לבוש אורח חיים תצ
לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה
<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש החור על אורח חיים • סימן תצ | >>
סימן תצ בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט
סעיף א עריכה
יום שני מתפללין כל הסדר שהתפללו ביום ראשון. ואומרים יוצר אפיק רנן. אופן גן נעול אומרים הקהל, והש״ץ מתחיל דודי. (בפוזנא חכו ממתקים). זולת אודך. גאולה ברח דודי. קדושתא אסירים. אל נא וכו׳. ומוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין בפרשת אמור "שור או כשב" עד סוף העניין. כהן עד "אני י״י". לוי "לא תעשו". ישראל "אלהיכם". רביעי "שבתכם". חמישי "ישראל". ומפטיר קורא בשנייה כמו ביום ראשון, ומפטיר במלכים בפסח דיאשיה מ"וישלח המלך" עד "ואחריו לא קם כמוהו". "אשרי", "יהללו".
מוסף כדאתמול, רק אין אומרים "משיב הרוח" ולא "הטל"[1]. ואומרים "אין כאלהינו", "עלינו", קדיש יתום. מנחה כדאתמול.
במוצאי יום טוב מתפללין "אתה חוננתנו" כמו במוצאי שבת, להבדיל בתפילה, ואומרים "יעלה ויבא" ב"רצה", ומבדילין על הכוס בבית הכנסת ובביתו, בורא פרי הגפן והמבדיל בין קודש לחול. ולא יברך על הבשמים, שביום טוב אין כאן נשמה יתירה, ועוד, גזירה שמא יקטום הדס ביום טוב להריח בו להבדלה. וגם על הנר אין מברכין אלא במוצאי שבת, שנברא בו (ועיין להלן סימן תצ״א).
סעיף ב עריכה
יום שלישי שהוא חולו של מועד, אין אומרים "מזמור לתודה", וכן בכל ימי חול המועד דחג הפסח. והטעם כתבתי לעיל בערב פסח סימן תס״ח. וערבית ושחרית ומנחה מתפלל כדרכו, ואומר "יעלה ויבא" בעבודה, ואם לא אמרו מחזירין אותו. וכן מזכירין אותו בברכת המזון, ואם לא אמרו אין מחזירין אותו. דבשלמא בתפלה לא סגי דלא יתפלל, וכיון שלא התפלל כדינו דין הוא שיחזור; אבל בברכת המזון, אי בעי לא אכיל דבר המחייב לברך ברכת המזון, שהרי אם רוצה לאכול פירות ובשר ושאר דברים חוץ ממצה הרשות בידו, ובלבד שלא יאכל חמץ. הילכך אם לא אמר "יעלה ויבא" בברכת המזון, אין מחזירין אותו.
יש אומרים שאין מניחין תפילין בחול המועד, שגם הוא יום טוב שנקרא אות ואין צריך לאות דתפילין. ואנו נוהגין להניח תפילין ומברכין עליהם כמו בשאר ימי החול, דהא ימי חול איקרו. והחזן משנה קצת, שמברך עלייהו בלחש ולא בקול רם כשאר ימות השנה. ובמוסף מסירין אותם, דבשעת הקרבת הקרבן מיהו יום טוב הוא ואין צריך אות, ומוסף במקום הקרבת קרבן הוא. וכן בראש חודש. ונראה לי בחול המועד דפסח מסירין אותם קודם קריאת פרשת המוסף בספר תורה, דהא הקריאה היא גם כן במקום ההקרבה כמו התפילה. ובחול המועד דסוכות יש להסיר אותם קודם שמברכין על הלולב שקודם ההלל, דהא על פי סוד הקבלה כל מה שיכוונו סוד הד׳ פרשיות שבתפילין יש בסוד הד׳ מינין שבלולב, וכיון שיש בידינו אות ד׳ מיני הלולב, אין צריכין אות דתפילין, נראה לי.
