לבוש יורה דעה קמא

קיצור דרך: LEV:YD141

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • סימן קמא | >>

סימן קמא בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דין הצלמים והצורות

ובו שמונה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח

סעיף א

לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קמ"א.

וכיון דספק עבודה זרה אסורה, כל הצלמים הנמצאים בכפרים – אסורין בהנאה; דסתמא לשם עבודה זרה נעשו, שאין דרך הכפריים לעשות צלמים לנוי. אבל הנמצאים בכרכים – מותרים בהנאה, דוודאי לשם נוי נעשו. אלא אם כן עומדים על פתח המדינה, והיה בצד בצורה צורת מקל או צפור או כדור או סייף או עטרה וטבעת, דאלו וודאי לשם עבודה זרה נעשו.

ואותן צלמים שעושין עכשיו בשתי וערב – דינו כדין שאר צלמים ואסורים בהנאה, דמסתמא משתחווים להם. אבל אותן שתולין בצוואריהם – לזכרון עבידי שבאו ממקומות טעותיהם, ולא מחמרינן בהו.

וישראל שזקף לבֵנה להשתחוות לה, והשתחווה לו גוי – נאסרת. ואינה נאסרת מיד בזקיפה, דעבודה זרה של ישראל אינה אסורה עד שתיעבד, כמו שנתבאר לעיל סימן קל"ט סעיף א. מיהו בהשתחווה לה גוי – נאסרת; אף על גב שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, שאני הכא גבי עבודה זרה דאמרינן כיון דחזינן דישראל זה ניחא ליה בעבודה זרה – גוי זה שליחותיה דישראל קעביד. וילפינן לה מקרא, דכתיב גבי מלחמת יהושע בארץ ישראל: "ואשריהם תשרפון באש". ופרכינן: מכדי הארץ וכל המחובר לה ירושה היא מאבותיהם, שהרי נאמר לאברהם "לך אתננה" וגומר, וגוים שבאו אחרי כן האיך יכלו לאוסרן בהשתחוואה? ואי משום אשירות דמעיקרא, כלומר שהיו קודם שנתנה לאברהם ולא ידעינן הי נינהו, מכדי עבודה זרה של נכרי בביטול סגי לה? וקיימא לן נכרי מבטל עבודה זרה בעל כרחו, ליכפינהו לגוים דליבטלינהו. אלא על כרחך טעמא הוא: מדפלחו ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו בעבודה זרה, וכי אתו גוים דארץ ישראל ופלחו לאשרות שבה שליחותם דידהו עבדי. לפיכך נאסרו. והכי נמי ישראל שזקף לבֵנה – גלי דעתיה דניחא ליה בעבודה זרה, וכי אתא גוי ופלח לה – שליחותא דידיה קעביד ואסרה.

סעיף ב

המוצא שברי צלמים מושלכים בארץ, או שמצאן בתוך שברי נחושת, או אפילו שברי עבודה זרה עצמה שראינו שעבדוה כשהיתה שלֵמה – אפילו הכי מותרים, שכיון שנשברה שוב אין עובדין אותה. ואמרינן: הגוי רתח עליה, וברצונו שברה ובוודאי בטלה.

ונשברה מאליה לא חיישינן, דמסתמא עבודה זרה אינה משתברה מאליה, דהגוי מנטר לה. אבל אם מצא תבנית יד או רגל והוא עומד על בסיסו, כלומר שיש להם בית מושב רחב שיושבים עליו לבדם – הרי זה אסור בהנאה, שבזה ניכר שתחילתו נעשה כך לעובדו. ואין זה שבר ולא נתבטל, שכן דרכן לפעמים לעבוד ולהשתחוות ליד או לרגל בפני עצמו.

סעיף ג

המוציא כלים ועליהם צורת חמה או לבנה, או דרקון והוא דומה לנחש ויש כמין סנפירין בין פרק חוליות שבצווארו, אם הכלים מכובדים – אסורים, שוודאי נעשו לשם עבודה זרה. ואם הם מבוזים – מותרים, שלא נעשה לשם לעבוד במבוזים, ובוודאי לנוי עשאוהו.

והאי צורת חמה או לבנה, כתב מורי מהרמא"י ז"ל: לאו דווקא צורת חמה ממש או צורת לבנה ממש, אלא אפילו צורות שעושין לשמן כמו שעושין בעלי הטלסמאות צורות לכוכבים לעשות בהן מלאכתן, כגון בצורה המתייחסת לשמש מציירין מלך מעוטר יושב על עגלה, וכן ללבנה יש להן צורה מיוחדת שעושין לשמה – וכל אלו הם אסורות. עד כאן.

והיכי דמי מבוזים והיכי דמי מכובדים? שעל השיראים ונזמים וטבעת – הרי אלו מכובדים. ושעל המטבעות ויורות וקומקמוסין וחמי חמין וכוסות ששותין בהן, בין אם הם נעשו למטה מן המים או למעלה מן המים, ואפילו על אוגני הכלי – הרי אלו מבוזים ומותרים, כיון שמשתמשין למאכל ומשתה וודאי אינם עובדים אותם.

וכל זה בסתם שאין אנו יודעים שנעבדו הכלים הללו אם לא. אבל אם בידוע שלא נעבדו כלים הללו – אפילו שעל המכובדים נמי מותרים. וכן אם ידוע שנעבדו הכלים הללו – אפילו מבוזים אסורים, ולא אמרינן כיון שהם מבוזין אין עבודתן עבודה.

ויש מי שאומר שכל צורה שדרכה לעבדה בוודאי, אפילו שעל המבוזים אסורים, אף על פי שאין אנו יודעים אם הכלים הללו נעבדו אם לא, כיון שדרכה ליעבד חיישינן שמא נעבד ואסורה. ולפי זה בזמן הזה שמחקקים חקק בכלים ומציירים בהן שתי וערב ודמות אשה מניקה – המוצא אותן כלים אסורים. אבל אין נוהגין להחמיר בזה, משום דקיימא לן הגוים בזמן הזה אינם אדוקין בעבודה זרה הן, ואין עובדים גם לצורות אלו; ומותרין בהנאה אם מצאן, שאינם נעשים אלא לנוי. מיהו אין להשהותן משום חשד. ויש מחמירין בכל צורה שלא להשהותם משום חשד אפילו בזמן הזה.

סעיף ד

וצורת שאר כל המזלות ושאר צורות – המוצא אותם מותרות בהנאה, שאין דרך לעשותם אלא לנוי ולא לעבודה זרה, אם לא שיש הוכחה שנעשה לעבודה זרה כמו שנתבאר בריש הסימן.

במה דברים אמורים? במוצא. אבל לעשותם כולם – אסורים אפילו לנוי בעלמא, דכתיב: "לא תעשון אתי, אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם". ואמרו ז"ל דהאי "לא תעשון אתי" באפיה נפשיה קאי, ואינו דבוק עם "אלהי כסף" וגומר, דהא חזר וכתב בסוף הפסוק "לא תעשו לכם" והוא קאי א"אלהי כסף ואלהי זהב". ואם כן "לא תעשון אתי" למה לי? ודרשו ביה שפירושו לא תעשו כאתי, פירוש: דמות אותן שאתי. כלומר: דמות שמשי שמשמשין אתי במרום. והוא הדין דמות שמשי שמשמשין עמהן לפני במקדש. לפיכך אמרו שאסור לאדם לעשותן, לא שנא צורת אותם שבמדור השכינה כגון ארבע פנים להדי הדדי, ולא שנא אותם שבמדור העליון כגון חיות שרפים ואופנים ומלאכי השרת. ולא שנא אותם במדור התחתון כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות, לא שנא דמות אדם לבדו שזה גם כן נלמד ממלת "אתי", דדריש ביה נמי "אותי לא תעשום כאיתי", כלומר: דמות שאני מתראה בו לנביאים, והיינו צורת אדם.

ונראה לי דכולהו משתמעין מהאי קרא על זה הדרך, מדלא כתיב "לא תעשון שאתי", שהיה פירושו כאותם שאתי, שמע מינה שפירושו "לא תעשון כאותי". ומדלא כתיב "אותי", שמע מינה שגם כן פירושו אותם שאתי, והיינו דמות שמשי. וכן נמי שמשין שבמקרא הם בכלל שאסור לעשותן.

מיהו בשמשין שבמקדש כיון שאפשר לעשותן ממש כמותן, אמרינן לא אסרה תורה אלא דוגמתן ממש, ואם שינה כל שהוא – לא אסרה התורה, כמו שיתבאר בעזרת השם בסעיף ח. אבל באותם שבמדורות העליונים, שאי אפשר לומר שדוגמתן ממש אסרה תורה, שאין בכוח האדם לעשותן, לפיכך כולם אסורים בכל אופן. מיהו גם באלו בכל מה שנוכל לומר שהוא דוגמתן ממש, אמרינן שבאותו עניין אסרה התורה ולא באופן אחר. לפיכך אמרו שבארבע פנים וכן צורת חיות שרפים ואופנים ומלאכי השרת – אינם אסורים אלא בבולטות, שכן כשמראין עצמן לנביאים במראה הנבואה הם מראין עצמן בצורות בולטות. אבל בשוקעות כאותם שאורגים בגד ושמציירים בכותל בסמנים – מותר לעשותן, שאין זה דוגמתן כשמראין עצמן לנביאים במראה הנבואה.

ודווקא אלו שאין אסורין אלא בעשייה משום "לא תעשון אתי", ובמוצֵא הם מותרין מפני שאין דרך לעשותן לעבודה זרה – אינם אסורין בעשייה אלא בבולטות. אבל חמה ולבנה שדרך לעובדן – אסורין בין בעשייה בין במוצא, בין בבולט בין בשוקע. דהא במוצא אסורין משום שמא נעבדו, וכיון שאנו חוששין לשמא נעשית לעבודה זרה – אף בשוקע נמי איכא למיחש. ובעשייה אף על גב שאין אסורין משום "לא תעשון אתי" אלא בבולט, שכן הם נראין ברקיע כבולטין, מכל מקום אסור לעשותן אפילו שוקעות משום חשדא דעבודה זרה.

ובכל אלו שאמרו שאסור לעשותן משום "לא תעשון אתי" – אסור לעשותן אפילו לגוי, דהא סתמא כתיב "לא תעשון אתי", ולא כתיב "לא תעשון לכם", משמע דבכל גוונא קאסר עשייה אפילו לגוים. וכן מהאי טעמא אין חילוק בהן בין מכובדין ומבוזין, דכיון דאיסורא דידהו משום "לא תעשון" – בכולהו אסרה תורה, דהא סתמא כתיב "לא תעשון" וגומר. ואם גוי עשאם לו – אסור לישראל להשהותם.

וכן אם מוצא אותם, אף על גב שמותרין בהנאה – לא ישהם משום חשד שיאמרו הוא עשאן. וכל היכא דאיכא משום חשד אינם אסורים אלא ביחיד, אבל בשל רבים מותרין, שאין חשדא לרבים. וכן העשוין להתלמד להבין ולהורות בהן – כולן מותרין אפילו בולטות, דלהבין ולהורות לא אסרה תורה ללמוד אפילו דרכי עבודה זרה, ד"לא תלמד לעשות" – אבל אתה למד להבין.

סעיף ה

טבעת שיש עליה חותם שהוא צורת אדם, אם היתה הצורה בולטת – אסור להניחה ומותר לחתום בה, שהצורה נשקעת בשעווה. ואם הצורה שוקעת – מותר להניחה, ואסור לחתום בה מפני שהנחתם תעשה הצורה בולטת. ואפילו חתם לו גוי – אסור להשהותן. וכן הדין בשאר הצורות האסורות.

סעיף ו

צורת בהמות חיות ועופות ודגים, וצורות אילנות ודשאים, וימים ונהרות, והרים וגבעות – מותר לעשותם ולהשהותם, ואפילו היתה הצורה בולטת, שאין באלה לא משום "לא תעשון אתי" שאינם שמשים לא במדורות העליונות ולא במדור התחתון, וגם אין דרך לעשותן לעבודה זרה.

סעיף ז

יש מי שאומר שלא אסרו בצורת אדם ודרקון אלא דווקא בצורה שלֵמה בכל איבריה. אבל צורת ראש בלא גוף, או גוף בלא ראש – אין בה שום איסור לא במוצאה ולא בעושה; שאין כאן דמות אותי או שמשי, וגם אין דרך לעשות לעבודה זרה כך. וכן נוהגין להיתר.

סעיף ח

כבר אמרנו שגם דמות שמשין שבמקדש אסרה תורה. מיהו לא אסרה אלא דמותן ממש.

לפיכך לא יעשה אדם בית תבנית היכל כשיעור גובהו ואורכו ורחבו, או אכסדרה תבנית אולם, חצר תבנית עזרה, שולחן תבנית שולחן, מנורה תבנית מנורה. אבל עושה מנורה של חמישה קנים או ששה קנים או שמונה קנים, שאין אלו דוגמת מנורה שבמקדש שהיו לה שבעה קנים.

לפיכך של שבעה לא יעשה אפילו משאר מיני מתכות; אף על גב דשל מקדש היתה של זהב, כבר למדו רבותינו ז"ל בכלל ופרט וכלל בפרק הקומץ רבה שגם שאר מיני מתכות היתה כשרה במקדש אם היו צריכין לה, אלא דשל זהב קדמה משום נוי. וכן אפילו בלא גביעין וכפתורין ופרחים, או אפילו אינה גבוה שמונה עשר טפחים היתה כשרה, ואסורה לעשותה ממתכות. אבל של עץ שרי, שאינה כשרה כלל במקדש, ואין זה דמות שמשין שבמקדש.