יריעות שלמה על רש"י/שמות/ו
בד"ה הרהרת על מדותי כו' נ"ב ול"נ דאי לא אמר משה למה שלחתני אלא למה הרעות לא היה עליו קצף דמצינו שהטיח דבריו כלפי מעלה במעשה העגל ובמעשה קרח אלא שתלה הכל במה ששלחו בחינם והוא בושה לו שלא הועיל שליחתו א"כ לא היה לו להרהר אחר מידותיו של הקב"ה ודוק מהרש"ל:
בד"ה דבר אתו משפט כו' נ"ב ול'נ אף שבמקומו' אחרים לא דרשינ' הכי כמו ויאמר אלהים אהיה אשר אהיה שאני הכא משום שכתוב אחריו אני ה' הפוך זה דרשינן וק"ל מהרש"ל: בד"ה על שהקשה כו' נ"ב אבל למה זה שלחתני הוא הגורם כדפי' ומ"ה אמר שהקשה כו' ר"ל אותו דיבור של למה זה הרעות דיבר בלשון קושי וע"י למה זה שלחתני וקושי של השי"ת היינו שלא היה מדבר עמו בפנים יפות בגילוי שכינה כדרכו ודוק מהרש"ל: בא"ד הרי לך בהדיא כו' נ"ב וחיבור זר וקשה הוא להפריד בין הפסוק בכדי אלא כדפי' כל מה שדיבר אח"כ עמו היה דרך קשו' לבד העונש של עת' תרח' שהוא ע"פ המדרש ומ"מ אין זה ממש תשובה על הראשונות ודוק ומ"ש לא לחינם שלחתיך הוא תשוב' שלא ידאג עוד והוא מהיום והלאה לאפוקי לדברי רז"ל שדרשו שמחובר למעלה והוא תשוב' על העבר ודוק מהרש"ל: בד"ה ולא לחינ' כו' תימה כו' נ"ב ולפי מה שפירשנו שעיקר החטא היה למה שלחתני ולמה הרעות רק שהרהר אחר מדותיו א"כ השיב לו על זה ודוק מהרש"ל:
בד"ה נאמן לאמת כו' לפי פשוטו כו' נ"ב ולפירושו ק' שלא היה לו להזכיר אלא באל שדי כו' ע"כ נראה שמשה היה מסתפק ששליחתו בכדי היה שהחטא של ישראל היה גורם לבעל הגאולה אפי' הגיע הקץ וא"כ מש"ה היה השיב לו המקום וארא כלומר אל האבות והבטחתי להם שאגאול את בניה' והמ' בצדקת' ועלי לקי' מה שהבטחתי להם כי לא חטאו לפני ומאחר שאני ה' נאמן לשלם שכר עוב למתהלכי' לפני כלומר ולא יבא שום סיבה לבטלה מהרש"ל: בא"ד והרמב"ן ז"ל נתעורר כו' ולא הבנתי ואני ת"ל אבין ואדע שצדקו דבריה' וה"ק השם למשה אעפ"י שהבטחתי להם באל שדי ושמא תאמר אינה הבטחה נצחי' אלא בתנאי שילכו בניה' בדרך הישר שהרי עמדתי ברית ודרך הקמ' ברי' לעולם לא יעבו' בשום אמתלא א"כ כך היתה הבטחתי אני יי' כלו' שאקיים מה שאבטיח להם ולא קיימתים דאל האבות לא הזכרתי עדיין שאני יי' שהרי הבטחתי כלומר שלא הגיע לקץ ולא יצא אמיתת שמי מכח אל הפועל שידעו שאני ה' ודוק הטיב מהרש"ל.
בד"ה וגם אני שמעתי כמו שהצבתי כו' גם דבק' כו' נ"ב ולי נראה שרש"י נשמר מזה שלא תאמר הבטחות האבות עם השמיעה ששמע צעקתם ונכמרו רחמיו להזכיר הברית והא והא גרמה זה אינו שהרי צריך לקיים ההבטחה עכ"פ אלא בע"כ ה"פ גם בעבור זה שהבטחתי שמעתי לאפוקי אם לא היה הברית לא הייתי שומע ודוק מהרש"ל:
בד"ה אחת שלא נאמר כו' פי' כו' נ"ב ול"נ דה"פ דהם לא שאלו מהות השם ומה יוצא ממנו וחשבו לשם עצם ולא לשם התואר ואף שא"א לשם העצם בלי סיבה אפ"ה לא שאלו כו' וא"ת לא הודיעם אפי' שם העצם שישאלו עליו הסיבה וה"ק קרא אעפ"י שהודעתי' אל שדי שהיא התוא' לא בקשו לשאול אחר שם העצם שאילו שאלו בודאי היתי מודיע להם ואתה שאלת שם העצם וסיבתו שהרי כו' דוק היטב מהרש"ל: בד"ה מה הפטיש כו' לשניהם נמשלה כו' ז"ל יפה מראה פ"ד דנדרים דף רנ"ה וז"ל על דברי הרא"ם ז"ל הללו ולא מחוור שלפירושו לא ה"ל להפסיק נאם ה' בין כאש ובין כפעיש ועוד כי מה טעם להזכיר פטיש גדול לענין זה כי כל ברזל היוצא מן האש מתחלק לכמה ניצוצות ומ"ש למה אמרו מה האש אינו שאלה כי כבר דרשו דמיון האש בפרק מי שמתו מה אש אינו מקבל טומא' כך ד"ת ובכמה דוכתי דרשוהו לכמה מילי והכא לא אתא אלא למידרש דמיון הפטיש גם מה שכתב שלא מצינו ניצוץ אלא בדבר המאיר הרי מצינו מה בולעו כניצוצות בסוף ע"ז וגבי מי רגלים בישיבה אמרו משום ניצוצות ובפרק תולין האיכ' ניצוצות ובכל אלו אין הכוונ' מפני דבר המאיר אלא כד' המתחלק לחלקים דקים כניצוצות אש או שמש איקרי ניצוצות ואפשר שהוא לשון מושאל מניצוץ השמש והאש עכ"ל:
בד"ה זה אחד כו' וא"ת כו' נ"ב ולי נראה שק"ו הוא בלי פירכ' שבודאי ידע משה שמחמת קוצר רוח הוא שהרי בתחילה שמעו לו אלא מכל מקו' הרגיש משה שלולי ערל שפתים ובכבידות הלשון היו שומעין מה היה מדבר ודוק וראייה בקרא ולא שמעו אל משה דהל"ל ולא ישמעו וא"כ יליף משה שפיר ק"ו אפילו הם שמורגלים בי ומבינים אותי מ"מ אם יבא סיבה ויערב הדבר שלא ישמעו מלך שלא הורגל בי ולא בשו' מלגלג מלעגי שפה כי דרך לדבר בפני מלאכים על ידי מליצים ק"ו שלא ישמעני מהרש"ל:
בד"ה כאדם האומר כו' נ"ב ונא אדע ולא אבין אם כן איך הפסיק המקרא וידבר ה' וגו' ויצום אל בני ישראל ואל פרעה שבעבורו הוכרח ליחסם ואח"כ חוזר על הראשונות ומשיב תשובה על מה שאמר ואיך ישמעני פרעה והוא עצמו אינו מחובר למעלה איך בא וידבר ה' אל משה ואל אהרן וגו' ויצום כו' לפסוק ואיך ישמעני פרעה ונראה לי משום דסיפר בגנותו של משה שהיה ערל שפתים אפ"ה היו שוין בשליחותן ולעולם לא שלח אהרן בלי משה בין לישראל בין לפרעה אע"פ שלא שמעו אליו ישראל כדפי' ומאחר שהזכיר' ביחד מיחסם ומ"ה מיחסם בכאן יאולי ג"כ משום האי טעמא דאע"פ שאחד היה ערל שפתים והשני היה ממש להיפך ולא תאמר ח"ו איזה שמץ פסול הוא ביניהם שהאחים לא נדמו להדדי ע"כ מיחסם פה ודוק מהרש"ל: