פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה

 
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קס"ז.

מלוה אדם לחבֵרו מנה על תנאי שיתעסק לו לריווח המלוה עד שיהא שני מנים, וכל הזמן ההוא יהיה באחריות המלוה, ולכשיהיו שני מנים – יחזרו שני המנים למלוה לקרן; ומשם ואילך יתעסק בו עוד הלווה לטובתו, שיהיה כל הריווח של הלווה, ויהיו אז המעות באחריותו. ובלבד שיתן לו המלוה שכר עמלו עד שיהיו שני מנים, שלא יהיה ריבית מוקדמת.

ואם התנה עמו שכרו בתחילה אפילו בכל שהוא, שיתן לו שכר עמלו – סגי. אבל אם לא התנה עמו כן מתחילה – לא סגי בכל שהוא, רק צריך לתת לו שכר כפועל בטל בכל יום ויום, כמו שיתבאר בסימן קע"ו בעזרת השם. כן הוא מסקנת הפוסקים.

וראיתי אחד מן המורים שלמד המלווים לעשות כן, ורצה למצוא תחבולה שיהא המלוה בטוח שירוויח הלווה בבירור עד שיעלה הריווח לשני מנים בזמן מועט וקצוב שקצב לו המלוה להיות המעות באחריות. וסדר ותיקן לכתוב בשטר על זה הדרך, שכשהתנה שיתעסק הלווה במעות לריווח המלוה ובאחריותו עד שיהיו שני מנים – יגבילו לו זמן ללווה לאותו ריווח. ויאמרו: בתוך זה הזמן כגון בחודש או בשנים – תרוויח כך קצוב עד שני מנים, ואחר כך יהיו בידך על אחריותך עד כלות חצי שנה או שנה, ואחר כך תשלם לי הקרן עם הריווח הראשון דהיינו סך הכל שני מנים. ואחר כך צווה להתנות בתוך השטר צד ההיתר של בעל תרומת הדשן בסימן ש"ב, עיין שם. ואמר שבתוך השנים, חודשים הראשונים שהם באחריות המלוה ועל הריווח שלו – לא יהיה שום אדם נאמן לומר שהפסיד הלווה או שלא הרוויח כל כך, רק פלוני ופלוני כגון הרב ושליח הציבור, שיעידו שידעו הם שהפסיד ושלא הרוויח בו. וכל זמן שלא יהיו לו עדים כאלו – יכול המלוה לומר "אני יודע שלא הפסדת ושהרווחת כל הסך, וצריך אתה לשלם לי כך בכלות השנה הקרן וגם הריווח שקצבת לי, דהיינו שני מנים". עד כאן התחבולה שהמציא המורה.

ועתה ראה טעות הגדול מזה המורה, שבא להתיר ריבית גמור. כי טעותו מפורסמת: שאין זה דומה כלל לתקנת הגאון בעל תרומת הדשן ז"ל, שהוא ז"ל לא המציא תקנה זו, והיקל קצת רק כדי לתת מחיה לבני ברית שאינם בקיאין במשא ובמתן, כדי שיהיו לפחות בטוחים על הקרן שלהם. ואמר מאחר דמכל מקום יש בזה קצת אחריות הפסד על המלוה, דשמא יזדמן שאותן שנים האנשים שביררו ידעו בהפסד, ויהיה ההפסד על המלוה, והוה ליה בצד מה קרוב להפסד ולשכר. שזה הוא דבר שאינו נמנע, דאדרבה דבר מצוי הוא דהפסד ברוב פעמים מילתא דעבידא לגלויי הוא. ועוד: שיש בזה טענת מחילה, כמו שיתבאר בסמוך בעזרת השם.

אבל לעשות בזה ביטחון על הריבית חלילה חלילה שיעלה על לב הגאון להתירו, דוודאי דבר זה נמנע הוא שיהיו עדים מצויים על זה, שאין דרך בני אדם לידע בריווח של חברו במשאו ובמתנו. ועוד: כאן אין שייך טענת מחילה כמו שיתבאר גם כן בסמוך בעזרת השם. ואם היה זה עולה על הדעת שאפשר לעשות ביטחון על הריבית, היו הם חכמים חס ושלום יותר ממשה רבינו עליו השלום ותורתו חלילה! דוודאי לא היתה התורה אוסרת את הריבית אם היה אפשר לתקן למצוא בו היתר נקל כזה, שהם עושים עצמם לנביאים בתחילת ההלוואה שיאמרו ברור לנו שתרוויח כך וכך בתוך אלו השנים חודשים הראשונים המוגבלים למלוה, ולכך תכתוב מעכשיו שתשלם לי סך קצוב כזה לזמן כך. דאם לא כן בכלות אותו הזמן שקצב, אם יאמר הלווה "לא הרווחתי" ולא יהיה לו עדות, וכי יוכל המלוה לומר "ברי לי שהרווחת כך וכך, וסך כך וכך יש לי בידך?" דבשלמא תקנת הגאון בעל תרומת הדשן ז"ל שהיא אינה אלא על הקרן שהלווה לו, כשיגיע הזמן אם יאמר הלווה "הפסדתי מן הקרן", יאמר המלוה "ברי לי שסך כך וכך יש לי בידך, ואם תאמר 'כבר הפסדתי' – פסלת עצמך שלא תהא נאמן אפילו בשבועה שהפסדת, וגם פסלת כל העולם מהיות עדים על כך חוץ מפלוני ופלוני. לכן או הביא לי אותם העדים, או תן לי מעותי שאני טוען ברי שהם לי בידך. ואף אם תמצא לומר שאמת הוא כמו שתאמר שהפסדת, כבר מחלת לי ההפסד והבטחתני לתת לי מעותי הנפסדים בדרך מתנה אם לא יהיו לך עדים פלוני ופלוני על ההפסד."

ומתנה כזו לא מצינו שאסרה התורה. אבל על הריבית איך יעלה על לב שום בר דעת שיטעון המלוה כן? שאף אם הלוה פסל את עצמו משבועה על זה, וגם פסל כל העדים שבעולם חוץ מפלוני ופלוני, מכל מקום המלוה לא יוכל לטעון "ברי לי שהרווחת כך וכך" רק "שמא הרווחת"; אף על פי שעשה עצמו בתחילת ההלוואה לנביא – נביא שקר הוא.

ועתה אם האמת הוא שלא הרוויח הלווה – הרי הלווה והמלוה שניהם עוברים איסור דאורייתא: הלווה עובר וודאי איסור דאורייתא, והמלוה ספק איסור דאורייתא, שהלווה יודע בוודאי שלא הרוויח וכשנותן הכל עובר וודאי על לאו ד"לא תשיך" אלא שהבית דין מכריחין אותו לעבור עליו לשלם. והמלוה נכנס בספק ריבית דאורייתא, דשמא לא הרוויח הלווה והוא מקבל ריבית קצוצה. ולא עוד אלא שמכשיל גם הדיינים, שצריכים לפסוק לו שישלם לו על פי השטר, ועובר הוא והם על "לפני עור" וגומר. מאי אית לך למימר: יאמר המלוה אף אם לא הרוויח כבר מחל לי הלווה, והבטיחני לתתו לי במתנה אפילו לא ירוויח – זהו עיקר הריבית שאסרה התורה מתנה ומחילה כזו.

על כן אני אומר שהשטרות הנזכרים הם המכשילים את הרבים לעבור על כמה לאוין, הלווה והמלוה, והערב והעדים והדיינים. ראה טעות המכשול הגדול היוצא מזה: כי כן שמעתי מכמה מלווין באלו השטרות שאפילו המלוה בעצמו יודע בבירור לפי אומד דעתו שלא הרוויח הלווה כלום – הוא נוטל הריבית וקורא לו "ריווח", כי הוא חושב כתיבת השטר גורם לו היתר לקחת ריבית גמור המכונה בשטר "ריווח". ואני תמה על אלו המשובשים לפי דעתם המשובשת ודברי נביאותם, מה להם להאריך בשטרותיהם המשובשים ולשבש אותם באריכות דברים? אם נביאים הם לא היה להם לכתוב רק שטר קצר ויכתבו כך: "פלוני קבל מפלוני מאה זהובים לשנה למחצית שכר, והתנה עמו שירוויח בשנה זו מאתים זהובים, והמלוה קבל עליו אחריות החצי חמישים, וככלות השנה ישלם לו הלווה מאה של הקרן ומאה של הריבית המכונה "חצי ריווח". ולא יהיה שום אדם נאמן לומר שלא הרוויח כן, רק פלוני ופלוני שהם אחד בסוף העולם במזרח והשני בסוף העולם במערב", כאשר הם נוהגים לכתוב שני עדים. שידוע הוא שדבר נמנע הוא שידעו הם בהפסד ולא בריווח, רק יסמכו על נביאותם ויאמרו "וודאי הרוויח", ומתירין לעבור על כמה לאוין כמו שכתבתי.

סוף דבר הכל הולך אחר החיתום, ועינינו רואות שכולם נכסיהם מתמוטטים באחריתם. על כן אני אומר שאי אפשר לשום אדם לתקן הלוואה לישראל בריווח, אם לא יקבל עליו המלוה קצת אחריות אשר עוד יתבארו לפנינו בעזרת השם, ושיאמין המלוה ללווה על הריווח אם הרוויח אם לא. ועיין לקמן סימן קע"ו סעיף א דהיכא דקל לבוא לידי ביטול תורת ריבית – החמירו בו, עיין שם.

ולי נראה למצוא תקנה למלוין על השטרות ולכתוב כך: שחייב לו הלווה למלוה סחורה שיש לו עכשיו בביתו ומוכרה לו בזול, שהרי כל אדם יש לו רשות למכור סחורתו בזול אפילו שווה מאתים בעד מנה, ושיעמידנה למלוה בזמן פלוני; ואם יעבור הזמן, ולא יעמידנה לו לזמן שקבע – חייב לשלם בעד זו הסחורה אם ירצה, אפילו יותר מכפל מה שנתן לו, שזה היתר גמור. והוא שידע המלוה שהאמת כן הוא, שיש ללווה אותה הסחורה בביתו באותו פעם, כמו שיתבאר לקמן סימן קע"ז סעיף י"ח. ויקנה לו זו הסחורה מיד בקיבול קנין שיעשה על החוב. ואם לא יעמידנה לו לזמן שקבע – הרי הוא חייב לו חוב גמור לשלם לו בכל שוויה שהיה יכול המלוה למוכרה בשער היותר יוקר שאפשר. אבל אם אין לו הסחורה בביתו – וודאי ריבית גמור הוא, ואסור.

ואם אין ללווה שום סחורה בביתו יש לו גם כן תיקון: שיכתוב לו שחייב לו סחורה ידוע שכבר יצא השער, ושחייב לו להעמידנה לו לזמן פלוני בעד אותו השער, ואם לא יעמידנה לו לאותו זמן – שחייב לו בעדה סך כשער היוקר שאפשר להיות כמו שירצה. וצריך המלוה להאמין ללווה שלא יעמיד לו אותה הסחורה לזמן שקבע אם אינו רוצה בה, רק יכניס עצמו לשלם כל החוב שהתנה עמו בעדה. אבל זולת זה שלא יאמין המלוה ללווה שום האמנה – אי אפשר, ונמנע הוא לדעתי למצוא היתר למשא ומתן בריווח. נראה לי.

ונחזור לדברינו: והוא הדין שמותר לעשות התנאי איפכא, כגון שמלוה לו מנה שיתעסק בהם הלווה לזמן על אחריותו תחילה, וכשיעלה כך וכך, או אפילו לא יעלה כלום, או יעלה יותר או יפסיד – יחוייב בכלות הזמן להתעסק עוד עם המעות אחר כך זמן מוגבל לריווח המלוה. ובלבד שיתן לו מעט בשכרו כדי שלא יהא ריבית מאוחרת, דמשום ריבית מוקדמת או מאוחרת שאינה אלא מדרבנן הקילו בכי האי גוונא. וגם בכאן צריך שיאמין המלוה ללווה אם ירוויח אם לא ירוויח. ומה שירוויח ולא יעשה עמו סך קצוב להרוויח בתוך אותו הזמן, ולפסול כל העדים אם לא פלוני ופלוני כמו שהורה המורה, דהוה וודאי ריבית. נראה לי.