לבוש אורח חיים תרץ

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש החור על אורח חיים • סימן תרץ | >>

סימן תרץ בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דיני קריאתה

ובו שמונה עשר סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח

סעיף א

המגילה אינה אלא סיפור דברים לזכור את הנס, ואין בה בקריאתה משום אימה או יראה או קדושה. לכך מותר לקרותה בין עומד בין יושב; אלא השליח צבור הקורא אותה בציבור לא יקרא אותה לכתחילה יושב, מפני כבוד הציבור. וכן לא יקרא אותה עד שיאמרו לו קרא, מפני כבוד הציבור.

סעיף ב

ואפילו שניים ואפילו עשרה יכולים לקרותה ביחד, ויוצאים הם והשומעים אף על גב דתרי קלי לא משתמעי, הני מילי בתורה ודברים אחרים, שאין ליבות השומעים נמשכים אחריהם אלא אם כן ישמעו אותו בפירוש; אבל במגילה, שהיא סיפור דברי זכרון הנס, ליבות השומעים נמשכים אחריהם ויהבו דעתייהו, ואפילו הרבה קולות נשמעים להם.

סעיף ג

וצריך לקרותה כולה, כדי לזכור כל תוקף דברי הנס, גלגוליו וסבותיו, שכן כתיב (אסתר ט, כט): "ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף לקיים" וגו'. וצריך לקרותה מתוך הכתב; ואם קראה על פה, לא יצא. שהרי גם היא מן הכתובים, שברוח הקודש נכתבה, ודברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה. ועוד, דילפינן "זכירה" "זכירה"; כתיב הכא: "נזכרים ונעשים" (אסתר ט, כח), וכתיב התם: "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה, יז); מה להלן – "זכור" בקריאה בפה ומתוך הספר, כדכתיב התם (שמות יז, יד): "כתוב זאת זכרון בספר", כדאיתא לעיל סימן תרפ"ה, אף כאן זכירה בפה ומתוך הספר. הלכך צריך שתהא כתובה כולה לפניו, שלא יהא ספר חסר, שהרי נקראת "ספר", לא מקצת ספר. ודווקא לכתחילה; אבל בדיעבד אם השמיט הסופר תיבות, אפילו עד חציה, וקראה הקורא על פה, יצא, דכיון שנקרא גם כן "אגרת" – אין מדקדקין בה לפוסלה בכך, ואין קדושתה כקדושת ספר תורה ליפסל בחסירות ויתירות. והוא שיהיה דילוג התיבות מאמצעות העניין, ולא שתחסר עניין שלם מהעניינים המאורעים; אבל אם חסר בה עניין שלם מהעניינים המאורעים, כגון מתחילת הספר עד "איש יהודי", שהוא עניין שלם, וכהאי גוונא, הרי הוא ספר חסר, וצריך שיקרא אותה מספר שלם, שהרי נקרא "ספר". מיהו כיון שיש לפניו כל העניינים המאורעים אלא שחסרות קצת תיבות, הוו כדברים הנכתבים בראשי פרקים לזכור כל העניינים, ויצא בהם. מכל מקום, כיון שהיא נקראת "ספר" והיא בין הכתובים – צריך להיות הכתוב לפחות חציה; אבל אם חסר בה ביותר מחציה, ואפילו הם כתובות, אלא שהם מטושטשות ואין רישומן ניכר, פסולה. אבל רישומן ניכר, אפילו רובם מטושטשות, כשירה.

סעיף ד

מי שאוחז בידו מגילה שאינה כשרה לקרות בה, כדי לשמוע אותה מפי ש"צ שיש לפניו מגילה כשרה, לא יקרא עמו, מפני שהוא נותן דעתו בקריאתה באותה מגילה, והרי היא פסולה והוי כקורא על פה. ואין צריך לומר שלא יסייע שום אדם לחזן על פה, אלא ישמע מפי הש"ץ וישתוק. וכן הפסוקים שנהגו הציבור לענות כולם יחד, חוזר הש"ץ עליהם וקורא אותן מתוך הספר והם ישתקו, לפי שבקריאת הציבור לא יצאו ידי חובתן שהרי קראו אותם על פה. לכן ראוי לגעור באותם המשמיעים קולם הקוראים בעל פה ומסייעים לחזן, מפני האחרים השומעים; דשמא יתנו לב לזה שקורא בעל פה ולא לחזן, ולא יצאו.

סעיף ה

אין להפסיק בקריאת המגילה, מפני שנקראת אגרת, ודרך אגרת לקרותו בלא הפסקה. לכך צריך לכתחילה לקרותו בלא הפסק, כדרך שקוראין אגרת. אבל אם קראה סירוגין, דהיינו שפסק ושהה בה ואחר כך חזר למקום שפסק, או אפילו שח בינתיים, אפילו שהה כדי לגמור את כולה, יצא; והוא שלא יפסיק בה בעניינים אחרים. הלכך, היה כותבה, כגון שהיה קורא פסוק במגילה שלימה וכשרה, ופסק וכתב אותו הפסוק שקרא, ואחר כך חזר וקרא פסוק אחר וכתבו, יצא, ובלבד שתהא כתובה כולה לפניו המגילה שמעתיק ממנה. וכן אם היה קורא פסוק ומגיהו, או שקורא פסוק ודורשו, יצא. והוא שמכוין לקרותה כראוי לצאת בה; וכן לא יפסיק בה בעניינים אחרים כשדרשה. והוא שיקרא אותה כסדר, אבל אם קראה סירוגין, והוא שקרא פסוק ראשון ודולג השני וקורא השלישי ואחר כך חזר וקרא השני, לא יצא, דהוה ליה למפרע.

סעיף ו

והקורא למפרע לא יצא, שלא קרא זכרון הנס בהוייתו, וכתיב (אסתר ט, כח): "נזכרים ונעשים", הוקש זכירה לעשייה; מה עשייה למפרע אי אפשר לעשות יום ט"ו קודם יום י"ד, כך הקריאה למפרע לא יצא. הלכך אם דילג הקורא פסוק, לא יקרא לפניו ויחזור ויקרא הפסוק שדילג, אלא יתחיל מהפסוק שדילג, ויקרא משם ואילך.

סעיף ז

מגילה נקראת בכל לשון, ובלבד שיבין אותו הלשון שקורא; שעיקרה לא נתקנה אלא לידע ולזכור אותו הנס.

סעיף ח

והוא שתהא כתובה לפניו באותו לשון; שאם אינה כתובה לפניו באותו לשון שהוא קורא, אפילו הוא מבין באותו לשון שכתוב לפניו, ואפילו הוא לשון הקודש, הוי כקורא על פה, והקורא על פה לא יצא.

סעיף ט

וכן אם היא כתובה לפניו באותו לשון שהוא קורא והוא אינו מבין באותו הלשון – לא יצא; כיון שאינו מבין מה שהוא מדבר, אין כאן זכרון הנס. וכיון שהוא לא יצא – גם השומע ממנו לא יצא, אף על פי שהשומע מבין אותו הלשון והיא כתובה לפני הקורא באותו לשון – לא יצא השומע; שכיון שהקורא לא יצא, איך יצא השומע? ונראה לי שהוא הדין אם הקורא מבין אותו הלשון וכתובה לפניו באותו הלשון, שאמרנו שהקורא יוצא בה, אם השומע אינו מבין אותו הלשון – השומע אינו יוצא; כיון שאינו מבין, אין כאן זכרון הנס גבי השומע.

סעיף י

במה דברים אמורים? כשהיא כתובה תרגום או באחד משאר לשונות הגוים; אבל אם היא כתובה בלשון הקודש וקורא אותו בלשון הקודש, הכל יוצאין בו אף על פי שאין מכירים אותו לא הקורא ולא השומע, שכיון שתחילת תיקונה וכתיבתה היתה בלשון הקודש – שפיר הוי פרסומי ניסא בכך. הלכך מי שיודע בלשון הקודש ושאר לשונות – לא יקרא אותה אלא בלשון הקודש, כיון שהוא יודע אותו ועיקר מצות קריאתה הוא בכך.

סעיף יא

וגם יש למחות ביד הקורא שיקרא אותה לנשים בלשון לעז, אפילו היא כתובה לעז, אלא דווקא בלשון הקודש; כיון שהקורא מכיר בלשון הקודש, גם הוא קורא להם בלשון הקודש. ואם קראה מקצתה בלשון אחד ומקצתה בלשון אחר והוא מבין ב' הלשונות, וגם היא כתובה לפניו כך, יצא. ובכתב לא קפדינן, שאם היא כתובה לפניו באותו לשון שהוא קורא והוא מבין אותו הלשון – יוצא, אף על פי שהכתב באותיותיו אינה אשורית ואינו מיוחד לבני אותו הלשון – לית לן בה; דהא לא נכתבה לא בארץ ישראל ולא באשור. ועוד, בוודאי לא דקדקו מרדכי ואסתר באיזה כתב יכתבו אותה, שהרי כתבו לכל מדינה ומדינה ככתבה ולשונה כדי שיבינוה הכל. מיהו נוהגין בזמן הזה לקרות הכל בלשון הקודש ולכותבה בכתבי אותיות הקודש.

סעיף יב

קראה מתנמנם, יצא. היכי דמי מתנמנם? נים ולא נים תיר ולא תיר, דקרי ליה ולא ידע לאהדורי סברא.

סעיף יג

ודווקא כשהקורא עצמו מתנמנם יצא, הואיל והוציאה מפיו; אבל השומע מתנמנם לא יצא, שאי אפשר לכוין דעתו לקריאתה.

סעיף יד

הקורא את המגילה צריך שיכוין לצאת בקריאתה ולהוציא בפיו לכל השומעים, וגם צריך שיכוין השומע לצאת בשמיעה זו. ואם הקורא הוא שליח ציבור בבית הכנסת, מסתמא דעתו על כל השומעים, וכל הנותן דעתו לצאת בה יוצא. ואפילו הוא אחורי בית הכנסת ואין הש"ץ רואה אותו, דעתו עליו להוציאו.

אין מדקדקין בטעותיה. יש מפרשים דווקא כגון טעות דההוא עובדא דתרי תלמידי דרב (ירושלמי מגילה ב ב) דחד אמר יהודים וחד אמר יהודיים, ולא הדר חד מינייהו משום שלשון והעניין אחד הוא; אבל טעות אחר מדקדקין בו להחזירו, שאם לא יחזור הרי לא קראה כולה.

סעיף טו

צריך לומר עשרת בני המן ותיבת "עשרת" עמהם בנשימה אחת, להודיע שכולם נהרגו ונתלו כאחד ויצאו נשמותיהן כאחד. והני מילי לכתחילה, אבל בדיעבד יצא אפילו לא אמרן בנשימה אחת.

סעיף טז

צריך שיאמר אחר המגילה: ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ארורים כל הגוים, ברוכים כל ישראל, וגם חרבונה זכור לטוב; שעל ידו נתלה המן.

סעיף יז

נוהגין לפשט את המגילה כאיגרת קודם שיתחיל לקרות, מפני שנקראת איגרת, ועוד כדי לפרסם ולהראות את הנס. וכשיגמור אותה חוזר וכורכה משום כבודה, ואחר כך מברך ברכה אחרונה. כשהקורא קורא שם המן, יאמר השומע^[1]: "שם רשעים ירקב". ונוהגין התינוקות לנקש בשמעם שם המן, ויש להם סמך משום דכתיב (משלי י, ז): "שם רשעים ירקב", וכתיב (שמות יז, יד): "מחה אמחה את זכר עמלק". ולכך יש לכתוב להם שם המן על העצים שמנקשים בו, ועל ידי הנקישה ימחקוהו, סמך לדבר והיה אם בין הכות הרשע (דברים כה, ב) סופי תיבות המ"ן. לפיכך אין להם לבטל מנהג הנקישה שנהגו התינוקות, כי לא לחינם נהגו כן.

סעיף יח

מגילה בזמנה, כגון י"ד לבני עיירות וט"ו לבני כרכים, מצוה לחזור כדי לקרות בעשרה משום פרסומי ניסא שהיה בו ביום. מיהו העובר אחורי בית הכנסת או מי שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, אפילו לכתחילה יכול לעמוד שם ולכוין לבו ויוצא, ואף על גב שאין אצלו שם עשרה, קריאת המגילה מיהו במקום עשרה היא ושם הוי פרסומי ניסא, וכיון דממקום דאיכא פרסומי ניסא שמעה לה גם הוא יוצא בה אפילו לכתחילה. ואם אי אפשר לו בעשרה, יקראנה ביחיד ויברך עליה, והוא שיש לו מגילה כשרה. אבל אלו הקוראים מתוך החומשים הנדפסים בדפוס או שאינם כתובים על הקלף, לא יברכו עליהם, דהוי כאילו קוראה על פה שלא יצא, ואם כן הוי ברכה לבטלה. בני היישובים שאין להם שם עשרה, ורוצים ללכת לקהילות הסמוכים להם לימי הפורים כדי לשמוע מקרא מגילה, צריכים להקדים ביאתן גם לשבת הסמוך לפני פורים, כדי שישמעו פרשת זכור בעשרה שהיא דאורייתא, כמו שנתבאר לעיל סימן תרפ"ה עי"ש.

1. והיינו כשאינו יוצא ידי חובה בשמיעה זו וכגון שכבר קראה קודם לכן