פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה

 
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן קכ"ט.

כל מקום שהיין בחזקת משתמר, דאיכא למתלי שלא נגע בו הגוי – מותר אפילו בלא חותם.

כיצד? המניח נכרי בחנותו ויצא, או שהיה לו יין בספינה או בקרון, והניחו עם הנכרי והלך לו לבית הכסא או לבית המרחץ, או שהיה גוי מעביר לו חביות יין ממקום למקום והניחו לבדו עם היין ויצא, אף על פי שבכל אלו יש לנכרי שייכות ביין דאית ליה לאשתמוטי, שהרי ברשות עומד שם שהישראל הניחו שם – מותר.

מיהו לכתחילה לא יעשה אדם כן, שיניח גוי לבדו בבית עם יין. אבל בדיעבד מותר אפילו אם שהה זמן רב, מפני שהוא ירא בכל פעם "עתה יבוא ויראני", ואינו נוגע. אלא אם כן נודע שסגר הגוי החנות, או שהרחיק הקרון והספינה בענין שאין יכולין לראותו – אז היין אסור. אבל כל זמן שלא נודע, מספק אין חוששין שמא סגר החנות או הרחיק הקרון והספינה, דגם בזה מרתת הגוי שלא לעשותו. ואפילו אם סגר החנות נמי אם יש שם סדק או חור שיכולין לראותו בתוכו – חשוב כפתוח.

במה דברים אמורים? שיש דרך עקלתון שיוכל לבוא עליו פתאום שלא יראנו. וכן כשהלך לבית המרחץ – הלך דרך עקלתון בענין שלא ידע הגוי שהלך לבית המרחץ, ועל ידי כן ירא הגוי בכל פעם שמא יבוא עתה. אבל אם ראה הגוי שהלך לבית המרחץ – יודע שלא ימהר לבוא ואינו ירא.

וכן אם הניח גוי בחנות, לא יאמר לו "שמור לי"; שאם אמר לו "שמור לי" יודע שנסתלק משמירתו, ואינו ירא שיבוא פתאום. וכן בגוי המעביר לו חביות יין ממקום למקום, לא יאמר לו "אני אבוא אחריך" שזה הלשון משמע שרוצה לשהות אחריו. וכל שכן שלא יאמר לו שהוא מפליג בהניחו בחנות או במעביר יין.

אבל אם אמר לו – שוב אינו ירא שמא יבוא פתאום או דרך עקלתון, דלשונות אלו משמעותו שבזה הדרך יבוא. ואז הוי דינא הכי: אם החביות פתוחות, מיד שנעלמו מעיניו – אסורות, שהגוי סמך על דבריו שלא יבוא פתאום ונגע. ואם הם סתומות, אם יש בהפלגתו שיעור כדי שיוכל להסיר מגופת החבית כולה, בין שהיא של טיט בין שהיא של סיד, ולהחזירו ולטוחה מחדש ותינגב – אסור.

אבל אם אומר לו להפליג פחות מזה השיעור, אפילו יש בו כדי שיעור שינקוב חור בחבית או במגופה ויסתמנו – מותר, דלא חיישינן לפתיחת הנקב. וגם לזיוף החותם לא חיישינן, דמרתת שמא ירגיש הישראל.

ויש אומרים שאם הם סתומות – שרי בכל ענין, דגוי לא טרח לפותחם ולחזור לתקנן. ויש לסמוך על זה בהפסד מרובה, ועיין לקמן סימן ק"ל.

סעיף בעריכה

והא דשרינן כשיש דרך עקלתון – דווקא כשהגוי לבדו. אבל אם הם שנים או יותר – אסור, שאפשר לאחד מהם לשמור הדרך העקלתון, והאחר יגע.

סעיף געריכה

והא דשרינן כשהחביות פתוחות לגמרי בלא פקק – לא אמרן אלא בספינה או בחנות, שאין מלאכתו של גוי מיוחדת שם שיגע בחבית עצמה אלא לשומרו או להוליך הספינה.

