יבשו עדיין כל הצורך הוא וכשיקבלם ממנו לאחר זמן כשיתייבשו כל צרכם איכא רבית וכן בהיו לקוטות מד' ולכל אדם מג' אינו יכול לפסוק שיתן לו ד' בסלע משל בעל הבית ל"מ עם בעה"ב דאינו פוסק אלא אפילו עם לקוט נמי לא יפסוק דזו הוי רבית גמורה אבל יכול לפסוק עם לקוט שיתן לו משל לקוט ד' סאין בסלע משיצא השער ד' של לקוט אבל עם בעה"ב אינו יכול לפסוק מד' בסלע אפילו בתבואת לקוט דאף על פי דליכא הכא רבית גמורה מכל מקום חיישינן גביה בעה"ב דכיון דזילא ביה מילתא למיזף מלקוט יהיב ליה משל בעה"ב ואיכא משום רבית ואיבעית אימא מאן דיהיב זוזי לבעה"ב אפירי שפירי יהיב. לשון ב"י כתב הר"ר ירוחם בח"ב ופוסק בפירוש לב"ה על פירות של לקוטות כשער הלקוטות וכו' אהיה הוא תחלה לקוצרים דסליק מיניה קאי וקשה דמאי איריא וכו' עד כאן לשון ב"י ותימא דהיאך פירש ב"י אהיה הוא תחלה לקוצרים קאי כיון דאי אפשר לפרש כך כמו שהקשה הוא בעצמו על פירוש זה וכ"ש דא"א לפרש דקאי אהיכא שאינו תחלה לקוצרים ומה שתירץ על זה הוא רחוק ואי אפשר ליישבו אבל הדבר ברור שט"ס יש בלשונו וצריך להיות ואינו פוסק בפירוש לב"ה על פירות של לקוטות כשער הלקוטות ולא קאי אהיה הוא תחלה לקוצרים ותלמוד ערוך הוא והוא מה שכתב רבינו כאן אבל אינו יכול לפסוק עם בעה"ב מד' בסלע אפי' בתבואת לקוט:
היה המוכר תחלה לקוצרים וכו' שם (בדף ע"ב) ופרש"י שם.
ומ"ש בשם ר"י הוא בתוספות (בסוף דף ס"ג) בד"ה מה"ד וכו' שכתבו דפוסק על הגדיש לא שרינן אלא לפסוק עמו בשער לקוטות אבל לפסוק שוי שיתא בחמשא לא כיון דאכתי לית ליה שעדיין צריך תיקון ואי מוזיל גביה כולי האי מיחזי כאגר נטר אבל כשיש לו מזומן בעין אלא שמחוסר ביאת בנו או הבאת מפתח מותר אפי' שוי חמשה בארבעה עכ"ל:
אפילו חסר שתי מלאכות. שם אמר רב מחוסר ב' פוסק ג' אינו פוסק ושמואל אמר בידי אדם אפילו ק' פוסק בידי שמים אפילו אחת אינו פוסק והלכה כרב באיסורי ופירוש בידי שמים כגון משטח העומרים בחמה ולזרוק המוץ לאחר הדישה ברחת ברוח:
וצריך שינכה למוכר החסרון וכו' עיין בח"מ סימן רצ"ב דין חסרון: מקח שנעשה באיסור וכו' עיין בח"מ סימן ר"ח נתבאר דין זה:
דרכי משה עריכה
(א) ול"נ הואיל ואיסור דרבנן הוא יש לילך בתר המיקל כ"ש דבתראי הסכימו כן דהם הרא"ש ובעל הגהות ורבינו וגם דרבים נינהו כנ"ל:
(ב) וכ"ה בתשובת ריב"ש סימן ש"ה ובנ"י דף צ"ד ע"א פא"נ ובמ"מ פ"ח דמלוה ולוה: