כף החיים על אורח חיים כב

סעיף אעריכה

(א) סעיף א׳: קנה טלית ועשה בו ציצית מברך שהחיינו וכו׳ — הקשה המגן אברהם ס״ק א וזה לשונו: דעל כלים חדשים צריך לברך בשעת הקניין, כמו שכתוב סימן רכ״ג סעיף ד׳, ולמה כתב ועשה בו ציצית? וצריך לומר דמיירי שלא בירך בשעת הקניין. אי נמי, דווקא כשהקונה בגד כמו שהוא ראוי ללבוש, אז מברך שהחיינו; אבל אם קנה בגד ועשה ממנו מלבושים, אז מברך בשעת לבישה, וכמו שכתוב סימן ת״ר סעיף ב׳. והכא שעושה בו ציצית, מברך אגב בשעת עשיית המצוה, עכ״ל. והביאו שתילי זיתים אות א׳, וכן כתב ר׳ זלמן אות א׳ [ועיין פרי מגדים באשל אברהם אות א׳], וכן כתב המגן אברהם עצמו בסימן רכ״ג ס״ק ו. אמנם הט״ז שם ס״ק ג חולק בזה, וסבירא ליה דמברכינן שהחיינו בשעת קניית הבגד, ואף על פי שלא קנה בגד שראוי ללבוש כמו שהוא אלא צריך ליתן אותו לחייט לעשות ממנו מלבוש, יעויין שם. ועיין שלמי ציבור דף ל״ב ע״ד. והנראה לעניות דעתי, דהכא שאני, כיון דאיסורא רביע עליה, דאסור ללבוש בגד בת ד׳ כנפות בלא ציצית, על כן אמרו דאין לברך עד שעת עשיית הציצית, דפקע איסורא מיניה ויכול ללובשו. ועיין לקמן אות ו׳:

(ב) שם: דלא גרע מכלים חדשים — אבל אינו מברך מטעם המצוה, דאין מברך שהחיינו אלא על מצוה הבאה מזמן לזמן; ומשום הכי אין לברך שהחיינו על התפילין. בית יוסף בשם מהר״י אבוהב ובעל העטור. וכן כתב שיורי כנסת הגדולה בהגהת ב״י סוף אות א׳, שדעת התוס׳ ז״ל ורבינו בעל הטורים ורבינו ירוחם ז״ל שלא לברך שהחיינו בברכת תפילין, עכ״ל. מיהו דעת הרמב״ם ז״ל בפרק י״א מהלכות ברכות ה״ט, דמשום המצוה הוא מברך שהחיינו, וגם בתפילין מברך. וכן כתב עולת תמיד אות א׳. והט״ז ס״ק ג כתב, דבין בציצית בין בתפילין יש לברך בפעם הראשון שמברך עליהם – שהחיינו, כמו שכתב רמ״א ביורה דעה סימן כ״ח לעניין כיסוי הדם יעויין שם, והביאו יד אהרן בהגהת הטור. אבל המאמר מרדכי אות א׳, אחר שהביא דברי הרמב״ם ז״ל הנזכר והט״ז ועו״ת, כתב וזה לשונו: אמנם שאר האחרונים פסקו כמרן ז״ל, עד כאן לשונו. וכן כתב המחזיק ברכה אות ב׳ וזה לשונו: לדעת מרן ז״ל נראה דלא יברך שהחיינו כשמניח תפילין חדשים, וכן המנהג עכ״ל, והביאו בזכ״ל חלק א׳ בהלכות ברכות אות ש׳, שערי תשובה אות ב׳, כף החיים להרב חיים פלאג'י סימן יו״ד אות ח׳, וכן כתב הפרי מגדים באשל אברהם אות א׳, וכן כתב ש״ץ דף ל״ג ע״ב. וכן כתב שתילי זיתים אות ב׳ בשם כמה פוסקים, דאפילו בפעם הא׳ שעושה המצוה שאינה מזמן לזמן, כגון ציצית [רוצה לומר שעשה ציצית בטלית ישן שיש לו] ותפילין, אין לברך שהחיינו, ודלא כהט״ז ומגן אברהם, יעויין שם. וכן כתב חיי אדם כלל ס״ב אות יו״ד בשם האחרונים, יעויין שם. ואם כן יצא לנו לעניין דינא דאין לברך שהחיינו על תפילין חדשים, ואפילו בפעם הא׳ שבא לקיים המצוה, כגון שלא לבש עדיין מימיו תפילין ועכשיו התחיל ללבוש, דספק ברכות להקל, ובפרט שכן הוא דעת רוב הפוסקים, וגם שכן הוא דעת מרן ז״ל. מיהו טוב ללבוש בגד חדש ולברך עליו שהחיינו ולפטור את התפילין כדי לצאת אליבא דכולי עלמא, וכן כתב מסגרת זהב על קיצור השולחן ערוך סימן יו״ד אות ז׳. ויברך תחילה על בגד חדש כשהתפילין לפניו, וילבש אותו הבגד ואחר כך יברך על התפילין וילבש אותו, דהכא אי אפשר בעניין אחר, כדי שיהא עובר לעשייתן. ועיין לקמן אות ז׳ ואות ח׳. ועיין בסה״ק בספרי הקטן חקי חיים ובס' ובספרי חפץ בחיים, שכתבתי שם דרושים להלבשת תפילין ולבר (מניין) [מצוה] לדרוש אותם הנכנס לבר מצוה והלובש תפילין בפעם ראשונה, יעויין שם:

