פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה

 
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימנים קס"ח-קס"ט.

ישראל שלווה מעות מגוי בריבית, וביקש להחזירם לו, ומצאו ישראל חבֵרו ואמר לו "תנם לי, ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה" – הרי זה פשיטא דאסור, דהא הישראל באחריות והמעות הללו שלו הם, ומשלו ילווהו בריבית, וריבית קצוצה היא.

אלא אפילו אומר הישראל השני "תנם לי, ואני אעלה לגוי כדרך שאתה מעלה לו" – אסור. ואפילו כתב ישראל שני שטר בשמו לגוי, ונתן משכונות וגם הריבית לגוי – הרי זה אסור, וריבית קצוצה היא.

וכל מה שנתן לגוי – חוזר ומוציא מישראל ראשון, שבשליחותו הוא נתן לגוי מה שנתן, ודומה למי שאומר לחבֵרו "אני אלווה לך על מנת שתתן הריבית לגוי" שהוא אסור, וריבית קצוצה היא כמו שיתבאר בסמוך. לא מיבעיא אם המלוה שהוא ישראל הראשון חייב המעות לגוי, וישראל השני הלווה נותנם לו בשבילו, כי הכא דאסור, דהא הוא פוטר אותו מן הריבית מן הגוי, והרי הוא כאילו נותנו לו הריבית.

והוא הדין אם הישראל הראשון היה חייב מעות לגוי בלא ריבית שיש לו דין זה, כיון שבשעת שנותן לזה המעות היו אחריות המעות עודם עליו נגד הגוי, והוי לגמרי כאילו הלווה לו מעותיו. אלא אפילו אין המלוה חייב לגוי כלום, כיון דבשכר ההלוואה נותן לגוי הריבית על פי המלוה – הוי ריבית קצוצה. וכשחייב לו נמי, אפילו העמידו אצל הגוי ואמר לו הגוי "תנם לישראל זה והפטר ממני, ואני אתנה עמו שיתן לי קרן וריבית" – הרי זה אסור, שכיון שמקבל זה המעות מיד ישראל חבֵרו – נראה כנותן הריבית בשליחותו.

סעיף בעריכה

אבל אם קבל הגוי המעות מיד הישראל הראשון ונתן לשני – מותר; אפילו לא פירש בפירוש שפטר הראשון, דמסתמא אמרינן שפטרו ונתחייב לו השני.

ומותר אפילו אם נותן הריבית ליד ישראל הראשון, שבשביל הגוי הוא מקבל אותם, ודומה לגוי שמלוה לישראל בריבית על מנת שיתן הריבית לישראל, דשרי.

סעיף געריכה

וכן אם העמידו אצל הגוי, ואמר הגוי לישראל ראשון "הניחם על גבי קרקע" וכן עשה ונסתלק, ואחר כך לקחם השני משם – מותר; שהראשון נפטר לגמרי מן הגוי בהניחם על גבי קרקע בציוויו, ומשם ואילך המעות עומדים באחריות הגוי. ומותר הישראל הראשון גם כן לקבל הריבית וליתנו לגוי, שבשביל הגוי הוא מקבלו כדלעיל.

יש אומרים: אם אומר הגוי ליתנם לישראל השני דרך פיקדון, ואחר כך יהיו בידו בתורת הלוואה – דשרי, דהואיל ולא באו מיד ישראל ראשון ליד ישראל שני בתורת הלוואה – לא מיחזי כריבית. ואם הישראל השני לא עשה שום תנאי והלוואה עם הישראל הראשון רק עם הגוי, ואמר לו הגוי לישראל שני "לך וקבל אותם מישראל ראשון" – הרי זה מותר, שאין הישראל ראשון רק כשלוחו של גוי. ואפילו נותן הישראל השני הריבית לישראל הראשון – שרי גם כן.

סעיף דעריכה

וגוי שלווה מעות מישראל בריבית וביקש להחזירם לו, ומצאו ישראל ואמר לו "תנם לי, ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו" – מותר. ואפילו אמר לו "אני אעלה לו כדרך שאתה מעלה לו" – מותר, שהרי המעות עודם באחריות הגוי, ובשביל הגוי הוא נותנו לו.

ואם העמידו אצל הישראל, ואמר הישראל הראשון לגוי ליתנם לשני, אף על פי שנותן הגוי המעות מידו ליד ישראל השני, והוא עודנו הלווה לגבי ישראל הראשון – אפילו הכי אסור, דהואיל ומדעת הישראל נתן – הוה ליה כשלוחו של ישראל ואסור.

ואף על גב דאין שליחות לגוי, דאמרינן "מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית" – לגבי ריבית החמירו. ויש מקילין ומתירין בכגון זה שהגוי נותן המעות מידו לישראל השני, מטעם דאין שליחות לגוי. מכל מקום יש להחמיר, ובמקום שנהגו להקל אין מוחין בידם.

סעיף העריכה

וכל שכן גוי שמלוה מעותיו לישראל בריבית, על מנת שיתן הריבית לישראל אחר – פשיטא שמותר. ולא אמרינן הגוי שלוחו של ישראל הוא.

סעיף ועריכה

גוי שלווה מישראל בריבית, והלך מיד והלווה אותן לישראל אחר בריבית – אסור לישראל הראשון לקבל הריבית מן הגוי; דנראה כהערמת ריבית, כאילו הלווה לו הישראל הראשון לגוי כדי שבשליחותו ילך וילווה אותם לישראל שני. אף על גב שאין שליחות לגוי, הא אמרינן לעיל דלחומרא אמרינן יש שליחות לגוי.

ולא דמי למה שאמרנו בסמוך: גוי שלווה מעות מישראל בריבית ובקש להחזירו כו' שמותר; דהתם נראה לכל שהגוי לצורכו הלווה אותם, שהרי רצה להחזירם אחר שעשה בהם מה שהיה צריך, ויודעים דלא בשליחות הישראל הראשון הוא נתנם לישראל השני. אבל הכא נראה שהגוי מעולם לא לצרכו לווה אלא להערמה זו אף על פי שהמלוה הראשון לא היה דעתו לכך – אסור משום הערמת ריבית, דהוי כהעמידו אצל הישראל כו'.

סעיף זעריכה

ישראל שאמר לגוי "לווה לי מעות מישראל בריבית, בשטר שתתן לו עליך או באשראי, ומאי דיהבת ליה קרנא ורווחא עלי הוא", והמלוה לא ידע שבשביל ישראל לקח אותה ולבסוף נודע. הלווה וודאי עביד איסורא, דהא אמרינן דקיימא לן יש שליחות לגוי לחומרא. והמלוה נתרבו בו הדעות: יש אוסר לקבל הריבית ויש מתיר.

ונראה לי שדינו חלוק: אם יש לו שטר על הגוי – יכול לכופו לשלם לו קרן וריבית, דהא על כל פנים אינו אלא אבק ריבית. ושטר העומד לגבות כגבוי דמי, ואמרינן: כל סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא. ולא דמי להא דאמרינן לעיל גבי דר בחצירו דקיימא לן דמנכין ליה; שאני התם דמכל מקום יש לו עסק עם הישראל, והוי כמקבל ממנו אבק ריבית לכתחילה אם לא ינכה לו. אבל הכא שעסקו עם הגוי – יכול לקבלו ממנו, הואיל ובתחילה לא ידע.

ואף על גב שהגוי יחזור על הישראל, יש לסמוך אתרי קולא דאיכא: למאן דאמר אין שליחות לגוי ויש מקומות שנוהגין כן, וגם אין זה ריבית הבא מיד לווה ליד מלוה, שהתירו רש"י לפי דברי קצת אפילו בשליח ישראל. ואף על גב דכבר כתבינן שאינה הלכה, הכא דשליח הוא גוי, ואין כאן לא משום "לפני עור לא תתן" וגומר ולא משום "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין".

ואפשר לומר שזה לכולי עלמא מותר, אפילו יש שליחות לגוי, יש לצרף טעמי דתרי קולי כיון דלא סתרי אהדדי ולסמוך עליהם. ואף על גב שכל אחד בפני עצמה אינה אליבא דהילכתא – יש לצרפם יחד. וכל שכן הכא, שיש עוד טעם שלישי להיתר: שהמלוה לא ידע ובהיתר עביד.

ואם הלווהו באשראי בעלמא והאמין לגוי, בזה נראה לי דיש להחמיר למלוה אפילו למאן דאמר אין שליחות לגוי שלא לקבל הריבית לכתחילה; כיון שהמלוה תובע לגוי והגוי את ישראל – מיחזי כמאן דשקיל מיניה הריבית. ואם עבר וקבלו – אין צריך להחזירו. כן נראה לי בהכרעה דרך מיצועא וקרוב לדין.

סעיף חעריכה

ישראל שאמר לגוי "לווה לי בריבית מן הגוי", והלך הגוי ולווה מישראל בריבית – הרי זה מותר לקבל הריבית ממנו, שכיון ששנה בשליחותיה – הרי אינו שליח הישראל אלא לנפשיה לווה. וחייב לשלם הריבית לישראל המלוה; אף על גב שיחזור ויגבנו מן הישראל המשלח – אין בכך כלום, שהרי אינו שלוחו אלא הוא בעצמו הלווה משלו בריבית שהמעות שהלווה הוא, הוא קנאם לעצמו הואיל ושנה בשליחותיה.

סעיף טעריכה

וכל זה בישראל ששלח את הגוי ללוות בריבית בלא משכון. אבל ישראל שנתן משכון ביד גוי ללוות עליו בריבית מישראל, והלווה עליו מישראל ולא ידע שהוא של ישראל, אף על פי שבשעת פדיית המשכון בא הישראל ואמר "שלי הוא המשכון" – אין צריך המלוה להאמינו. ואפילו אם יביא עדים שהוא שלו, יכול המלוה לומר "אותם המעות שנתתי לו לגוי, עכבן הגוי לעצמו, והמעות שהלווה לך היו משלו". ולפי טעם זה אם המלוה יודע מתחילה שהמשכון הוא של ישראל – אסור להלוות עליו; ואף אם הוא מסופק אם הוא של ישראל או לא, כגון שהוא מלבוש או דבר שאין הגוים רגילין בו – מכוער הדבר להלוות עליו בריבית או ליקח ריבית כגון זה.

ויש מקילין עוד ואומרים: אפילו יודע שהוא של ישראל – מותר לו ליקח הריבית, אפילו הלך הגוי למרחקים ובא הישראל לפדותו – יכול הישראל המלוה ליקח ממנו הקרן והריבית. שיכול לומר לו: "מסתמא לא שבקת התירא ואכלית איסורא, כי מוחזק אתה בעיני לאיש ירא אלקים; שהרי גם הלווה מוזהר על הריבית, ובוודאי אקניית המשכון ניהליה לגוי, וגוי קנייה במשיכה, והרי המעות הראשונות היו של הגוי בעצמו, וכל מה שאתה נותן לי – בשביל הגוי אתה נותן לי".

וכל זה אפילו לפי דעת המחמיר ואומר דקיימא לן יש שליחות לגוי לחומרא. אלא שעל זה אמרו מיהו משום הרחק מן הכיעור יש לכל אדם ליזהר מזה אפילו בלא ידיעה, וכל שכן לבעל נפש. אבל לדעת האומר שאין שליחות לגוי אפילו לחומרא, אמרו שמותר בכל ענין לקחת הריבית.

ואמרו עוד שמותר אפילו לכתחילה לתת משכון ביד גוי, ואפילו לעבדו ושפחתו, ומקנהו לו כדי להשכינו אצל ישראל אחר, אפילו הם ספריו והמלוה מכירן, ומותר למלוה לחזור ולהשאילם או להפקידם ביד ישראל הלווה ולהחזירם לו לכשירצה, או אפילו ימכרם ויתן לו הקרן והריבית – הואיל ויד גוי באמצע. ואפילו אם הלך הגוי לדרכו וישראל פודה המשכון – שרי. וכבר אמרנו שאין למחות ביד הנוהגין היתר.