ומתפללין כדרך שמתפללין במוסף של יום טוב, אלא כשיגיע ל"על ידי משה עבדך מפי כבודך כאמור" אומר: "והקרבתם עולה" וגומר עד "ושני תמידים כהלכתן", ואינו מתחיל "ובחדש הראשון" וגו׳, שהיא עבר.
סעיף ג עריכה
ואנו אין נוהגין לומר לא ביום טוב ולא בחול המועד "ותתן לנו כו׳ את יום מקרא קדש הזה" כו׳, דמאי שנא להזכיר מקרא קדש גבי יום טוב משאר כל הלכות יום טוב?
סעיף ד עריכה
כל הימים של חול המועד וב׳ ימים האחרונים של יום טוב אין גומרין את ההלל, אלא קורין אותו בדילוג כמו בראש חודש, דכיון שאין פסח חלוק בקרבנותיו מיום א׳ ואילך כמו סוכות, אין קדושתו דשאר הימים כמו קדושת סוכות בשאר ימים, שכל יום יש בו קדושה בפני עצמו כיון שיש לו קרבן בפני עצמו, מה שאין כן בפסח. לפיכך אין גומרין בו את ההלל כל שבעה, לומר שאין קדושתו כקדושת יום ראשון.
ויש עוד טעם במדרש, מה שאין גומרין ההלל כל ימי הפסח הוא, לפי שנטבעו המצרים בשביעי של פסח, וכתיב: "בנפול אויביך אל תשמח" וגומר. אמר הקב״ה: מעשה ידי טבעו בים ואתם אומרים שירה? וכיון שביום שביעי שהוא יום טוב לא יגמרו ההלל, לכך אין גומרין אותו כל ימי חול המועד, שלא יאמרו ימי חול של מועד עדיפי מיום השביעי שהוא יום טוב מקרא קדש ויבאו לזלזל בו.
ואחר ההלל אומרים קדיש שלם תתקבל על תפילת י״ח, וכן בכל יום שיש בו מוסף אומרים קדיש שלם קודם הוצאת ספר תורה על תפילת יוצר (ועיין לעיל סימן צה).
סעיף ה עריכה
מוציאין בכל יום ב׳ ספרים. וקורין ביום הראשון של חול המועד ג׳ בפרשת "בא אל פרעה" מן "קדש לי" עד סוף הסדר. כהן "אביב", לוי "ימימה", ישראל יסיים. ואינו אומר עליו קדיש, כי לא נשלמה עדיין חובת עולי היום שהם ד׳. וכן בכל ימים דחול המועד אין אומרים קדיש על הספר תורה הראשונה.
ובשנייה קורין רביעי בקרבנות המוספים דפרשת פנחס, ומתחיל "והקרבתם" עד סוף פיסקא. ואומר חצי קדיש. יהללו. אשרי. ובא לציון. חצי קדיש. מוסף כו׳.
ביום שני דחול המועד קורין בפרשת "ואלה המשפטים" מן "אם כסף תלוה את עמי" עד "לא תבשל גדי בחלב אמו". והרביעי כמו אתמול, וכן בכל ימי חול המועד קורא הרביעי "והקרבתם".
ביום ג׳ דחול המועד קורין בפרשת כי תשא מן "פסל לך" עד "לא תבשל גדי בחלב אמו". כהן "ונחלתנו". לוי "אלהי מסכה". ישראל "בחלב אמו".
ד' דחול המועד קורין בפרשת בהעלותך מן "וידבר יי אל משה" עד "ולאזרח הארץ". כהן "בני ישראל". לוי "יצוה יי לכם". ישראל "ולאזרח הארץ".
שבת שחל בחול המועד, ערבית שחרית ומנחה מתפללין כדרכו של שבת, ואומר "יעלה ויבא" בעבודה, שאין קדושת חול המועד כל כך שיקבעו בו תפילה בפני עצמו כמו קדושת יום טוב, דבטל הוא לגבי שבת, אלא שעל כל פנים צריכין להזכירה בעבודה.
שחרית, יוצר "אהוביך", אופן "דודי", זולת "אלה וכאלה", גאולה "ברח דודי". חצי הלל וקדיש שלם. וקורין שיר השירים, משום שמדבר ומשורר על גאולת מצרים. ומברכין עליו "על מקרא מגילה" ו"שהחיינו", דהא מזמן לזמן קאתי. וכתב מורי רמא״י[2] ז״ל שהעם נהגו שלא לברך כלל על אלו המגילות, רוצה לומר שיר השירים ורות. ואיני יודע למה לא יברכו עליו. ועוד תמיהני עליו, היאך ידע זה המנהג כל כך בפשיטות? שהרי הכל קורין בלחש ומברכין בלחש, ומי הגיד לו שלא ברכו כולם? אם שמע שקצת מהם לא ברכו, שמא מחסרון ידיעה עשו, שלא קראו בהגהות מהר״א טירנא, ואותם שקראו בה ברכו? שהרי כתוב שם בפירוש שמברכין על אלו ב׳ מגילות.
ואומרים אחריו קדיש יתום כמו שאומרים אחר כל הפסוקים, ו"אין כמוך", וקורין ז׳ גברי בפרשת כי תשא, מן "ראה אתה אומר אלי" עד "בחלב אמו". א׳ "האדמה", ב׳ "ארחם", ג׳ "יראו", ד׳ "ונחלתנו", ה׳ "תעשה לך", ו׳ "אלהי מסכה לא תעשה לך", ז׳ יסיים. ומפטיר קורא "והקרבתם", ומפטיר ביחזקאל מן "היתה עלי יד ה׳" עד סוף העניין. וטעמא, משום שיש לנו קבלה מפי רז״ל כי תחיית המתים עתידה להיות בניסן, ונצחת גוג ומגוג בתשרי; ומשום הכי בניסן מפטירין תחיית העצמות היבשות שביחזקאל, ובתשרי בשבת דחול המועד דסוכות "ביום בא גוג".
וחותמין בשבת לבדו ולא ב"הזמנים", שהרי אם לא היה שבת לא היו אומרים הפטרה בחול המועד.
סעיף ו עריכה
בלילי יום טוב האחרון מקדשין על היין, ואין אומרים זמן לא בליל ז׳ ולא בליל ח׳, שאינו רגל בפני עצמו כמו יום טוב אחרון דחג[3].
ביום ה׳ שהוא ז׳ של פסח הוא יום טוב. סדר התפילה, "זמן חרותנו" כבשני ימים הראשונים. ערבית מעריב, ויושע י״י, אום למושעות. שחרית יוצר, ויושע שושני פרח. אופן, ויושע אל אמונה. זולת, אי פתרוס. גאולה, יום ליבשה, שהרי הוא היום שנקרע בו הים. קדושתא אותותיך. ואין אומרים "אל נא" מטעם שאמרנו למעלה שאין גומרין הלל, ד"אל נא" נמי שיר הוא ואין רצונו של הקב״ה שיאמרו שירה ביום שמעשה ידיו טבעו בים. חצי הלל, קדיש שלם, אין כמוך.[4]
סעיף ח עריכה
ומוציאין שני ספרי תורה, וקורין ה׳ בפרשת בשלח מריש סידרא עד "רופאיך". כהן, "לפני העם". לוי, "ביד רמה". ישראל "תחרישון". רביעי, "נלחם להם במצרים". חמישי "רופאיך". ואם הוא שבת קורין ז׳ גברי, וחולקין ב׳ פרשיות לשנים קודם "ויסע". למפטיר קורין "והקרבתם" כמו בחול המועד, ומפטיר בשמואל מן "וידבר דוד" עד סוף השירה, שהיא מעין המאורע, דמשום שקורין בתורה בשירת "ויושע" שהוא עניין דיומא, כמו שנתבאר בסמוך שבו טבעו המצרים בים וניצולו ישראל, לכך קורין גם כן שירת דוד ששר ביום שניצל מאויביו. וחותם "מקדש ישראל והזמנים".
סעיף ט עריכה
ואם חל יום ז׳ בשבת, אומר בליל שבת "ויכולו" "מגן אבות", ואין חותמים ב"הזמנים", וכן בכל י״ט שחל בשבת, שהרי אם אין שבת אין אומרים "מגן אבות" ביום טוב, ואם כן למה יזכור של יום טוב בברכה זו, שאינה באה בשביל י״ט?
שחרית אומרים יוצר ואופן זולת וגאולה השייכא לשבת דחול המועד, והם אהוביך דודי אלה ברח דודי. משום שכשחל שבת ביום ז׳ אז לא יהיה שבת בחול המועד, וצריכין לומר "שיר השירים" ביום ז׳, שלעולם בשבת שבחול המועד או בשבת דיום ז׳ קורין "שיר השירים", שהוא מדבר בשיר של יציאת מצרים. וכיון שאומרים "שיר השירים" ביום ז׳, אומרים גם הפייט המדבר משיר השירים. וכיון שאומרים "ברח דודי" שהוא גאולה, וצריכין גם כן לומר "יום ליבשה", שהוא גאולה השייך ליום ז׳, מקדימין לומר "יום ליבשה" קודם "שירה חדשה" ו"ברח דודי" קודם "גאל ישראל". וכן בכל פעם שיש בו מילה ביום שאומרים בו גאולה, כגון בשבתות שבין פסח לעצרת, מקדימים לומר "יום ליבשה" קודם "שירה חדשה". וטעמא, משום ד"יום ליבשה" תחילה על "שירה חדשה" נתייסדה. וגאולה דיומא אומרים קודם "גאל ישראל".
ובקדושתא אומרים אותו הפיוט השייך ליום ז׳, והוא "אותותיך". ומזכירין שבת בכל מקום, בתפילה ובקידוש ובברכת המזון ובהפטרה. ואומרים חצי הלל, ואומרים "שיר השירים", "יקום פורקן" ומוסף וכו׳. ואז אין אומרים ביום שני "אתה הארת" השייך ליום שני, אלא "שושני פרח" השייך ליום ראשון, כיון שיסדו רבי שמעון הגדול שהיה תנא, אבל מכל מקום אין אומרים האופן של יום ראשון אלא של יום שני, והוא "מחוללת", ולא "ויושע אל אמונה" שהוא של יום א׳, שהפייטן סדרו ליום שני ולמה ישנוהו?
ובמוסף דשני ימים טובים האחרונים אומרים סדר מוסף כמו בחול המועד. ואיני יודע טעם למה לא יוסיפו פסוק "וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו", שהרי נוהגים להזכיר מקרא קדש ואיסור עשיית מלאכה בכל המועדים, ולמה לא נהיגינן כן גם כן באלו השני ימים? וצריך עיון. ואפשר לומר ליישב המנהג שאין אומרים אותו, משום שלפי סידור לשון התפילה אין לנו מקום לאומרו, שאם נמריה מיד קודם "והקרבתם" אחר "מפי כבודך כאמור" היינו משנים ממה שכתוב בתורה, שהרי בתורה כתוב פסוק "וביום השביעי" אחר "והקרבתם", מה שאין כן בשאר המועדים שכתוב מקרא קדש ואיסור עשיית מלאכה קודם הקרבת הקרבנות, ואומרים דיני הפרשה כסדרה, מה שלא היה כן כאן אם היינו מקדימים אותו קודם "והקרבתם". ואם נאמר אותו מיד אחר "והקרבתם" קודם "ומנחתם", לא היה נופל אחריו לומר "ומנחתם", דקאי על הקרבנות. ואם נאמר אותו אחר "ומנחתם", כבר עירבנו יחד כל הקרבנות והנסכים והתמידים של יום השביעי כהלכתן, ואינו נופל לומר אחריו "וביום השביעי" וגו׳, והואיל ואידחי אידחי, לכך אין אומרים אותו כלל, נראה לי ליישב המנהג.
ואם הוא שבת, מזכיר של שבת ואומר: "ותתן לנו את יום השבת הזה ויום חג המצות" כו׳. וכן במוסף אומר: "באהבה וברצון בשמחה ובששון שבת ומועדי" כו׳. ואומר: "ישמחו" כו׳, "את מוספי יום השבת הזה ויום חג המצות הזה", וחותם: "מקדש השבת וישראל והזמנים", שהתפילה באה בשביל שבת ויום טוב.
ביום טוב שני, ערבית "ויושע אומן", והשאר כדאתמול. קידוש כדאתמול. שחרית, יוצר "אתה הארת", אופן "מחוללת", זולת "אי פתרוס", קדושתא "אימת נוראותיך", כן כתב במנהגים והעתקתיו. אבל תמיהני מאד, למה לא יאמרו גם כן "יום ליבשה" שהוא גאולה של אתמול? כיון שהפייטנים לא יסדו גאולה אחרת ליום זה, ודאי סמכו שיאמרו של אתמול, כמו שאומרים "אי פתרוס" שהוא זולת של אתמול מטעם זה. וכן מצינו הרבה פיוטים במועדים כשבועות וסוכות שאומרים פיוטים של אתמול ביום שני היכא דלא חידשו הפייטנים פיוט חדש ליום שני, ולמה לא נעשה כן גם בגאולת "יום ליבשה"? וצריך עיון. ונראה לי שטעות נפל במנהגים שדילגוה ביום ב׳, ואותו הטעות הטעו גם המדפיסים שלא הדפיסוהו במחזורים של יום ב׳, ועל ידי כן נשתקע מלאמרו. אבל אי איישר חילי הייתי מנהיג לאמרו, נראה לי.
ואם חל יום אחרון בשבת, אז אומרים "שיר השירים" ביום אחרון, ואז אין אומרים "אתה הארת" כו׳ אלא "אהוביך", יוצר השייך לשבת דחול המועד המדבר משיר השירים. וגם אין אומרים "אימת נוראותיך" אלא "אותותיך" השייך ליום ראשון, משום שיש בו שבטי יה שיסדו רבי שמעון הגדול, ומשום כבודו אומרים אותו אחר "אהבוך" מפני שהוא יסד אותו גם כן. ואז אומרים ביום ראשון שהוא יום ז׳ קדושתא "אימת נוראותיך", וביום אחרון שהוא שבת אומרים "אותותיך". ואומרים חצי הלל, שיר השירים.
וקורין בפרשת ראה "כל הבכור" עד סוף הסדרא. כהן "כמים". לוי "חייך". ישראל "מלאכה". ד׳ "החקים האלה", ה׳ יסיים. ואם חל בשבת שצריכין לקרות יותר, שהרי קורין ז׳, מתחילין "עשר תעשר" ומוסיפים ב׳ פרשיות, א׳ "אשר תעשה", ב׳ "בכל אשר תעשה".
ומפטיר קורא כדאתמול, ומפטיר בישעיה "עוד היום בנוב לעמוד" עד "צהלי ורוני", שכל אותה הנבואה מיירי בנס של סנחריב, ואותו הנס נעשה גם כן בפסח. ומזכירין נשמות ואומרים אב הרחמים.
מה שמזכירין נשמות ביום אחרון דפסח הוא משום שרוצין לפסוק צדקה, מפני שקורין בו פרשת "כל הבכור" שכתובה בה "איש כמתנת ידו" וגו׳. וכיון שפסקו צדקה נהגו ליתן בעבור הזכרת הנשמות שיזכור אותם אלקים, ואגבן יזכור אותנו עמהם לטובה בזכותם, לכך מזכירים נשמות בכל הרגלים ביום שקורין בו "כל הבכור". וביום כיפור מזכירים מפני שהוא יום הדין, אף על פי שאין קורין בו "כל הבכור" (ועיין לעיל סימן רפ״ד ובסימן תרכ״א סעיף ו׳). מוסף כדאתמול.
