פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה

 
לבוש עטרת זהב על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן ק"ע

ישראל שלווה מעות מגוי בריבית – אסור לישראל אחר להיות ערב בשבילו, כיון שבדיניהם בתר ערבא אזלי תחילה. נמצא הערב כאילו הוא לווה מן הגוי, וחזר הוא והלווה לישראל, שהרי הוא יתחייב תחילה לפרוע לגוי ואחר כך יתבע הוא את הלווה.

לפיכך אם קבל עליו הגוי שלא לתבוע לערב תחילה אם יהיה שם ולא יברח – הרי זה מותר.

ויש אומרים שאינו אסור אלא בערב שלוף דוץ, דהיינו שאין דין המלוה עם הלווה כלל. ואפילו אם יתבע את הלווה, יכול הוא לדחותו אצל הערב – זה וודאי אסור. אבל בסתם ערב, ואפילו בערב קבלן שיכול לתבוע מאיזה מהם שירצה – הרי זה מותר, כיון דאי בעי גוי אזיל אצל לווה תחילה, וגובה ממנו ריבית זה על הלווה נתרבה; והערב כשהוא פורע מה שנתרבה – על הלווה הוא פורע.

ואם עבר ונעשה ערב בעדו אפילו ערב שלוף דוץ – צריך לשלם לו כל ההפסד המגיע לו על ידו. אבל הריבית אינו צריך להחזיר לו, שאין אומרים לזה שיתן ריבית. מיהו אי כבר פרע לו הריבית – לא עדיף מאבק ריבית, ואין מוציאין ממנו.

סעיף בעריכה

וכן גוי שלווה מישראל בריבית – אסור לישראל אחר להיות לו ערב לישראל זה. אלא אם כן מתנה עם הגוי שכל זמן שיהא לו לפרוע – לא ידחנו אצל הערב. ואם קבל עליו כן אז מותר לישראל להיות ערב בעדו; אף על גב דכי לית ליה שקיל המלוה קרן וריבית מישראל זה – מותר לזה לקבל הריבית ממנו, שאז אינו משלם אלא בעד הגוי. אבל אם לא קבל עליו כן – הוה ליה כאילו הלווה ישראל זה לישראל הערב, ואסור לקבל ממנו אז הריבית.

ואם הישראל הערב לא ערב אלא בעד הקרן לבדו ולא בעד הריבית, אלא שהישראל המלוה יקח הריבית מן הגוי עצמו, או איפכא שערב לו בעד הריבית ולא בעד הקרן – זה בכל אופן מותר ממה נפשך: שאם לא ערב אלא בעד הקרן, אפילו אם תמצא לומר שהוא הלווה – הרי אינו לווה אלא קרן בלא ריבית, והגוי יתן ריבית בעדו. וזה אפילו גבי ישראל מותר, כדאמרינן לעיל: יכול אדם לומר לחברו "הילך זוז והלווה עשר דינרין לפלוני", כיון שאין הריבית בא מיד לווה ליד מלוה. ואם לא ערב אלא בעד הריבית, והגוי הוא הנקרא הלווה, למה לא יתן הישראל הריבית בעדו? אין כאן איסור כלל אפילו גבי ישראל, וכל שכן שיחזור ויקחנו מן הגוי, אף על פי שזה היה אסור לגבי ישראל.

ודווקא שהגוי נוטל המעות מיד המלוה. אבל אם ישראל הערב נוטל המעות מיד המלוה – אסור להיות ערב אפילו בעד הריבית לבדו, שכיון שהוא נטל המעות מיד המלוה, אף על פי שנותנן לגוי – מיחזי כאילו היה הוא הלווה, ואיך יתן אחר כך הריבית? וכשנטל הישראל הערב המעות מיד המלוה, נמי לא אמרן דאסור אלא כשהיתה ההלוואה בלא משכון. אבל אם הלווה על המשכון, אף על פי שנטל הישראל הערב המעות מן המלוה ונתן לגוי – מותר להיות ערב בעד הריבית, שאין אחריות הקרן למלוה אלא על המשכון.

ויש אומרים דבלא משכון, אפילו נטל הגוי המעות מיד המלוה, ואפילו לא ערב הישראל אלא בעד הריבית לבדו – אסור לישראל להיות ערב קבלן בעד הגוי; שכיון שאומר לו הישראל "כל זמן שמעותי ביד גוי, אתה נותן לו דינר בחודש" – הרי כל זמן שאין הגוי פורע הוא חייב ליתן לו ריבית. נמצא אחריות הקרן גם כן עליו עד שיפרענו, והרי זה כלווה מעות מישראל ואמר ליה "כל זמן שאני נותן לך דינר ריבית בחודש, לא יהא לך רשות לכופני לפרוע לך הקרן".

ואם היה לישראל משכון מגוי או ערב גוי, ובא ישראל ואמר ליה למלוה שיחזיר לגוי את המשכון, או שיפטור את הערב גוי והוא ערב לו – צריך לשלם לו כל הקרן והריבית שעלה עליו עד אותו היום. אבל לא הריבית שיעלה עליו מכאן ואילך, שכל מה שעלה עליו עד אותו היום נעשה הכל קרן, ואינו נקרא "ערב" אלא בעד הקרן. אבל מה שיתרבה מכאן ואילך עליה דידיה יתרבה. אם לא שהמשכון היה שווה יותר, שאז צריך להעלות לו גם הריבית שיעלה עליו מכאן ואילך עד כדי דמיו של המשכון, או יחזיר לו המשכון, שהרי על פיו נתנו לגוי, והוא ערב בעד כל המשכון.

ואם זקף הגוי תחילה הקרן עם הריבית, אז אפילו מה שיעלה אחר כך הוי כקרן עד כדי הזקיפה. וצריך לשלם לו הכל עד כדי הזקיפה, בין היה לו משכון על הכל בין לא היה לו משכון על הכל. אלא פטור הערב הגוי על פי דיבורו, שכיון שזקף עליו הכל – הוי הכל כקרן, והרי לא נעשה הוא ערב אלא בעד קרן, ואין כאן ריבית.