אבל במעביר החביות ממקום למקום, שצריך הגוי לאחוז בחבית עצמה – לא התירו בחבית פתוחה, דבקל הוא נוגע ולא יראנו הישראל; והגוי אינו מרתת, מליגע שיכול לאישתמוטי ולומר "להחזיק בחבית נתכוונתי שלא תפול". ואפילו היא חסרה שאינו נוגע כל כך בקל, אפילו הכי כיון שיכול לאשתמוטי – נוגע ולא מרתת.

ומיהו דווקא שאינה חסרה כל כך שאם הרכינה בעודה על כתיפו יכול ליגע ביין. אבל אם היא חסרה כל כך עד שאין יכול ליגע ביין אלא אם כן הורידה מכתפו – לא חיישינן, דכולי האי מרתת ולא יכול לאישתמוטי.

סעיף דעריכה

והא דאסרינן בהודיעו שהוא מפליג אם החבית פקוקה – דווקא במקום שיש לחוש שמא גנב ושתה, ונתן מים במקומו או החליף טוב ברע. אבל במקום שאין לחוש שמא גנב ממנו, כגון בין הגיתות שרבים עוברים שם – מותר, מפני שהוא מתיירא מעוברי דרכים אפילו הם גוים.

סעיף העריכה

המוֹסר מפתח חנותו לגוי – היין שבו מותר, אפילו הודיעו שהוא מפליג. ואפילו הלך היהודי לעיר אחרת לחוג שם חג המועד, ולא נשאר שום יהודי בעיר, והניח היין במרתפו ומסר המפתח ביד הגוי – מותר, שלא מסר לו אלא שמירת המפתח; ולא ליכנס הרשהו, והוא ירא ליכנס בו אפילו מפני הגוים שבעיר, שיגידוהו ליהודי כשיבוא יפסיד נאמנותיה.

ויש אומרים שלא התירו אלא כשאינו יודע שהוא מפליג, ואז מותר אפילו מצאו שנכנס, שכיון שלא היה לו רשות ליכנס והיה נתפש על הכניסה – וודאי היה בהול בעודו שם ולא נגע, שהיה צריך להתיירא בכל פעם "עתה יבוא", שהרי לא הודיעו שהוא מפליג, ולצורך דבר אחר נכנס שהיה לו לאשתמוטי בו, ולא ליגע ביין. אבל אם הודיעו שהוא מפליג, אפילו נתפש כגנב על הכניסה אסור, דהא לא מרתת מן הגוים או אחרים שרואין שנכנס, שיגידו ליהודי שהרי נכנס; וכיון שיודע שהפליג – לא מירתת גם כן כל כך ליגע. והמיקל כסברא ראשונה לא הפסיד.

ואם עבר הגוי ונכנס שם: אם נתפש כגנב – שרי. ואם אינו נתפש כגנב, שיש לו התנצלות לאשתמוטי למה נכנס – אסור. ודווקא כשסגר הדלת במנעול בפנים, ואין סדק בחדר שיכולין לראות משם. אבל אם יש סדק, וכל שכן אם הניח הדלת פתוח – היין מותר, אפילו היה לו רשות בפירוש ליכנס שם ולא אמר לו שיפליג ויוכל לבוא בכל עת, דמרתת.

ואם הוא גוי שאינו מרתת, כגון עבדי המושל המחפשים בבתי יהודים – בכל ענין אסור, אם לא שיש לו סימן שיודע בו שלא נגעו ביין.

סעיף ועריכה

ישראל וגוי שהיו בספינה ובה יין של ישראל, ושמע הישראל קול תקיעת שופר שתוקעין לשבות, ונכנס לעיר והניח היין שבספינה עם הגוי, אם יש דרך עקלתון שיוכל לבוא עליו פתאום ואין שם גוי אלא אחד – היין מותר, דמרתת הגוי שמא יבוא פתאום, ולא נגע.

ואפילו אם יש בינו ליין יותר מאלפים אמה, וזה מפורסם אפילו לגוים שאין הישראל יכול ללכת בשבת יותר מאלפים אמה – אפילו הכי היין מותר דמרתת, מפני שאין אנו בעיניהם בחזקת שומרי שבת כראוי, ויאמר הגוי: "היהודי יחלל שבת בשביל היין ויבוא".

סעיף זעריכה

היו יושבים ישראל וגוי לשתות כל אחד מיינו, ושמע הישראל שקורין לבית הכנסת, והלך שם להתפלל והניח יינו, אם יש דרך עקלתון שיוכל לבוא עליו פתאום – היין מותר, דמרתת ולא נגע.

במה דברים אמורים? כשכל אחד שותה מיינו, ואין לגוי רשות לשתות מיינו של ישראל. אבל אם היו שותין ביחד מיין אחד, שהישראל מזג לגוי כשירצה לשתות, ויין לפניהם על השולחן, ויין אחר חוץ לשולחן, והניח הגוי לבדו – את שעל השולחן אסור, שיאמר הגוי "הרי הישראל זמנני לאכול ולשתות", וברשות נגע. ואת שחוץ לשולחן, מה שהוא בתוך פישוט ידיו – אסור, שהגוי מזג לו ממנו. ומה שחוץ לפישוט ידיו – מותר דלאו אורח ארעא של אורח לעמוד ולמזוג ממה שאינו על השולחן, ולא הוכן לסעודה זו.

אבל אם אמר לו הישראל "הוי מזוג ושותה" – אף מה שחוץ לפישוט ידיו אפילו בכל הבית אסור, דסמכא דעתיה דגוי שחזק ידו לשתות מן הכל; אפילו לא הודיעו שמפליג, שהרי הרשוהו לשתות מכל אשר יבחר. הלכך כל החביות הפתוחות – אסורות. והסתומות – מותרות; אם לא שישהא כדי שיסיר המגופה ויחזירנה ותנגוב, שהרי היה לגוי רשות לעשות זה, ולא היה צריך למירתת שמא יבוא בעת שיסיר אותו. וכיון ששהה כל כך – חיישינן שמא הגוי עשאו. ועל שאילתו ליכא למיסמך.

סעיף חעריכה

ישראל ששכר בית בחצר הגוי והניח בו יין, וסגר הדלת והכניס הבריח בטבעת, ושכח ולא סגר במפתח והפליג, ולסוף ימים הרגיש הגוי שלא היה סגור והודיע הדבר ליהודי – היין מותר. ולא חיישינן שמא נכנס הגוי וחזר והכניס הבריח, דהא לא ידע שהישראל הפליג ומירתת, דמימר אמר גוי "השתא מדכר ישראל שלא סגר במפתח ואתי" – לפיכך וודאי לא פתח ולא נכנס.

סעיף טעריכה

בית שיש בו יין לישראל, וגוי דר למטה וישראל בעלייה, וארובה מעלייה לבית לראות משם היין, ויצאו שניהם בבהלה מן הבית לראות חתן או הספד, וחזר הגוי קודם שחזר הישראל וסגר הפתח אחריו, ואחר כך בא הישראל, אף על פי שאין לישראל מעבר אלא דרך הבית ואי אפשר לו לעבור שלא יראנו הגוי – אפילו הכי היין מותר. דאמרינן: כשסגר הגוי לא סגר כדי ליגע ביין, אלא היה סבור שהישראל כבר נכנס לביתו והוא בעלייתו ושמא יראני, ולא נגע. ואפילו היה היין פתוח – מותר, דמרתת ליגע.

ודווקא שיצאו בבהלה וחזרו, דאפשר לומר מתוך בהלתו חזר ולא דקדק יפה בכניסת ישראל. אבל שלא בבהלה – היין אסור, דשמא דקדק הגוי וידע שעדיין לא נכנס הישראל, וסגר ונגע קודם שיבוא הישראל.

סעיף יעריכה

גוי ששמע קול שאגת אריה, ומפחדו נכנס לבין החבית של יין וסגר אחריו – אפילו הכי היין מותר, ואפילו הן פתוחות. אף על פי שאינו נתפש כגנב על הכניסה, שהרי להציל עצמו נכנס, מכל מקום הוא ירא שמא גם אחרים נחבאו שם ויראו אותו כשנגע.

סעיף יאעריכה

גנבים שנכנסו למרתף ופתחו חביות של יין, אם רוב גנבי העיר גוים – אסור. ואם רוב גנבי העיר ישראלים – מותר, דתלינן בהו. ואם רובן ישמעאלים – אסור בשתייה ומותר בהנאה, דישמעאלים אינם מנסכים כדלעיל סימן קכ"ד.

ואם יש ליהודים שכונה לבדם, שאין דרך הגוים מפסיקתה, ואפילו מעט גוים דרים גם כן בשכונתם – הולכים אחר רוב בני השכונה; אף על פי שרוב בני העיר גוים – היין מותר.

ובמקום שרגילין להצניע ממונם בחביות, ומניחין אותם בין החביות של יין, כדי להציל ממונם שיחשבו הגנבים שגם חבית זו היא של יין, ולפעמים יודעים הגנבים שבני אדם עושין תחבולה זו, ובאין ופותחין החביות לראות אם ימצאו שם ממון, אפילו רוב גנבי העיר גוים – היין מותר, דכיון דפתחי לשום ממונא, וחזו דהוא חמרא – פרשי, דבגניבותייהו טרידי ולא מנסכי. ואין לומר שמא נגעי וליתסר בשתייה, דהוה ליה כמו ספק ספיקא: שמא לא פתחוהו, ואם תמצא לומר פתחוהו שמא מתוך דהוו טרידי בגניבותייהו פרשי, ואפילו לא נגעו.

וכן גנבים גוים שדקרו חבית בסכין, ובידם קדירה ומשכו יין לתוכה, יש אומרים היין שבחבית יש להתיר מטעם ספק ספיקא: שמא מתוך שהוא בהול בקדירה זו לא נגע ביין, אלא מיד כשעבר הסכין את עובי השוליים יצא היין ולא נגע בו בסכין. ואם תמצא לומר נגע בסכין, כיון שלא נתכווין הגנב אלא לנקוב כדי שיצא היין ולא חשש למגעו – הוה ליה כוחו שלא בכוונה, ושרי. ויש להקל בזמן הזה שאינם מנסכים. אבל יין שבקדרה וודאי אסור, ועיין לעיל סימן קכ"ד סעיף כ"ד.

ואם יש הרבה חביות, קצתם סתומות בלא ברזא ובקצתם יש ברזא, ומצאו שעשו הגנבים ברזא לחבית שלא היתה מבורזת מתחילה והוציאו ממנה יין – אותו החבית אסור, והאחרות אפילו אותם שיש בהן ברזא – מותרים. ולא אמרינן כיון שעשו ברזא באחד ולקחו ממנו, כל שכן שמשכו מן המבורזות, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן.

סעיף יבעריכה

חיל שבא לעיר ונכנס לבית ישראל, בשעת שלום חביות פתוחות או אפילו הן פקוקות בעץ – אסורות, דוודאי פתחו ונגעו וחזרו ופקקם; כיון שאין טורח בפקיקה, אורחא הוא לפתוח ולחזור ולפקוק. אבל אם הם סתומות במגופות של טיט – מותר, דוודאי לא פתחום, שאם פתחום לא היו חוזרים וסותמים; שהרי אין אימת שום אדם עליהם, ולמה יטריחו עצמם לחזור ולסותמם? אבל בשעת מלחמה – אלו ואלו מותרות, דבהולים וטרודים הם, ואין להם פנאי ליגע וכל שכן לנסך.

ודווקא שהיו פתוחות מתחילתן, דלא מינכרא אם נגעו – תלינן לקולא לומר מחמת טירדא לא נגעו. אבל סתומות שנפתחו – וודאי אסורות, דהא חזינן דלא איכפת להו בטירדייהו ופתחו, וודאי נגעו גם כן.

סעיף יגעריכה

גוי שנמצא עומד אצל הגת, אם יש בו טופח על מנת להטפיח – צריך הדחה וניגוב. ולא סגי בהדחה, דחיישינן שמא נגע. ואף על גב דלעיל גבי נמצא בבור אמרינן דמירתת ולא נגע, הכא אמרינן דלא מירתת למיגע, שהוא סבור שאינו מפסידו כיון שאין בו יין.