ואמרו עוד: הואיל ואין שליחות לגוי, אם ירצה המלוה שלא ליתן המשכון לפדות לישראל – הרשות בידו, כי אין לו עסק רק עם הגוי, וישראל הזה ששלחו לא בעל דברים דידיה הוא. לפיכך אי פיקח הוא המלוה – יזהר בתחילה שלא ילווה על המשכון בכדי שוויו, אלא יהא שווה יותר בכדי הקרן והריבית, כדי שלא יצטרך להיות לו שום עסק עם הישראל הלווה אם ירצה. וגם אם אבד המשכון אין לו דין ודברים עם המלוה.

סעיף יעריכה

ישראל שהיה חייב לגוי, ומשכן הגוי את הישראל ולקח ממנו משכון בשביל חובו, וחזר הגוי ומשכן אותו המשכון אצל ישראל בריבית, אם הישראל הממושכן עצמו פודה מיד הישראל המלוה הזה – אסור ליקח ממנו הריבית, שהרי המשכון הוא שלו ולא הקנה לגוי מעולם כיון שבעל כורחו משכנו, והוי כאילו לוקח הריבית ממנו בשביל עצמו.

אבל אם הגוי עצמו פודהו, אף על פי שוודאי הישראל יתן לו הריבית – מותר לקחתו מיד הגוי. ואם אחריות החוב והריבית אינו על המשכון לבד, אלא גם הגוי שיעבד עצמו על זה וקבלו עליו – מותר ליקח הריבית אפילו מישראל זה, שאינו נותן לו אלא בשליחותו של הגוי. וכן אם הישראל הממושכן לא ידע שהגוי הממשכן רוצה למשכנו ביד ישראל – הרי וודאי היתה דעת הישראל להקנותו לגוי, וזה המלוה לא הלוה אלא לגוי, ומותר ליקח הקרן והריבית מיד ישראל הממושכן.

סעיף יאעריכה

ישראל שהלוה לגוי בריבית על משכון, ואחר כך אמר ליה הגוי: "תן המשכון לראובן, והוא ימכרנו ויתן לך מעותיך". וכן עשה: נתן המשכון לראובן למוכרו, וראובן עיכב המעות בידו אחר מכירת המשכון. והמלוה תובע ריבית עד זמן שיביא המעות לידו, והגוי אינו רוצה ליתן יותר מעד שעת המכירה, בענין שיכוף הגוי את ראובן ליתן המותר משלו – יכול המלוה ליטול כל הריבית מהגוי; שכיון שהגוי היה בשעת הלוואת המעות – אין למלוה עסק עם ראובן כלום, ולמה לא יטול המלוה הריבית מן הגוי?

ואם הגוי יכוף את ראובן לפרוע הריבית בשביל שעיכב לו המעות, מאי נפקא לה מינה למלוה בזה? הוא אין לו עסק עם ראובן כלל.

סעיף יבעריכה

ישראל שהשאיל משכון לגוי ללוות עליו בריבית לעצמו, ומשכנו הגוי אצל ישראל – מותר לישראל להלוות עליו לגוי בריבית. ואפילו אם הלך לו הגוי ופורע הישראל בעל המשכון קרן וריבית – מותר. ולא אמרינן כיון שאין המשכון הזה אלא שאול ביד גוי – הוי ליה כאילו הלווה ישראל המלוה לישראל בעל המשכון על משכונו, וחזר ישראל זה והלוה המעות לגוי, והוה ליה הריבית כאילו בא מיד ישראל בעל המשכון ליד ישראל המלוה. דהא אקנייה לגוי וקנייה במשיכה, ואין זה פורע אלא בשביל הגוי.

ואם הגוי אלם שאילו היה בא הוא בעצמו לפדותו היו צריכין לתת לו המשכון בלא ריבית, כגון שהוא מוחזק בכך – צריך המלוה גם כן לתת המשכון לפדותו לבעל המשכון בלא ריבית, דהוי כגזלן שהשכין הגזֵלה או מכרה, שצריכין להחזירה לנגזל כמו שקנאה.

ואם אין הגוי אלם כל כך שהיו צריכין לתת לו המשכון בלא ריבית, אבל בהא מיהא אלם הוא שאין בעל המשכון יוכל לכופו שיפדה את המשכון ויחזירנו לו – צריך ישראל המלוה גם כן לתת המשכון לפדות לישראל בעל המשכון. ולא יוכל לומר לו: "לאו בעל דברים דידי את", דלא עדיף האי גוי גם כן מגזלן דעלמא. אבל צריך לתת לו הקרן והריבית, שיכול לומר המלוה: "גבי דידך הוא גזלן ולא גבי דידי, שלי היה צריך ליתן לי הגוי הקרן והריבית".

אבל אם אינו אלם כלל, ויכול בעל המשכון לכופו שיפדה את המשכון שלו, ובא הישראל בעל המשכון עצמו ורוצה לפדותו – יכול המלוה לומר לו: "לאו בעל דברים דידי את, ואין לי עסק עמך". ואין צריך ליתנו לו אם ירצה, וכל שכן אם ירצה לתתו לו שיכול לקחת ממנו את הקרן ואת הריבית, שאין זה פורע אלא בשביל הגוי, דהא אקנייה משכונו לגוי כשהשאילו לו.

וכשמשאיל הישראל כליו לגוי להשכינו לישראל בריבית – יתנהו לידו שיקנהו במשיכה. אבל לזכות לו על ידי אחר לא סגי, דאין קנין וזכייה לגוי אלא במשיכה, כמו שיתבאר בעזרת השם בלבוש עיר שושן.

סעיף יגעריכה

גוי שאומר לישראל "לווה לי מעות מישראל בריבית, והבא לי המעות, ואני אתן לך את משכוני" – מותר המלוה ליקח הריבית מיד ישראל השליח. ולא משום דאמרינן דהישראל השליח הוא שלוחו של גוי, דהא לכולי עלמא אין שליחות לגוי לקולא. אלא אמרינן שהישראל השליח נעשה שלוחו של המלוה להביא לו המעות לגוי, ולהביא לו המשכון אחר כך. ואפילו אם פדאו שליח אחר כך במעותיו, ונתן למלוה קרן וריבית – מותר, שלא אסרה תורה אלא ריבית הבא מיד לווה ליד מלוה; וזה לאו לווה הוא אלא שליח בעלמא, וקנה המלוה המשכון של הגוי במעות שהלווה עליו, והוי כאילו מוכרו עתה לזה הישראל שפדאהו.

וצריך שיאמר לו המלוה לשליח: "אתה תהיה שלוחי להביא לי המשכון מיד הגוי באחריותי, ולהוליך לו המעות גם כן על אחריותי", כדי שלא יהא שום אחריות על ישראל השליח. שאם היה שום אחריות על ישראל, השליח הוה כאילו הוא הלווה, והיה אסור אחר כך ליקח ריבית ממנו.

ואם נתן הגוי המשכון לישראל המלוה קודם ששילח את זה אחר המעות, או שהביא השליח המשכון עמו למלוה ללוות לו עליו לגוי, אף על פי שהיה אחריות המשכון על ישראל השליח נגד הגוי עד שיביא לו המעות – מותר; רק שיהיה אחריות הבאת המעות ליד הגוי על ישראל המלוה נגד השליח.

וכן בשעת פדייה צריך שיאמר לו: "תהא שלוחי להביא לי מעותי מן הגוי, ויהיו באחריותי מיד כשיצאו מיד הגוי, וכן תהיה שלוחי להחזיר לו המשכון על אחריותי". ואם אינו מאמינו – יאמר כך בלבו, ואין צריך להודיעו. או יתנה עמו שלא יהא נאמן לומר נאנס או נאבד אלא בעדים.

ואם עשה כן ובשעת פדייה אומר השליח "לא אמרתי לך אמת תחילה אלא שלי הוא המשכון", יאמר המלוה "איני מאמינך, אלא לדבריך הראשונים אני מאמין, שאיני רוצה להחזיקך ברשע שאתה תעבור על לאו ד'לא תשיך', כי אין אתה חשוד בעיני כן; אבל מכל מקום אני חושש לדבריך, ואיני רוצה לקבל ממך המעות, וכשיבוא הגוי ויתן לי המעות אתן לו משכונו". ואפילו אם ירצה לישבע על זה – אין צריך להאמינו. ואפילו עדים מעידים שהוא של ישראל – לא מהני, כיון שהודה תחילה שאינו שלו, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי.

ואם הוא כופר שלא אמר כן מתחילה – ישבע ויפטר, ולא יחזור לו המשכון לעולם עד שיבוא הגוי ויפדנו. ואם לא יבוא הגוי ימכרנו, והוא שלו אפילו שווה הרבה. מיהו אם נודע הדבר בבירור שכן הוא האמת שהמשכון הוא של ישראל, עד שלב המלוה גם כן מאמינו – אסור לקבל ממנו הריבית. והלוה שהערים ועשה כן הרי הוא נקרא רשע גמור, ועבר על כמה לאוין: "לא תשימון" ו"לא תשיך" כו' ו"לפני עור" כו'.

סעיף ידעריכה

והא דאמרינן: ואפילו אם ירצה לישבע על זה אין צריך להאמינו – היינו משום שהמלוה הוא תפוס במשכון ואין נשבע להוציא.

אבל ישראל הנותן מעות לחברו להלוותם לגוים על משכונות בריבית, ואחר כך אמר מקבל המעות: "לא הלויתים לגוים, אבל לקחתים לצורך עצמי" – נאמן לומר שלצורך עצמו לקחם. ואם חושדו שהוא משקר – יחרים עליו שכדבריו כן הוא. ואם טוען המלוה: ברי שהוא יודע שהלווה אותם לגוי בריבית – ישבע המקבל שבועת היסת שלא הלווה אותם בריבית, רק לקחם לצרכו, ומחזיר לו הקרן; מכל מקום העושה כן נקרא רשע.

סעיף טועריכה

ישראל שלווה מישראל בריבית לצורך גוי על משכונו של גוי לזמן, והביא המשכון עמו בשעת ההלוואה, ואחר זמן רוצה המלוה למוכרו, והשליח אומר "אל תמכרהו כי הגוי אלם" – אין המלוה צריך לחוש לדבריו, כי אין למלוה עם הגוי כלום. כמו שאמרנו למעלה שמתחילה היה אחריות המשכון לגוי על ישראל השליח, ועכשיו אף על פי שהמלוה הלווה עליו – לא קבל אחריות נגד הגוי כלום. ואם השליח ירא ממנו – יציל עצמו ויפדה המשכון, או יוסיף משכון למלוה כדי שלא יפסיד בהמתנה.

ונראה לי דווקא בכהאי גוונא שהביא השליח המשכון עמו בשעת ההלוואה וכדאמרן. אבל אם לא הביא המשכון עמו בשעת ההלוואה, אלא ששלחו הגוי להביא מעות ואחר כך – יתן לו משכונו. דאז לא הוי אחריות המשכון מעולם על השליח, רק השליח היה שלוחו של ישראל כמו שכתבנו לעיל ריש סעיף י"ג – יכול השליח לומר "אל תמכרהו פן תזיקני כי הגוי אלם" כו'. ואם מכרו, ובא השליח לידי היזק מזה – חייב המלוה לפצותו. נראה לי.

סעיף טזעריכה

ישראל שאמר לחברו: "טול מעות הללו והלווה אותם לגוי בריבית", אם אחריות המעות על השליח בהולכה או בהובאה – אסור למלוה ליקח הריבית מיד השליח או מיד שלוחו של שליח, ואפילו עד מאה, דכיון שקבל עליו השליח אחריות המעות בההיא הנאה שקבל עליו אחריות יתר מדינו – היה הרשות בידו להוציאם לצורכו, ואם כן הוה ליה כאילו הלוה לו בריבית.

ואם אין האחריות עליו אלא כשאר שלוחים, אם שומר חינם שומר חינם, ואם שומר שכר שומר שכר – אינו נקרא "לווה" אלא "נפקד", ומותר ליקח ממנו הריבית.

ישראל שלווה מחברו לצורך הגוי, וקצב עם הגוי על הריבית ביוקר, ועם ישראל המלוה קצב בפחות – זכה הלווה במה שקצב עם הגוי יותר ממה שקצב עם הישראל המלוה. וכשבא הגוי לפדות המשכון ונותן כל הריבית – חייב המלוה להחזיר הערבון במה שקצב עמו, והמותר זכה הסרסור בסרסרותו מן הגוי.

אבל אם קצב עם המלוה ביוקר והגוי אלם, ואינו רוצה לפרוע כל הריבית – לא יפרע הלווה מכיסו; שהרי על דעת גוי הלווהו, שאם יתחייב הישראל – הוה ליה ריבית קצוצה כאילו לווה ישראל זה מישראל בריבית, וחזר הוא והלווה לגוי בריבית, וזה איסור גמור הוא. לפיכך אסור להתנות מתחילה עם השליח שיחייב הוא בקרן וריבית, שהרי הוא אינו הלווה, ואם היה מתנה הוה הוא הלווה כאילו הלווהו בריבית.

ומהאי טעמא גם כן שאין למלוה עסק אלא עם הגוי, אם בא הישראל השליח לפדותו לו לעצמו ממעותיו, אף על פי שישראל מותר ליקח ממנו קרן וריבית כמו שכתבנו למעלה – היינו דווקא אם יעשה זה המלוה מרצונו. אבל מכל מקום זה הוא רמאות מן השליח, שזה לא הלווהו מתחילה אלא על מנת שיהא המשכון בידו עד שיפדהו הגוי. ואם היה רוצה המלוה שיפדהו השליח – לא היה יכול לכופו מטעם זה, כמו שיתבאר בסוף סימן זה. לפיכך גם כן אם ירצה המלוה שלא ליתנו לפדותו לזה השליח עד שיבוא הגוי – הרשות בידו.

סעיף יזעריכה

ישראל שאומר לחברו "לווה לי מעות מהגוי", אם נתן לו משכון ללוות עליו מהגוי – מותר; שהגוי סומך על משכונו, ומותר לשליח ליקח הריבית וליתנו לגוי לפי שהוא שלוחו של ישראל, וכל מה שלוקח ונותן אינו עושה אלא בשליחותו של זה, ואינו לא לווה ולא ערב.

ואם לא נתן לו משכון – אסור, שהגוי אין לו עסק אלא עם הישראל שהלווה לו, והוא חוזר ומלוה לישראל ששלחו ומקבל ממנו ריבית.

ואם אמר לחברו "לוה לי מעות מהגוי על שמי" – מותר. והוא שיאמינו הגוי, ואינו סומך אלא על הלווה עצמו, ויקבל עליו שאין לו שום תביעה על השליח, לא משום לווה ולא משום ערב. ולא עוד אלא אפילו כשנותן לו משכון – צריך שיקבל הגוי כל אחריותו על המשכון, ולא יהיה לו שום תביעה על השליח. ובלאו הכי אסור, שאם כן הוה ליה השליח כהלווה מן הגוי וחזר והלווה לישראל בריבית. וכשקבל עליו הגוי כל האחריות בין במשכון בין בלא משכון, אז מותר אפילו שליח זה לקחת הריבית מיד הישראל הלווה ולהביאו לגוי, שאינו אלא שליח בעלמא. ודין ערב יתבאר בסימן שאחר זה בעזרת השם.

יש אומרים שמותר למנהיגי הקהל ללוות מגוים בריבית לצורך הקהל, אף על פי שאינם נותנים משכונות ואין אחריות הגוי אלא עליהם. והרי הם לווים מן הגוים וחוזרים ומלווים בריבית לקהל – שרי, דהוו כאפוטרופוס של יתום שהתירו בכהאי גוונא אם הם עושין כן לטובת היתומים.

וכן נהגו אף על גב שאין כאן כל כך היתר ברור, שהרי הם עוברים על "לא תשוך" נגד הקהל, והקהל עוברים על "לא תשיך" נגדם, כי מה להם לקהל שהם נותנים ריבית לגוים? אלא שנהגו כן.

אבל מכל מקום אסור אחר כך ליקח מקצת הפרעון ממקצת הקהל שילוו לצורך הקהל במקום אחר, ולנכות להם אחר כך בזמן גביית חוב זה ערך הריבית ממה שהלוו כאן. כי אותו הריבית עולה על האחרים, והוו להו כאילו לוו זה מזה בריבית קצוצה לצורך האחרים.

סעיף יחעריכה

משכונו של גוי ביד ישראל, והביאו לישראל חברו שילווה לו עליו, ולכשיבוא הגוי לפדותו שיקח הוא הריבית שעלה עליו עד אותו היום, והשני יקח הריבית שיעלה עליו מאותו היום והלאה – מותר, ובלבד שיאמר לו: "הריני מוכר לך כל כוח וזכות ושיעבוד שיש לי על משכון זה, ואין לי עסק עמך ולא לך עמי". שאם לא יאמר כן – ישאר המשכון בכוח המלוה הראשון, והשני הוא מלוה מעותיו לראשון בריבית מהיום והלאה. אבל בכהאי גוונא הוי מכר ואין כאן ריבית.

ומטעם זה שהוא כמוכרו לו, נראה לי שמותר לישראל להשכין משכון של גוי אצל ישראל אחֵר אפילו ביותר ממה שהוא ממושכן אצלו, והריבית לא יהיה יותר רק מה שהגוי נותן לו. ולא אמרינן דהוי ליה כמו שקצב עמו הגוי ביוקר והישראל ילוונו בזול, ומה שנותן לו הראשון לשני יותר ממה שיגיע בערך ריבית של הישראל על מה שהלווה הוא לגוי – הוא ריבית על מה שהלווה לעצמו. אלא אמרינן: מכר כל המשכון לשני, והשני נוטל כל הריבית מהגוי, ומה שהלווה לזה יותר – הלווה לו בחינם בלא ריבית. נראה לי.

ואם לאחר זמן רצה השני לחזור וליטול מהראשון קרן וריבית ולהחזיר לו משכונו, אף על פי שאין הגוי פודהו עדיין – מותר, מפני שהוא כאילו חוזר ומכרו לו.

ויש אומרים שאפילו לא אמר לו כן שימכרנו לו בפירוש, אלא משכנו אצלו סתם, רק שאמר לו "משכון זה עומד אצלי מהגוי כך וכך, תלווה לי עליו כך וכך, תקבל הריבית מהיום והלאה" – שרי, דוודאי נתכווין להתירא, וכאמר ליה דמי. ואם בא הראשון לפדות המשכון, ואין השני רוצה להחזירו לו – הרשות בידו, דהא מכרו לו דכאילו מכרו לו בהדיא דמי. דהא בלאו הכי הוו עבדי איסורא, ובוודאי להתירא כוונו. ואין צריך ליתנו לו עד שיבוא הגוי לפדותו. ואם התנו מתחילה שיחוייב להחזירו לו כשיבוא לפדותו – הכל לפי תנאם, שגם במכר יוכל להתנות כך. והמנהג עכשיו להחזיר לפדותו אף על פי שלא התנו, דנהיגינן אפילו לא התנו כאילו התנו דמיא.

ומותר ללווה לקצוב עם ישראל השני בפחות ממה שנותן לו הגוי, דעל מנת כן מוכרו לו. וכן יכול לומר לו: "אני אקח חלק מן הריבית שיבוא עוד מן הגוי בכל שבוע להבא", דלא גרע הוא מן הסרסור שיכול להתנות כך בשכרו. גם אם יתרצו הראשון והשני שלא ליקח המלוה השני המשכון לידו, רק יניחנו ביד המלוה הראשון שהלוה לגוי עליו – שרי. אבל צריך שיקנהו לו, ושיהיה המשכון מכאן ואילך באחריות המלוה השני; שהרי הוא שלו, ולקחו ממנו בתורת מקח, וביד הראשון הוא בתורת פקדון.

ומיהו אם התנו זה עם זה שהמלוה הראשון שהלווה עליו לגוי יתחייב באחריותו – הרשות בידם; שהוא אינו כלווה נגד המלוה השני אלא כשומר ונפקד, וקיימא לן דמתנה שומר חינם להיות כשואל.

ויש אומרים דאפילו להקנות המלוה הראשון למלוה השני את המשכון אינו צריך, אלא מיד שהמלוה השני נותן מעות ההלוואה למלוה הראשון – מיד קנוי לו המשכון בכל מקום שהוא, דקיימא לן: דבר תורה מעות קונות. ואף על גב דמדרבנן בעי משיכה, מכל מקום כהאי גוונא שאינו אלא לתיקון האיסור, ולא לקנין חלוטין אוקמינן אדאורייתא. ועוד: שלא תקנו משיכה אלא בדבר המצוי, כמו שיתבאר בעזרת השם בלבוש עיר שושן סימן קצ"ט. וזה דבר שאינו מצוי הוא. מיהו טוב שיקנהו לו על ידי אחר לרווחא דמילתא.

ונאמן הלווה שהוא המלוה הראשון לומר למלוה השני שיש לו משכונות מגוים, והוא מקנה אותם לו כדי שילוהו, ואין צריך להביא ראיה על דבריו. ויכול המלוה השני להלוות לו על פיו, דאחזוקי אינשי ברשיעי – לא מחזקינן, שהרי גם הלווה מוזהר שלא ליתן ריבית; אם לא שאינו מוחזק בכך, שאז וודאי משקר. כך פשט המנהג בדינים אלו, ואין למחות ביד העושה כן, דכולהו דיני נינהו.

וכל זה לא מיירי אלא כשהשכין הגוי המשכון אצל המלוה הראשון בריבית קצוב לכל שבוע ושבוע כנהוג, ולא זקף לו הקרן עם הריבית. אבל אם זקף המלוה הראשון עם הגוי הקרן עם הריבית ביחד, כגון שהשכינו אצלו לזמן קצוב וחשב עמו הריבית שיעלה עד אותו הזמן, ונתחייב לו סתם סך קצוב כך וכך – הוי הכל כאילו הוא קרן של ישראל הראשון, בין שהלוה לגוי על המשכון בין שהלוה לו בלא משכון.

ואסור ללוות על זה מישראל חברו כדי שיעלה לו הריבית מהיום והלאה, כל זמן היות ההלוואה או המשכון אצלו, שזה הוי כאילו נותן הריבית מכיסו, שבזקיפה הראשונה שיש לו אצל הגוי נעשית הכל קרן שלו. אך יכול למוכרו לו סתם בלי שום תנאי בזול בפחות ממה שיש לו עליו, ויאמין לחברו כשיחזור וירצה לקנותו ממנו – יחזור וימכרנו לו במעט יותר ממה שמכרו לו כפי ערך הריבית שהיה להעלות עליו, אף על פי שיזכיר לו כך וכך סך קצוב יותר מעט דרך דיבור בעלמא. אבל להתנות עמו כך בתנאי גמור – הרי זה אסור. רק כדי לתקן שיהיה המלוה הראשון בטוח מזה שיחזירנו לו, יכול הלוקח השני להבטיחו בדברים אמתיים על אמונתו, שכשיהיו לו מעות שיחזור וימכרנו לו בדרך הנזכר במעט יותר. אי נמי: "אם ארצה אחזירנו לך, ואיחשב בדאי אם לא אחזירנו לך, ולא תצטרך לתובעני לדין בשביל כך, כי על פי הדין לא אתחייב ליתן לך, שהדיין לא יפסוק לי ריבית ולא יכפני להחזיר המשכון שהוא אצלי במקח גמור".

ובחוב של אשראי שיש לו על הגוי – אין אדם יכול להקנותו לחברו בשום אחד מהקנינים, אפילו בקנין ואגב קרקע ומעמד שלושתם – כולם אין מועילין בגוי, שאין הגוי משתעבד בכך.

כיצד יעשה אם רוצה למוכרו לישראל חברו? צריך לסלק עצמו מן החוב מכל וכל, וימחול המוכר ללוקח את הכל. וכך יאמר לו: "כשתתן לי סך כך וכך – אני מוחל ופוטר לך את הגוי מכל וכל, ולא יהיה לי עוד עסק עם הגוי בחוב זה. ובכך ובכך יהא לך קנוי, וכל מה שתוכל להוציא מיד הגוי – הרי הוא שלך, ואני מוחלו לך" – שאז כל מה שזה יוציא מן הגוי לא יוכל המוכר לחזור להוציאו ממנו, שכבר מחלו לו הכל.

ואם ירצה הלוקח – צריך המוכר ללכת עמו אל הגוי הבעל חוב וערביו, ויאמר להם: "החוב שאתם חייבים לי – תדרו לחברי זה. וכשתדרו לו – תיפטרו ממנו". ומאז והלאה לא יהא שום אחריות על המוכר אפילו על הקרן לבדו, שזה הוה קרוב לשכר ורחוק להפסד. ואם לא עשה כן – אסור לקחת הריבית, רק ישאר הריבית למוכר.

סעיף יטעריכה

ישראל הבא לחברו ואמר ליה: "הלוויני מעות על משכונות אלו שהם של גוי, והלוה לו בריבית", והמעות הם לצורך ישראל והוא מעלה לו ריבית משלו, או שאמר לחברו: "הלוויני מעות בריבית, ואני אשלח לך משכון על ידי גוי", והביא הגוי המשכון למלוה והוליך המעות ללווה – תחבולות רשעים היא זו, ולא יטול ריבית כלל כשיודע לו בבירור.

ואף על פי שבשעת הלוואה לא ידע, ובהיתר הלוהו – הרי נודע לו עכשיו שמאכילו איסור, ואיך יטלנו?

סעיף כעריכה

משכונו של ישראל ביד גוי בעד ריבית, והוצרך הגוי למעות, ומשכונו ביד ישראל אחֵר בריבית – הרי זה מותר להלוות לו ויקח ממנו הריבית, שהרי הגוי לעצמו הוא לווה.

ואפילו אם נתן הישראל הראשון את הריבית שהוא חייב לגוי ליד ישראל השני בשביל הגוי – מותר, דמה שחייב ישראל ראשון לגוי הוא נותן לישראל השני מחמת הגוי, ואין עסק לישראל שני עם ישראל ראשון כלל.

ואף על גב דגוי אינו קונה משכון – אין בכך כלום. דלא יהא אלא שנטל גוי כליו של ישראל שלא מדעת ישראל, ומשכנו אצל ישראל אחֵר בריבית, וישראל זה חייב לגוי, ואמר ליה הגוי לפרוע לישראל חברו קרן וריבית ממה שהוא חייב לו. איזה איסור יש בזה? ולא אסרה התורה אלא ריבית הבא מיד לווה למלוה.

סעיף כאעריכה

מעותיו של ישראל מופקדים ביד גוי לשמור אותם בתורת פקדון, והגוי הלווה אותם לישראל אחֵר בריבית, ורוצה ליתן הריבית לישראל המפקיד, אם היו המעות באחריות הגוי – מותר לישראל המפקיד ליקח הריבית מהם, שכיון שהם באחריות הגוי חשובין כשלו, ומה שנותן הריבית לבעל המעות אינו אלא כמתנה בעלמא.

ואם היו באחריות הישראל – אסור ליקח הריבית. ואם הלוה אותם שלא מדעת הישראל, מסתמא באחריות הגוי הם ושרי.

סעיף כבעריכה

וכן אם מעותיו של גוי מופקדות ביד ישראל, אם הם באחריות הישראל – אסור לו להלוותם לישראל אחֵר בריבית. ואם באחריות הגוי – מותר.

אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין. מיהו אם הדבר מפורסם לרבים שהם באחריות הגוי – אין כאן מראית העין ומותר.

סעיף כגעריכה

ישראל שאומר לגוי "הילך שכרך או פליגנא לך בריווח, והלווה מעותי בריבית" – אסור, שהם באחריות דישראל.

וגוי שאומר לישראל "הילך שכרך, והלווה מעותי בריבית" – מותר. אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין, ואם הדברים מפורסם לרבים – מותר.

סעיף כדעריכה

וכן גוי שעשה לישראל אפוטרופוס על נכסיו – מותר ללוות ממנו בריבית. וישראל שעשה לגוי אפוטרופוס על נכסיו – אסור ללוות ממנו בריבית. וגם זה תלוי במי שאחריות עליו. ואין שייך כאן איסור משום מראית העין, שזה דבר גלוי ומפורסם שאין הנכסים שלו.

גוי שיש לו חוב על ישראל, ועשה עמו שיעבודים ליתן לו כל שנה ושנה כך וכך ריבית, או שיאכל פירות משדהו, אם אין ביד הלווה לסלק את הגוי אימתי שירצה רק בזמן הקצוב ביניהם – הרי זכה הגוי במה שנתחייב לו הלווה לפרוע בכל שנה עד אותו הזמן הקצוב ביניהם. ומותר לישראל אחֵר לקנותו ממנו, וליקח הפירות או הריבית בכל שנה מיד הישראל הלווה. ואין כאן ריבית לישראל הקונה, רק כל מה שלוקח ממנו, בכוח הגוי ובשליחותו לקחו ממנו.

אבל אם יש תנאי ביניהם, שיוכל הלווה להחזיר לגוי מעותיו כל זמן שירצה – אסור לישראל אחר לקנותו ממנו. והקונה ממנו הרי זה ריבית קצוצה, שכיון שהלווה היה יכול להחזיר לו מעותיו – לא זכה הגוי עדיין בפירות או בריבית אלא כל זמן שהלווה לא יחזיר לו מעותיו. וכשהקנה לישראל – הרי קם הישראל תחתיו, ואין לגוי עוד שום זכות בשיעבודים; והרי הוא כאילו הקנה לו קרן החוב, ושיתן לו הישראל הלווה הריבית כדרך שהיה נותן לו. ונמצא שאצל הישראל מתרבה הריבית כל זמן שאין הלווה מחזיר מעותיו.

סעיף כהעריכה

ראובן תובע את שמעון ואומר "לקחת ממני ריבית קצוצה מיד ליד, החזירהו לי", ושמעון משיב "לא לקחתי אלא על ידי גוי" – נאמן שמעון בלא שבועה, דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. וכיון שמודה שלקח ממנו מה שתבעו אלא שבצד ההיתר לקחו – מהימנינן ליה. והוא הדין בכל טענה בכיוצא בזה בין לווה למלוה, שזה טוען "בהיתר לקחתיו" וזה טוען "באיסורא לקחתו" – מהימנינן ליה בלא שבועה; דאוקמינן ליה אחזקה דלא שביק התירא ואכיל איסורא, ובוודאי בהיתר עשה כל מה שהיה יכול לעשות.

אבל אם טוען "לא היו דברים מעולם" או "איני יודע אם נתת לי ריבית מעולם" – צריך לישבע דלא היו דברים מעולם או שאינו יודע. דאין שייך כאן לפוטרו בלא שבועה, דמאי שנא טענה זו מכל טענות שבעולם שאדם כופר בה או טוען אינו יודע, שצריך לישבע? דאמרינן דכי היכי שזה אינו מוחזק לגזול, גם זה אינו מוחזק להעיד ולטעון שלא היו דברים מעולם, בצירוף שכל אדם להוט אחר הממון לא היה יכול להרוויחו באופן אחר. ולכך מטילין עליו שבועה, אולי יודה. דחשוד אדם אממונא או אשאר עבירות כגון גזלה או גניבה, ולא חשיד אשבועתא, דשבועה חמירי בעיני כל.

אבל כשהוא מודה לעיקר התביעה, אלא שזה טוען "באיסור לקחת ממני" וזה אומר "בהיתר לקחתיו", אמרינן כיון שהיה בידו להרוויח זה הממון על ידי ההיתר כמו שהיה מרוויחו על ידי האיסור – אוקמינן ליה אחזקה דבהיתר עשה, דלא שביק התירא כו', ואין צריך לישבע. ועיין לקמן סימן קע"ז סעיף י"א.

ואין להקשות: כי נמי אומר "לא היו דברים מעולם" או "איני יודע", להימניה בלא שבועה במיגו דאי בעי אמר "אין לקחתיו, ובהיתר לקחתיו", דמיגו לפוטרו מכל וכל לאיפטורי אפילו משבועה – לא אמרינן, כמו שיתבאר בעזרת השם בלבוש עיר שושן.

ודווקא כשהלווה בא להוציא מן המלוה, כגון שיש לו משכון או שכבר פרע לו. אבל אם המלוה בא להוציא מן הלווה, וטוען שחייב לו ריבית על ידי מעשה היתר, והלווה טוען "באיסור קצצנו" – נשבע הלווה ונפטר; אף על גב דמשווי נפשיה ונפש המלוה רשיעי, חזקה דממונא עדיפא ללכת אחריו על ידי שבועה. ואם יש שטר ביד המלוה – נשבע ונוטל על ידי השטר. ועיין לעיל סימן ק"ס ולקמן סימן קע"ז.

סעיף כועריכה

משכון שביד ישראל מישראל חברו, שהשכין אצלו בלא ריבית, ואחר כך אמר ליה "לך והשכינו אצל גוי בריבית, ועלי לפרוע קרן וריבית" – הרי זה מותר, וחייב הוא לפדות המשכון ולפרוע הקרן והריבית. ולא אמרינן שהמלוה הראשון לווה מגוי בריבית, וחוזר ומלוה לישראל זה בריבית מכאן ואילך, שאין זה אלא שלוחו להיפרע חובו ממעות הללו, וכל היכא שימצא זה משכונו יפדנו.

אבל אם הלך זה ושינה בשליחותו, והשכינו אצל ישראל אחֵר בריבית, ואמר ליה שהוא משכון של גוי – אסור, דהא שינה בשליחותו ולא נעשה שלוחו בזה. ואפילו אמר ליה סתם "לך והשכינו בריבית", וזה הלך אצל ישראל והשכינו בריבית באמרו של גוי הוא – אין זה שלוחו, דאין שליח לדבר עבירה. ואין הלווה הראשון צריך ליתן את הריבית, דוודאי לא היתה דעתו כשהרשהו להשכין בריבית שיעשה הדבר בצד איסור אלא בצד היתר. וחייב המלוה הראשון להחזיר המשכון ללווה בלא ריבית, והוא יהא דינו עם המלוה שלו.

ואם יברר הדברים בבירור שכן היה, גם המלוה השני חייב להחזירו בלא ריבית כמו שכתבנו למעלה. ואם לא יברר הדברים – מאיימין על המלוה השני, אם אין לבו נוטה לדברים שהם אמת, לומר לו דברי כבושין כגון: מפני זה נאמר גבי ריבית "ויראת מאלהיך" וכיוצא. ואם לא ישגיח בזה – הרי אין בית דין יכולין לכופו כמו שכתבנו למעלה; שהוא יכול לומר "לדבריך הראשונים אני מאמין, ואתם עושים עלי קנוניא להוציא ממני בלא ריבית". ואז יתן לו המלוה הראשון את הריבית מכיסו, ויחזיר המשכון ללווה ראשון בלא ריבית. נאה לי.

סעיף כזעריכה

ראובן שהשכין משכונות של גוי אצל שמעון בריבית בשם הגוי, ולימים תבע שמעון את ראובן שיפדה אותם המשכונות – אין ראובן חייב לפדות אותם, שאין ראובן אלא שלוחו של שמעון להוליך מעות אלו לגוי ולהלוותם לו בריבית, כמו שכתבנו למעלה. וכיון שכן, אין לשמעון על ראובן הכרח לפדות המשכון ולא למוכרו, אלא כדרך שהיו עושין במשכון זה אם היה הגוי עצמו ממשכן אותו אצל שמעון.

אבל מכל מקום חייב ראובן להעמיד את שמעון אצל הגוי ולהראות לו את הגוי, כדי שיהיו דבריו של שמעון עם הגוי לכופו בדיניהם כמו שיכול, הואיל וראובן שלוחו של שמעון הוא להלוות מעותיו לגוי זה.