לבוש יורה דעה קכח
קיצור דרך: LEV:YD128
לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה
<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • סימן קכח | >>
סימן קכח בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)
א • ב • ג • ד • ה
סעיף א עריכה
גוי העובד עבודה זרה ודרכו לנסך – אין מייחדין אותו עם יין, אפילו שעה מועטת ואפילו הוא ברשותינו. ואם ייחדו אצלו – אסור בהנאה, דחיבת נסך עליו ובוודאי נסכו.
אבל גוי שנודע לנו שאינו עובד עבודה זרה, ואינו מנסך אלא שאוסרו בנגיעה בשתייה – מותר לייחד אצלו יין ברשותינו לזמן מועט. ולא חיישינן שמא יגע, דמרתת שמא יבוא הישראל ויראה.
ודווקא לזמן מועט, כגון כדי שילך מיל או יותר מעט, אפילו בעיר שכולה גוים ואפילו הודיעו שהוא מפליג. אבל לזמן מרובה אפילו בביתינו, או להפקיד יין אצלו בביתו אפילו לזמן מועט – אסור. ואם עבר והפקיד – אסור בשתייה שמא נגע.
וגוים שבחוצה לארץ, אף על פי שאינם עובדים עבודה זרה ואינם יודעים בטיב ניסוך, מכל מקום מנהג אבותיהם בידיהם לעשות כמעשה ניסוך. ואין מייחדין יין אצלם אפילו לזמן מועט, ואם עבר אסור בשתייה.
סעיף ב עריכה
ישמעאלים לאו עובדי עבודה זרה הן, ומותר לייחד אצלם אבל לא להפקיד. ושאר כל הגוים מנסכין, ואין מפקידין ולא מייחדין אצלם. ולא מבעיא שאסור לייחד אצלם, אלא אפילו בלא ייחוד כל היכא דאיכא למיחש שמא נגע בו – אסור. כגון יין שנמצא עומד בבית שיש בו יין של ישראל, אם יש לו מלוה על אותו יין, כגון שעשאו לו אפותיקי או משכנו לו – אסור, דחיישינן שמא נגע. דבכהאי גוונא לא מרתת ליגע, ואפילו אם היה היין בחותם אחד.
אבל אם אין מלוה על היין, אף על פי שיש לו מלוה על הישראל בעל היין והגיע זמן פרעון המלוה – אפילו הכי מותר, דמרתת ליגע; דמה לו וליין, שמא הישראל יפרע לו מעותיו. ואפילו היה עומד בצד היין סמוך לו ממש בכדי פישוט הידים, ואפילו אין ביין שום חותם – לא חיישינן שמא נגע, שמאחר שהוא יודע שיפסיד הישראל יינו אם יגע בו – ירא הוא ליגע.
ואפילו נמצא בידו קצף שרגיל לעלות על פי היין – מותר, שאנו תולין לומר מדופני החבית לקחו ולא מפיו. אבל אם נמצא בידו דברים שאינם נמצאים רק על פי החבית, אף על פי דהגוי נתפש עליו כגנב – אסור, דהא מכל מקום מפי החבית בא. וכן אם מצא שהגוי תופש הברזא בידו – היין אסור. ולא אמרינן שהברזא מנפשיה נפיל והגוי הגביהה, דלעולם תלינן בדבר הרגיל להיות: ואין דרך הברזא ליפול מעצמו, ובוודאי הגוי הוציאו ונגע ביין.
סעיף ג עריכה
בית שיש לישראל וגוי יין בתוכו, ונכנס הגוי לראות יינו וסגר הדלת אחריו במנעול מבפנים, עד שאם בא ישראל ליכנס שלא מדעת הגוי לא היה יכול – היין של ישראל אסור; שהרי אין הגוי נתפש כגנב על סגירתו, דהא יש לו רשות לעשות כן.
ואם היו נקבים בדלת, שהישראל יכול להסתכל ולראות משם – כל החבית מותרת אפילו בשתייה ואפילו הם פתוחות, דמרתת הגוי מליגע מפני הנקבים. ואם לא יוכל הישראל לראות דרך הנקבים כל החביות שלו רק קצתם, את שיוכל לראות דרך שם – מותר בשתייה, והשאר – אסור בהנאה שמא ניסך.
ואפילו החביות סתומות, אם שהה שם הגוי כדי שיפתח ויגוף ותגוב המגופה, ואפילו היה ישראל דר באותו בית – אסור. ואף על פי שאין הגוי יכול למנוע לישראל מליכנס וצריך לפתוח לו כשיבוא פתאום וידפוק, אפילו הכי אינו מתיירא, שהרי יכול לשמוט ולומר "ישן הייתי ולא שמעתי, ולכך לא פתחתי לך". אבל אם לא סגר במנעול – מותר בשתייה, דמתיירא הגוי שמא יכנס הישראל עליו פתאום.
סעיף ד עריכה
ואם אין בבית אלא יינו של ישראל לבד ונמצא גוי בתוכו, אם אין הדלת נעול – היין מותר בשתייה, דמרתת הגוי שמא יבוא הישראל פתאום. ואם הוא נעול במפתח מבפנים, אם אין הגוי נתפס כגנב על הכניסה, כגון שיכול לישמט ולומר טעם למה נכנס, אף על גב שנתפש כגנב על הנגיעה – לא מרתת כיון שהוא נעול, וחיבת ניסוך עליו ונוגע בו מהרה קודם שיבוא הישראל, והיין אסור בהנאה דשמא ניסך. ואם הוא נתפש כגנב על הכניסה – מותר בשתייה, דוודאי מרתת ליגע.
ויש אומרים דבזמן הזה שאין הגוים מנסכין, אפילו אינו נתפש כגנב על הכניסה – שרי, דוודאי לא נגעו כיון דאין חיבת ניסוך עליו, אלא אם כן יש לחוש שנגעו לשתות ממנו או להנאה אחרת. מיהו אם פי החבית רחב או שהוא בקנקן שיש לחוש שמא נגע בו כדרך מתעסק – חיישינן, ואסור בשתייה.
סעיף ה עריכה
חבית של יין של ישראל מונחת בשוק ונמצא גוי עומד ביניהם, אם הוא גוי חלש שאימת שופטי העיר עליו, שאם ימצאוהו נוגע נתפש כגנב לעשות בו דין על הנגיעה כגנב – היין מותר בשתייה. ואם לאו – אסור בהנאה. ועיין לעיל בדין הסמוך עוד מדינים אלו.