לפיכך אם יש בו טופח על מנת להטפיח – הוי חיבור למה שבלוע בגת, וצריך ניגוב. אבל כשאין בו ליחות יין כל כך שמטפיח, אף על גב שהוא טופח – אינו חיבור למה שבלוע בגת, וסגי בהדחה ואין צריך ניגוב. אבל הדחה מיהא בעי להדיח הטופח, שהוא נאסר במגעו.

סעיף ידעריכה

זונה גויה במסיבת ישראל – היין מותר, שאינם מניחין אותה לנסך. דאף על גב דתכפייהו יצרא דעבירה לזנות, לא תקיף יצרא ליין נסך.

אבל זונה ישראלית במסיבת גוים – אף יינה של הזונה אסור, דהואיל וזילא עלייהו בתרייהו גרירא ושבקה להו לנסך יינה.

סעיף טועריכה

ישראל הניח יין בביתו בחלון שהוא פתוח, ובא גוי והכניס שם זונה, וסגר הדלת אחריו, ואחר כך בא הישראל ומצא את יינו כמו שהניחו, ואינו מרגיש בו שנגעו – היין מותר, דאמרינן: הגוי בעבידיתיה טריד, ולא היה לו פנאי לנסך.

סעיף טזעריכה

חצר שחלקוה בראשי יתידות בין ישראל לגוי, אף על פי שחביות פתוחות עומדות סמוך לחלקו של גוי תוך פישוט ידיו – מותרות, דמרתת הגוי לפשוט ידו וליגע.

וכן אם היה גגו של ישראל למעלה מגגו של גוי וחלוקים ביתידות – מניח הישראל שם יינו אף על פי שידו של גוי מגעת שם, דמרתת.

סעיף יזעריכה

חבית של יין שצפה בנהר, ונמצאת כנגד עיר שרובה ישראל, אם יש בנהר מכשולת וסכר אגמי מים, שהיו מעמידים אותה אילו באה ממקום אחר – מותרת, שאין לתלותה אלא בעיר שנמצאת כנגדה, והוא רוב ישראל. ואם אין בנהר סכר אגמי מים – אסורה, שאנו תולין אותה ברוב הסביבות שהם גוים. שבכל מקום שיש רוב וקרוב – הולכין אחר הרוב, דרובא עדיפא, דהתורה אחשבה "אחרי רבים להטות".

ואם נמצאת כנגד עיר שרובה גוים, אם רוב הסביבות ישראל ויכולה לבוא שם דרך ישרה שלא תטבע – מותרת, אפילו קרובה הרבה לעיר של גוים; עד שמוכיח קרובתה שהיא של גוים – מניחין הקרוב והולכין אחר הרוב, דרובא עדיף מקרוב. ואם לאו שאינה יכולה לבוא מהסביבות – היין אסור בהנאה. והחבית מותרת בהנאה למוצאה, ממה נפשך: שאם הוא של ישראל – גם היין היה מותר בשתייה. ואפילו אם הוא של גוי, אף על פי שהיין אסור – בהנאה מכל מקום החבית מותר בהנאה.

ואם בא ישראל ונתן בה סימן – הרי יצאה מחזקת יין נסך ומותרת בשתייה. אבל אין צריך להחזירה לו והיא של מוצאה, דכיון דרובא גוים – וודאי נתייאשו הבעלים. ודווקא שהיא סתומה או אפילו פקוקה בעץ, שאם מצאוה גוים ופתחוה למה להו לחזור ולפוקקה? שהרי הניחוה ללכת לאיבוד, ולא היה להם להתיירא משום אדם, דהא מצאוה על הנהר. אבל אם היא פתוחה לגמרי, חיישינן שמא מצאוה גוים ונגעו בה, ואחר כך הניחוה ולא רצו ליטלה, ואסורה.

סעיף יחעריכה

חבית של יין שנמצאת בכרמו של ישראל, ויש כרמים אחרים של ישראל סמוכים, וכרמים רבים מהם של גוים סביבותיהם, אף על פי שרחוקים משל ישראל – החבית אסור, דאזלינן בתר רובא; אף על גב דאיכא קורבא דמוכח דשל ישראל היתה, ואין צריך לומר בשאין שם כרם אחר של ישראל אלא זה דוודאי לא מכרם זה הוא, דאין דרך לגנוב מכרם ולהצניע בתוכו.

והוא הדין להקל אמרינן הכי: כגון שנמצא בכרמו של גוי, אף על פי שיש כרמים אחרים של גוים, אי איכא כרמים של ישראל רבים מהם אפילו הם רחוקים מהם – הולכין להקל. והוא שיושבת בין ההרים שאינה מעבר לעוברי דרכים; הא לאו הכי אסורה, שרוב עוברי דרכים גוים הם, וחיישינן שמא מהם נפל, דהא אזלינן בתר רובא.

במה דברים אמורים? בבקבוק שדרך עוברי דרכים להוליך כיוצא בו. אבל חבית שאין דרך עוברי דרכים להוליך כיוצא בו – אין תולין אותו בעוברי דרכים, דוודאי לאו מהם נפל שאין מוליכין בכיוצא בזה.

סעיף יטעריכה

נודות יין שנמצאו מושלכים בדרך, אם רוב שופכי יין בנודות ישראל הם – מותרים אם הם נודות גדולים שאין דרך עוברי דרכים להוליך כיוצא בהם.

אבל אם הם קטנים, שדרך עוברי דרכים להוליך כיוצא בהם – אסורים, שאנו תולין בהן שרובם גוים.

ואם היו גדולים וקטנים – כולם מותרים, שהגדולים מוכיחים על הקטנים שהם משופכי יין והרי רובם ישראל. והקטנים להכריע המשא ולהשוותו באו, שכן דרך מוליכי היין כשיש להם שתי נודות זה גדול מזה מעט, ומכביד המשא לצד אחד – מניחין נוד קטן אצלו להשוות המשא.

סעיף כעריכה

ישראל שיש לו יין באוצר שלו, ופתח אוצר סגור במפתח אחד ומצא הפתח פתוח, וגוי אחד מודה שהוא פתחו לשאוב מים מבור שבאוצר שהיה צריך לבנין ביתו וכי האי גוונא – היין מותר מתרי טעמא:

  • חדא: שאין צריכין להאמין לו שנכנס לא הוא ולא גוי אחר.
  • ואם תמצא לומר נכנס, שהרי היה נתפש כגנב על הכניסה, ואמרינן וודאי דלה מים ויצא ולא נגע, דמרתת הוה.

בעל הבית שאמר לשפחתו להכין השולחן, והשפחה לא היתה בקיאה בדת יהודית, ובא בעל הבית ומצא יין על שולחנו, ושפחתו הגויה אומרת שלקחה היא היין ממרתיפו שבו יין הרבה – כל היין שבמרתף מותר, דאין הגויה נאמנת לאוסרו ואימא ממקום אחד לקחה. אבל שעל השולחן – וודאי אסור, דהא היא הביאתו.

וכן ביהודית שטמנה המפתח מהמרתף ולא מצאו במקומו, ומצאו אחר כך כד יין טמון בבית, ואמרה שפחתה הגויה שהיא לקחה היין מהחבית שבמרתף – אינה נאמנת לאסור היין שבמרתף, ואימר ממקום אחר לקחה.

אבל גנבים שנכנסו למרתף ומשכו יין והניחו ברזות פתוחות, ונמצא אחר כך הברזא סתום, ואמרה שפחה גויה שהיא סתמתן, כיון שנתייחדה הגויה בוודאי עם היין ואינה נתפשת כגנב על הכניסה, דאית לה אמתלא שנכנסה להציל היין, ואיכא רגלים לדבר שהיא סתמתן – היין אסור. מיהו בזמן הזה שאין הגוים מנסכין – שרי, כמו שנתבאר לעיל סימן קכ"ח.