וסימן הפרשיות של כל ימי הפסח נתנו חז״ל: מש״ך תור״א קד״ש בכספ״א פס״ל במד״ברא של״ח בוכ״רא. פירוש: "משכו", "שור או כשב", "קדש לי כל בכור", "אם כסף תלוה", "פסל לך", "במדבר סיני", "ויהי בשלח", "כל הבכור". וטעם קריאת הפרשיות הללו על סדר זה הוא, מפני שבכל הפרשיות הללו הוזכר בהן של פסח, וקורין אותן על סדר שהם כתובים בתורה, אלא שקורין "שור או כשב או עז" בשני, לפי שיש בו ענין של יום ראשון דפסח, "ובחמשה עשר יום" וכו׳, ופרשת בשלח בשביעי, לפי שבו ביום עברו ישראל את הים. ומה שנתנו חז״ל סימן בלשון הזה, נראה לי שאי אפשר שנפלו עליו במקרה בלי שום כונה, כי ודאי נתנוהו בכונה, ורמז גדול רמזו בו כמנהגם בכל מקום, שאפילו שיחה קלה שלהם צריכה תלמוד, כל שכן במקום הזה שנתנוהו סימן לקריאת קדושת התורה. על כן אני אומר, שרצו לרמז בצחות לשונם זה, מה שנעשה לישראל על ידי מעשה העגל, שנשלחו הבכורות מעבודת הש״י ונבחרו הלוים. והכי פירוש של הסימן: משך תורא, רוצה לומר: כשמשכו ישראל לעשות להם את תבנית השור לעבודה זרה, שמשכוהו ושמטוהו להם מתחת כסא הכבוד, שהוא אחד מן הד׳ פנים שבמרכבה. קדש בכספא, רוצה לומר אז קדשוהו ועשאוהו בכסף, על שם הכתוב שנאמר: "כסף הרבתי להם וזהב עשו לבעל". ואחר כך מפרש ואומר: ואי זה הוא? "פסל במדברא", כלומר: הוא אותו הפסל שעשו ישראל במדבר. ומה נעשה להם על ידי כך? "שלח בוכרא", כלומר ששלח הבכורות מעל עבודתו ובחר בשבט לוי שלא חטאו בעגל. ומפני שעל ידי עיקר הגאולה הזאת נבחרו הבכורים לעבודת השם יתברך, משום שנצלו ממכת בכורות, והם מרדו בעגל ומאסו עבודת הש״י, על כן נתנו חז״ל סימן זה ברגל זה על דרך התוכחה לזכור מה שנאבד מהם בפשיעתן, וכל אחד יתן אל לבו, נראה לי.
וזה הסדר לא ישתנה אלא כשחל פסח ביום ה׳, כי כשחל ביום ז׳ או ביום א׳ אין שבת בחול המועד, וכשיבא ביום ג׳ יבא שבת ביום חמישי שלו שסימנו "פסל", והיא פרשת "ראה אתה אומר אלי" שכלול בה פרשת "פסל". אבל כשיבא פסח ביום ה׳, שאז ישתנה הסדר, קורין יום א׳ ויום ב׳ דפסח מש״ך תור״א, וביום ג׳ שהוא שבת קורין "ראה אתה אומר אלי" שהוא "פסל", וביום אב״ג קורין "קדש בכספא במדברא" כסדר שהן כתובים בתורה. שלעולם קורין בשבת דחול המועד, בין של פסח בין של סוכות, "ראה אתה אומר אלי", כמו שנתבאר למעלה. וטעמא, משום שיש שם באותה פרשה מצות שבת ורגלים וחולו של מועד, דכתיב "את חג המצות תשמור", שממנו למדו איסור מלאכת חולו של מועד במסכת חגיגה, וכמו שיתבאר לקמן בהלכות חול המועד בע״ה. ולפי שצריכים לקרות שבעה, מתחילים מ"ראה אתה אומר אלי" וגו׳.
יום טוב שחל להיות בשבת, קורין לעולם במנחה בסדרה של אותו שבוע. אומרים "ואני תפילתי", ואין אומרים צו״ץ. וערבית אומר "אלקים יחננו" וגו׳.