(ג) שם: דלא גרע מכלים חדשים — ולפי זה, מי שעשה ציצית בטלית ישן שיש לו, אף על גב שלא היה בו ציצית כבר מעולם, לא יברך שהחיינו. וכן כתבו הלבוש, מחזיק ברכה אות א׳, ש״ץ דף ל״ג ע״א, סידור בית עובד אות כ״ד, שתילי זיתים אות א׳. ומה שכתב הב״ח שמדברי הרמב״ם משמע דהוא מברך על ציצית בבגד ישן, אין מדבריו הכרע, וגם מדבריו בתשובה בספר פאר הדור סימן מ״ט שביאר יותר משמע קצת שלא יברך, עיין שם ודו״ק. מחזיק ברכה שם:

(ד) שם: דלא גרע מכלים חדשים — ולטעם זה, הוא הדין נמי אם קנה טלית ישן ועשה בו ציצית, או קנה טלית ישן מצוייצת, מברך עליו שהחיינו, כיון שטלית זה חדש הוא אצלו, וכמו שכתוב בסימן רכ״ג סעיף ג׳:

(ה) טלית קטן, אם עשהו מדבר שאינו חשוב ואינו שמח בו לא יברך שהחיינו, חס״ל, וכן כתב בא"ח שנה ראשונה פרשת בראשית#(ז). אבל אם עשאו מדבר חשוב שהוא שמח בו, יברך שהחיינו, בן איש חי שם, ועיין סימן רכ״ג סעיף ו׳:

(ו) שם הגהה: ואם לא בירך בשעת עשייה מברך בשעת עיטוף ראשון — עכשיו מנהג העולם שאין לברך שהחיינו על המלבוש כי אם בשעת הלבשה, וכן על הטלית בשעת העיטוף. והטעם נראה לי דנהגו כן דלא מברכי בשעת קנייה, משום דחיישי שמא יחזור בו שלא ללובשו מאיזה סיבה ויחזור וימכרנו או ליתנו במתנה לאחר ותהיה ברכתו לחינם. על כן נהגו שלא לברך כי אם בשעת לבישה דווקא, ומדין פרי חדש נגעו בה, וכמו שהתם על פרי חדש שצריך לברך שהחיינו בשעת ראייה, ונהגו שלא לברך כי אם בשעת אכילה כמו שכתוב סימן רכ״ה סעיף ג׳, ועיין הטעם שם, הכא נמי כן. אחר כך ראיתי שכן כתב גם כן המאמר מרדכי סימן רכ״ג אות ה׳, אבל נתן טעם אחר, כמו טעם הפירות, משום דהוי עיקר ההנאה יעויין שם. ומה שכתב רב שרירא גאון דאין לברך שהחיינו על כלים חדשים, והביאו דבריו התוס׳ בסוכה דף מ״ו ע״א, לא קיימא לן כוותיה דהוא יחיד בדבר. ב״ח. ועוד, דנוהגים לברך, ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל, כמו שכתבנו לעיל סימן ד׳ אות נ״א וסימן ז׳ אות ב׳ וסימן טו״ב אות ב׳:

(ז) שם בהג״ה: ומברך בשעת עיטוף ראשון — כתב עו״ת אות ב׳ דיברך "שהחיינו" ואחר כך "להתעטף", אבל הברכי יוסף אות ב׳ כתב דיברך "להתעטף" ואחר כך "שהחיינו", וכתב דכן מטין דברי האליהו רבה, ודלא כהעו״ת והרב מקור חכמה. וכן כתב בספרו מחזיק ברכה אות ג׳, דדעת מרן ז״ל, יברך "להתעטף" ואחר כך יברך "שהחיינו" על דרך שאנחנו נוהגים באכילת פרי חדש, דמברכינן ברכת הפרי ואחר כך "שהחיינו" עכ״ל, וכן כתב הזכ״ל חלק א בה״ב אות ש׳. סידור בית עובד אות כ״ג. שערי תשובה אות ב׳. חס״ל. קיצור שולחן ערוך סימן נ״ט אות ח׳. כף החיים להרב חיים פלאג׳י סימן יו״ד אות ס׳. בן איש חי פרשת בראשית אות ז׳ [ומה שהשוה באר היטב דעת הב״ח לעו״ת – לא דק, שהב״ח מיירי במי שבירך שהחיינו על עשיית הציצית ואחר כך בא להתעטף, אבל לא מיירי במי שלא בירך על עשיית הציצית ואחר כך בא לברך שניהם בשעת העטיפה עיין שם ודו״ק, ועיין מה שכתב המחזיק ברכה שם, והש״ץ דף ל״ג ע״ד ודף ל״ד, ומאמר מרדכי אות ב׳]:

(ח) יברך "להתעטף" ואחר כך "שהחיינו", ואחר כך יניחנו על ראשו ויתעטף בו כדי שיהא עובר לעשייתן, כמו שכתבנו לעיל סימן ח׳ אות ג׳ יעויין שם, ועיין סימן תרנ״א סעיף ה׳:

(ט) בשעת ברכה יאחוז הטלית בידו הימנית לבד, כמו שכתוב סימן ר״ו סעיף ד׳, וכן מנהג בית אל יכב״ץ, ולא כקצת בני אדם שאוחזין הטלית בשעת ברכה בשני הידים:

(י) שם בהגה: ומברך בשעת עיטוף ראשון — כתב הפרי מגדים באשל אברהם סוף אות א׳ וזה לשונו: יראה דלאו דווקא, עיין רכ״ה בלבוש, עד כאן לשונו. ורוצה לומר דלא דוקא בעיטוף ראשון יברך "שהחיינו" אם לא בירך בשעת עשייה, אלא כל זמן שיזכור שלא בירך "שהחיינו" יברך, ואפילו בעיטוף ב׳ או ג׳, וכמו שכתב הלבוש סימן רכ״ה סעיף ג׳ בעניין ברכת "שהחיינו" של פרי חדש, דאם לא בירך בראיה או באכילה ראשונה, יכול לברך בשנייה או אימתי שיזכור וכו׳, יעויין שם. אבל דע, דדין זה בפלוגתא שניא, עיין בית יוסף סימן רכ״ה דלה״ר מנוח והסמ״ק, אס שכח ולא בירך בראיה ראשונה, שוב לא יברך בראיה שניה, ולמהר״י מולן מברך יעויין שם. וכתב שיורי כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף שם אות א׳, דכמחלוקת בראייה כן מחלוקת באכילה, שאם אכל פרי חדש ולא בירך ברכת "שהחיינו", כשאוכל פעם אחרת הפרי הזה, למר מברך ולמר אינו מברך, וכן כתב הרדב״ז בנדפסות עכ״ל. וכן כתב יד אהרן שם בהגהת בית יוסף, מאמר מרדכי שם אות ג׳. וכתב שם שיורי כנסת הגדולה וזה לשונו: ולעניין הלכה, בספר המפה סימן ק״ל פסק כמהר״י מולן ז״ל שמברך "שהחיינו". אבל הרב בספרו הקצר לא הזכיר מחלוקת זה, ונראה שדעתו ז״ל, דכיון דהוי ספק ברכות נקטינן להקל ולא יברך, וכן נראה לי עיקר, עכ״ל. וכן כתב המגן אברהם שם ס״ק ט, לדידן אם לא בירך באכילה ראשונה שוב לא יברך. וכן כתב חיי אדם כלל ס״ב אות ח׳, שתילי זיתים שם אות ח׳, קיצור שולחן ערוך סימן נ״ט אות י״ד. ואם כן, נמצינו למידין, כמו גבי ברכת "שהחיינו" על פרי חדש, אם שכח ולא בירך בשעת אכילה ראשונה, שוב לא יברך, מפני שכבר נהנה; הכא נמי גבי טלית, אם שכח ולא בירך "שהחיינו" בשעת הלבשה א׳, שוב לא יברך אחר הלבשה והעטפה, מפני שכבר נהנה בלבישת הטלית. אמנם אם הניח הטלית על גופו ונזכר קודם העטיפה שלא בירך "שהחיינו" [כמו מנהג בית אל יכב״ץ, שלובשים הטלית על גופם ואחר כך מעלים אותו על כתפיהם ומתעטפים], או שנתעטף בטלית ונזכר שלא בירך "שהחיינו" קודם שהורידו על גופו ונתלבש בו (כמו שנוהגים לעשות העטיפה קודם שמורידים את הטלית על גופם, עיין בדברינו לעיל סימן ח׳ אות ג׳), יכול לברך, כיון שלא נגמרה עדיין ההלבשה בטוב. אבל אם גמר ההלבשה, שהניח הטלית על גופו, וחזר והעלהו על כתיפו ונתעטף בו, וחזר והורידו על גופו ונתלבש בו בטוב, לא יברך עוד. ולא כמו שכתב העטרת זהב, שיכול לברך כל זמן שהוא מעוטף, יעויין שם. ונראה, דאם נזכר תיכף אחר ההלבשה והעטיפה, ולא שהיה זמן מה גם כן, דיכול לברך, כיון שעדיין לא נהנה מהלבשה ממש: