לבוש אורח חיים סא

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש התכלת על אורח חיים • סימן סא | >>

סימן סא בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

כמה צריך לדקדק ולכוין בק"ש

ובו עשרים וששה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו

סעיף א

ויקראנה בכוונת הלב. ולא יהיה בעיניו כדבר ששמע הרבה פעמים, שאינו חביב אצלו, אלא יהיה בעיניו בכל יום כדברים חדשים, כאילו לא שמעם מעולם אלא היום.

סעיף ב

כמו שנאמר: "אשר אנכי מצוך היום", שאז הם חביבים עליו יותר. ויחשוב בלבו: אילו מלך בשר ודם שלח פרוטגמא חדשה, רוצה לומר כתב ציווי על בני מדינתו, מה הם עושים כל בני המדינה? עומדים על רגליהם ופורעים את ׳ראשיהם וקוראין אותה באימה ביראה ברתת ובזיע; קל וחומר קריאת שמע, שהיא פרוטגמא של מלך מלכי המלכים הקב״ה, שחייב כל אדם לקוראה באימה, ביראה, ברתת ובזיע. אבל לעמוד על רגליו ולפרוע ראשו אינו צריך, שכבר מחל הש״י על זה, דכתיב: "בלכתך בדרך", כלומר: תוכל לקרות כדרכך בהליכתך בדרך, ואינך צריך לעמוד על רגליך ולפרוע ראשך כדרך שעושין לפרוטגמא של מלך בשר ודם; אבל באימה ביראה ברתת ובזיע משמע שצריך.

סעיף ג

אמרו במדרש, מאי דכתיב: "רפאות תהי לשׁריך ושיקוי לעצמותיך"? התורה היא רפואה לגוף ולעצמות בעולם הזה ובעולם הבא. ומאי היא? בק״ש יש רמ״ח תיבות כמניין אבריו של אדם, והקורא ק״ש כתיקונה, כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו, ודא היא "רפאות תהי לשריך", עד כאן במדרש.

סעיף ד

והנה לפי שלא מצאנו בג' פרשיות של ק״ש עם תוספת.ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, רק רמ״ה תיבות, נהגו קצת הראשונים להוסיף בתחילת קריאת שמע שלש תיבות והם: אל מלך נאמן, כדי להשלים הרמ״ח תיבות. אבל אחר כך הסכימו כל החכמים לבטל מנהג זה, וכן איתא בזוהר שלא יאמרו אל מלך נאמן, מפני שזה הוי הפסק בין ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה ובין עיקר קריאת שמע, וכן בערבית בין ברכת אוהב עמו ישראל לבין קריאת שמע, וכבר אמרנו שלא להפסיק ביניהם. וכדי להשלים הרמ״ח תיבות תקנו כשיקראו הציבור עם הש״ץ, מסיימין בחשאי "אני י״י אלהיכם אמת", ואחר כך יתחיל הש״ץ בקול רם "י״י אלהיכם אמת" כו', וכל הציבור שומעים ושומע כעונה, והרי נתוספו אלו הג' תיבות "י״י אלהיכם אמת" על פרשיות ק״ש, וישלימו לרמ״ח תיבות. ומיהו אם היחיד רוצה גם כן לחזור ולומר עם הש״ץ אלו הג׳ תיבות, הרשות בידו.

סעיף ה

ודווקא בציבור אמרו שהש״ץ חוזר אלו הג׳ תיבות בקול רם אחר שאמרם בחשאי; אבל יחיד הקורא, אסור לו לכפול אלו הג׳ תיבות, דמשמע כשתי רשויות חס ושלום, כדאמרינן בב׳ פעמים שמע שמע לקמן סעיף ט׳. ולא דמי לש״ץ שקורא אותם ב' פעמים, שכן דרך הש״ץ בכמה עניינים לקרות בחשאי להוציא את עצמו, ולחזור ולהשמיע לעם; אבל יחיד הקורא דבר כזה ב׳ פעמים, משתמע כשתי רשויות חס ושלום. ולפיכך אמרו: כל האומר קריאת שמע שלא עם הציבור, אינו משלים אבריו, מפני שחסרו הג׳ תיבות שהש״ץ חוזר. ומאי תקנתיה? יכווין בט״ו ווי״ן דבאמת ויציב, והכוונה בט״ו ווי״ן היא שט״ו פעמים ו׳ עולה צ׳, ושם ההוי״ה עולה כ״ו, ועם ד׳ אותיות עולה ל׳, וג׳ פעמים ל׳ עולה צ׳, הרי שמכוון בט״ו ווי״ן לג׳ שמות להשלים רמ״ח תיבות. מכל מקום אמרו חז״ל: כיון שלא קרא ק״ש עם הציבור, הוי בכלל מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, כלומר: אע״פ שכיוון בט״ו ווי״ן לג׳ שמות, מכל מקום אינו כל כך מצוה מן המובחר כמי שקורא עם הציבור ושומע מפי הש״ץ אלו הג׳ תיבות "י״י אלהיכם אמת" להשלים הרמ״ח, שהם גם כן ג׳ שמות, ד"אמת" גם כן שם מן השמות הוא, וזהו חסרון לא יוכל להמנות, כלומר: חסרון הג׳ תיבות לא יוכל להמנות להשלים רמ״ח כשאר ציבור. מיהו יש אומרים שכשהוא קורא ביחיד, טוב יותר הוא שיוסיף בתחילה הג׳ תיבות של "אל מלך נאמן" להשלים הרמ״ח, משיכוין בט״ו ווי״ן להשלים, כיון שחכמים הראשונים אמרו כן לא הוי כל כך הפסק והוי במקום אמן, שהוא ראשי תיבות אמן. וכל שכן בערבית, שאין לו במה להשלים רמ״ח, שיאמר "אל מלך נאמן". אבל אמן על כל פנים לא יענה אחר ברכת עצמו, דהוי בור. ודווקא ביחיד, אבל בציבור לא יאמר כלל "אל מלך נאמן", שהרי רמ״ח ישלים עם הש״ץ שיתחיל "ה׳ אלהיכם אמת". ואם הוא יאמר בתחילה "אל מלך נאמן", הוי הפסקה גמורה וגם מפיק שם שמים לבטלה ועובר בלא תשא וגו׳, רק יאמר אמן כשיסיים הש״ץ "הבוחר בעמו ישראל באהבה", ויתחיל מיד "שמע ישראל" וגו׳.

סעיף ו

וצריך להפסיק בין כל תיבה ותיבה כדי שיכוין כל תיבה ותיבה בפני עצמה. וצריך להאריך מעט בחי״ת של אחד עד כדי שימליך במחשבתו הקב״ה בשמים ובארץ, שלזה רומז החטוטרות שבאמצע גג החי״ת, כלומר שהוא חי ברומו של עולם. ולא יאריך בה יותר מדי, מפני דכל כמה דאמר אח׳ בלא ד׳ לא משתמע מידי, ומה בצע בהארכתו? ויאריך בד׳ של אחד שיעור שיחשוב שהקב״ה יחיד בעולמו ומושל בד׳ רוחות העולם, ולא יאריך יותר משיעור זה, מפני שהוא מגונה, שדי בזה. ויש נוהגין להטות הראש כפי המחשבה, למעלה ולמטה וארבע רוחות, אע״פ שיש מפקפקין בדבר, משום הא דתניא: הקורא את שמע לא יקרוץ בעיניו ולא ירמוז בשפתיו. אבל אין קפידא בכך, שאין הנדון דומה לראיה; דהתם הקריצה והרמיזה הוא לצורך דבר אחר ומבטלין הכוונה, אבל הכא הרמיזה היא צורך הכוונה וגורמת אותה.

סעיף ז

יאריך בא' קצת ויכווין שהוא אחד, מכל מקום לא יאריך בה יותר מדי שלא יהא נשמע כאילו אמר אי חד שפירש איה אחד חס ושלום.

סעיף ח

ולא יחטוף בחי״ת. רוצה לומר שלא יקרא אותה בחטף בלא קמ״ץ, שאין פירוש משמעות בחטף שום דבר. וידגיש מעט בד' שלא תהא נשמע כרי״ש ונמצא מחרף. מכל מקום לא ידגיש אותה יוחד מדי שלא נשמע כטי"ת והוי אחט כמו אחטא. לכך יזהר מאד בלשונו לקרות האותיות כתיקונן.

סעיף ט

אסור לומר 'שמע' 'שמע' שני פעמים, שנראה כמשבח ומקבל עליו עול מלכות שתי רשויות וקורא לכל אחד ואחד בעניינו ובהנהגתו ח"ו, או כמאמר הנוצרים, שאומרים שהם שלשה והם אחד ח"ו. בין שכופל התיבות ואומר: 'שמע שמע ישראל ישראל' וכו', בין שאומר וכופל כל הפסוק הראשון ב' פעמים, הכל אסור ומשתקין אותו. אבל לכפול כל הפרשה ב' או ג' פעמים חוץ מן הפסוק הראשון – ודאי אין לחוש, שאינו אלא כחוזר הפרשה, להיות מצות ה' שגורה בפיו.

סעיף י

ויש אומרים שעל מיטתו יכול לומר כל הפרשה אפילו עם הפסוק הראשון אפילו כמה פעמים עד שמשתקע בשינה, כיון שאין עיקר כוונתו אלא משום שמירה מן המזיקין; ויש אומרים שגם בזה יש ליזהר מלומר פסוק ראשון שתי פעמים.

סעיף יא

לפיכך אותם האומרים באשמורת בסליחות וביום הכיפורים בתפילת נעילה שני פעמים פסוק "שמע ישראל", יש ללמדם שלא יעשו כן.

סעיף יב

אבל פסוק "י"י הוא האלהים" שכופלים אותו בתפילת נעילה ז' פעמים, אין לחוש ומנהג כשר הוא, שמשבחים לבורא יתברך שהוא דר למעלה משבעה רקיעים. וראיה, שהרי מצינו בקרא ב' פעמים "י"י הוא האלהים" (מלכים א יח, לט) גבי אליהו. ויש אומרים שלא לענות על שום ברכה ב' פעמים 'אמן', אף על גב דמצינו גם כן בפסוק אחד (תהלים פט, נג): "ברוך ה' לעולם אמן ואמן"? שאני התם דכתיב 'אמן' שני בוי"ו. ולפי זה יכולין גם כן לענות אחר הברכה 'אמן ואמן' בוי"ו.

סעיף יג

ומוסיפין בקריאת שמע 'בשכמל"ו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' מיד אחר פסוק 'שמע' וגו', אף על פי שאינו מן הפרשה, משום הא דאמרינן פרק מקום שנהגו (דף נו.), כשקרא יעקב אבינו ע"ה לבניו, ביקש לגלות להם את הקץ, דכתיב (בראשית מט, א): "ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". נסתלקה ממנו שכינה ולא הניחתו לגלותו. אמר לבניו: שמא יש בכם מי שאינו הגון? פתחו כולם ואמרו: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". פתח הזקן ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואמרינן: היכי נעביד? נימריה? לא אמרו משה; לא נימריה? הא אמריה יעקב. תקנו לומר אותו בחשאי, כלומר: אפילו במקום שנוהגין לקרות כולה בקול רם, נוהגין לומר 'בשכמל"ו' בחשאי, לתת בו היכר שאינו מן הפרשה הכתובה בתורה, רק יעקב אמרו.‏

סעיף יד

ויש להפסיק בפסוק ראשון בין "ישראל" לה' ובין "אלהינו" לה' השני, כדי שיהא נשמע: שמע ישראל, שה' שהוא אלהינו הוא ה' אחד. ויש להפסיק מעט בין אחד לברוך, כי עיקר קיבול עול מלכות שמים הוא פסוק ראשון הכתוב בפרשה. וכן גם כן צריך להפסיק מעט בין לעולם ועד ל"ואהבת", כדי להפסיק בין קבלת עול מלכות שמים לשאר מצוות, דבשכמל"ו גם כן מכלל קבלת מלכות שמים הוא אלא שאינו כל כך קבלת מלכות שמים כמו הפסוק ראשון, שהוא כתוב בפירוש בפרשה. ‏

סעיף טו

וצריך להפסיק בין "היום" ל"על לבבך", שלא יהא נשמע היום על לבבך ולא למחר על לבבך. וכן יפסיק בין "אשר אנכי מצוה אתכם היום" ובין "לאהבה", שלא יהא נשמע היום לאהבה ולא למחר לאהבה.

סעיף טז

וצריך להפסיק בין "נשבע" לה', כדי להטעים יפה העי"ן, שלא תהא נראית כה"א, והוי פירושו לשון שבייה כאילו אמר נשבה ה' חס ושלום.‏

סעיף יז

וצריך להתיז זיי"ן ד"למען תזכרו", דלא לשתמע "תשקרו" לשון שקר, או "תשכרו" לשון שכירות והוי משמע כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. וכן יתיז זיי"ן ד"וזכרתם את כל מצות ה'", דלא לישתמע כשי"ן לשון שכירות, 'ושכרתם'.

סעיף יח

וידגיש יו"ד ד"שמע ישראל", שלא תבלע ולשתמע שראל או אשראל ואין משמעותו מידי. וכן ידגיש יו"ד ד"והיו" דלא לשתמע 'והאו' ואין פירושו כלום.‏

סעיף יט

וצריך ליתן ריוח בין "וחרה" ל"אף", דלא לשתמע "וחרף".

סעיף כ

וצריך ליתן ריוח בין תיבה שתחילתה כסוף אות התיבה שלפניה, כגון "בכל - לבבך", "על - לבבכם", "בכל - לבבכם", "עשב - בשדך", "ואבדתם - מהרה", "הכנף - פתיל", "אתכם - מארץ"; דבכל אלו, אם לא יתן ריוח ביניהם, הרי הוא מבליע ומדלג אות אחת משתיהם, ואין משמעות פירושם כלום. ‏

סעיף כא

וצריך ליזהר בכל אלף שאחר מ"ם להפסיק ביניהם, כגון "ולמדתם - אותם", "וקשרתם - אותם", "ושמתם - את", "וראיתם - אותו", שלא יהא נשמע "מותם" או "מותו" או "מת".

סעיף כב

ולא בקריאת שמע בלבד אמרו, אלא אף בפסוקי דזמרה או בשאר פסוקי תורה נביאים וכתובים ובתפילה יש ליזהר בכל זה; כגון "ספרו בגוים - את כבודו", "שבחי ירושלים - את", "ויראו העם - את", "ותקם - את", "וממליכים - את". אלא שהזהירו חז"ל בקריאת שמע ביותר, מפני שיש בה יחוד השם יתברך וקבלת עול מלכות שמים; ועוד, שחייבים כל אדם לקרותה בכל יום פעמיים, לפיכך היו צריכין להזהיר עליהם מפני עמי הארץ שאינם בקיאין בקריאה.

סעיף כג

צריך לדקדק, שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח, כדי שלא לשנות שום אות מתנועתם ומנקודתם הנתונה מסיני.

סעיף כד

המדקדקים קורין קריאת שמע בטעמיה כמו שהם בתורה, כי גם פיסוקי טעמים הם מסיני, אלא שאין כל אדם יכול ליזהר ולהתרגל בכך; מכל מקום, כללא דמילתא, יזהר כל אדם לקרות קריאת שמע באופן שיובן כל מלה ומלה יפה בפירושו וטעמו ושלא ישתנה משמעות שום תיבה על ידי שיבוש קריאתו.

סעיף כה

וכשיאמר "והיו לאות על ידך", ימשמש בתפילין של יד להראות שיש לו אותו האות, וכן כשיאמר "לטוטפות בין עיניך" ימשמש בתפילין של ראש. וכשיאמר "(והיו) [והיה] לכם לציצית וראיתם אותו", ימשמש בציצית שלפניו. ‏

סעיף כו

יש נוהגין לקרות קריאת שמע בקול רם, ויש נוהגין לקרותו בלחש, ונהרא ונהרא ופשטיה ופוק חזי מאי עמא דבר, כי שניהם לשם שמים יכוונו: האומרים בקול רם נותנים טעם לדבריהם, כדי לעורר הכוונה, והאומרים בלחש יאמרו שכן יוכלו ליזהר יותר שלא ידברו בינתיים. מכל מקום פסוק ראשון הכל יאמרוהו בקול רם, כדי לעורר הכוונה, כמו שכתבתי לעיל בסימן שקודם זה, וכן נוהגין בכל המקומות. יש אומרים שצריך הש"ץ להשמיע קולו ב"שמע ישראל", כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים יחד.