יפה תואר על במדבר רבה/א

| יפה תואר על מדרש רבה במדבר רבה במדבר רבה א |

מפרשים אחרים על הפרשה הנוכחית:  יפה תואר ידי משה מהרז"ו רש"י מתנות כהונה רד"ל


פרשה אעריכה

אעריכה

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי (במדבר א א)

זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים לו ז): מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מָשַׁל אֶת הַצַּדִּיקִים בְּדִירָתָן וְאֶת הָרְשָׁעִים בְּדִירָתָן, מָשַׁל אֶת הַצַּדִּיקִים בְּדִירָתָן (יחזקאל לד יד): בְּמִרְעֶה טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם וּבְהָרֵי מְרוֹם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם. וּמָשַׁל אֶת הָרְשָׁעִים בְּדִירָתָן (יחזקאל לא טו): כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים בְּיוֹם רִדְתּוֹ שְׁאוֹלָה הֶאֱבַלְתִּי כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם. בַּמֶּה רְשָׁעִים מִתְכַּסִּים כְּשֶׁהֵן יוֹרְדִין לַשְּׁאוֹל, בַּתְּהוֹם. חִזְקִיָּה בַּר רַבִּי חִיָּא אָמַר: הַגִּיגִית הַזּוֹ בַּמֶּה מְכַסִּין אוֹתָהּ, בִּכְלִי חֶרֶס, מִמַּהִי בָהּ כְּשֵׁם שֶׁהִיא שֶׁל חֶרֶס כָּךְ מְכַסִּין אוֹתָהּ בִּכְלִי חֶרֶס, כָּךְ הֵן הָרְשָׁעִים, מַה כְּתִיב בָּהֶם (ישעיהו כט טו): וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יֹדְעֵנוּ. וּלְפִי שֶׁהֵן חֲשׁוּכִין, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִידָן לִשְׁאוֹל שֶׁהִיא חֲשׁוּכָה וּמְכַסֶּה עֲלֵיהֶם אֶת הַתְּהוֹם שֶׁהוּא חשֶׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א ב): וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם. הֱוֵי (תהלים לו ז): צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל. צְדָקָה שֶׁאַתָּה מֵבִיא עַל הָעוֹלָם, מְפֻרְסֶמֶת כַּהָרִים הַלָּלוּ. (תהלים לו ז): מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה. מִשְׁפָּט שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה, תְּהוֹם רַבָּה, מָה הַתְּהוֹם בְּסֵתֶר, אַף מִשְׁפָּט שֶׁאַתָּה מֵבִיא בְּסֵתֶר. כֵּיצַד, כֵּיוָן שֶׁחָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם, בְּתִשְׁעָה בְּאָב חָרְבָה, וּכְשֶׁמַּרְאֶה לִיחֶזְקֵאל הוּא מַרְאֶה לוֹ בְּאֶחָד בַּחֹדֶשׁ, לָמָּה, שֶׁלֹא לְפַרְסֵם בְּאֵי זֶה יוֹם חָרְבָה, אֲבָל מִי שֶׁהוּא בָּא לְגַדֵּל יִשְׂרָאֵל, מְפַרְסֵם אֵי זֶה יוֹם, אֵי זֶה מָקוֹם, אֵי זֶה חֹדֶשׁ, אֵי זוֹ שָׁנָה, אֵי זוֹ אִפָּטֶיָאה, (במדבר א א): לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. מָה אָמַר לָהֶם, (במדבר א ב): שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.


אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מָשַׁל אֶת הַצַּדִּיקִים בְּדִירָתָן
פירוש, המשיל ודימה את שכר הצדיקים לדירתן, מה דירתן בהרי ישראל הטובים, כן רמז הפלגה הצדקה הנעשית להם, ודימה הרשעים לדירתן, באשר דירתן לעולם הבא תהום וחושך, כך עונשן לתהום רבה. פירוש-אחר, לשון ממשלת, ודירתן לשון גהיון כמה דאמר בפרק-קמא ד-(קידושין לו ב): אמר ליה רבי אליעזר לרבי יאשיה דדריה. ופירש הערוך בגילו. ור"ל שה' השליט הצדיקים להיות מנת חלקם בדומה להן, וזה נויהם במקום הרי ישראל, כי הם מעולים וטובים גם בהרים טובים וגבוהים, ורשעים השליט, כלומר שמנת חלקם בדומה להן, ושם אותם בתהום החשך כמו הם, שהם חשך, והיינו דקאמר (יחזקאל לא טו): כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם.

דעריכה

דָּבָר אַחֵר, וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי (במדבר א א)

זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (שיר השירים ז ג): שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר. מְדַבֵּר בַּסַּנְהֶדְּרִין שֶׁהָיְתָה נְתוּנָה בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְהִיא מְשׁוּלָה בַּשֹּׁרֶר, וְלָמָּה מְשׁוּלָה בַּשֹּׁרֶר אֶלָּא מָה הַשֹּׁרֶר הַזֶּה נָתוּן בְּאֶמְצַע הַגּוּף, כָּךְ סַנְהֶדְּרִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל נְתוּנָה בְּאֶמְצָעוֹ שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. (שיר השירים ז ג): אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג. מַהוּ אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג, שֶׁלֹא הָיוּ חֲסֵרִים אֶחָד מִשְׁלָשְׁתָּן. אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג, מִי שֶׁהוּא מוֹזֵג כָּרָאוּי מוֹזֵג שְׁלִישׁוֹ שֶׁל כּוֹס יַיִן וּשְׁנֵי חֲלָקִים מַיִם, כָּךְ הָיְתָה סַנְהֶדְּרִין יוֹשֶׁבֶת מִתָּמִיד הַשַּׁחַר עַד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וְלֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶם נִפְנֶה לְצָרְכּוֹ, וּמָה הָיוּ עוֹשִׂים כְּשֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם מְבַקֵּשׁ לָצֵאת, הָיָה סוֹפֵר, אִם הָיָה שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה הָיָה יוֹצֵא וְאִם לָאו לֹא הָיָה יוֹצֵא, לָמָּה, שֶׁכָּתוּב: אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג, שֶׁלֹא הָיוּ חֲסֵרִים אֶחָד מִשְׁלָשְׁתָּן, לְפִיכָךְ אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג. (שיר השירים ז ג): בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים. נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל כַּעֲרֵמָה שֶׁל חִטִּים, מָה הַחִטִּים הַלָּלוּ נִכְנָסוֹת לָאוֹצָר בְּמִנְיַן, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִהְיוּ יִשְׂרָאֵל נִמְנִים בְּכָל שָׁעָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים. אֲבָל הַתֶּבֶן וְהַקַּשׁ אֵינָן נִמְנִים וְלֹא נִמְדָדִין, כָּךְ אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִמְשְׁלוּ כַּתֶּבֶן וְכַקַּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פג יד): כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ. וְכֵן (עובדיה א יח): וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ. לָמָּה, שֶׁאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲנָיָה מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מ יז): כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדוֹ. אֲבָל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲנָיָה מֵהֶם, קוֹרִין שְׁמַע, מִתְפַּלְּלִין וּמְבָרְכִין שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל יוֹם, לְפִיכָךְ נִמְנִים בְּכָל שָׁעָה, לְכָךְ נִמְשְׁלוּ כַּחִטִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים.


אֲבָל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲנָיָה מֵהֶם, קוֹרִין שְׁמַע וכו'. לְפִיכָךְ הֶם נִמְנִים בְּכָל שָׁעָה
וקשה מאי שייכות לזה כאן לפרשת פקודי. ונראה דאיתא בפרשת ויחי בשם מדרש, שאמר יעקב, מתיירא אני שמא השתחוו לע"א לפי שאתם בנים של ד' אמהות, אמרו לו אינו אומר למשפחותם לבית אמותם אלא לבית אבותם. כשם שאתה א' ועובד לא', כך אנו אין לנו אלא א'. הה"ד אב אחד לכלנו. פתחו ואמרו שמע ישראל וגו' ה' אחד. וכאן בפרשת פקודי איתא, שאו את ראש וגו' לבית אבותם. מוכח שעיקר יחוסם לבית אבותם, לזה מסיים המדרש "לפיכך הם נמנין בכל שעה", ופירושו שאז מזכיר לבית אבותם, ובזה הנייה להקב"ה, שמרומז בזה שהוא אחד. וק"ל כנ"ל. (אברהם ישראל לוי העליר - בעל המלקט יפת תאר על ספר במדבר ודברים).


יעריכה

וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וגו' (במדבר א מו)

אַתְּ מוֹצֵא הַמִּנְיָן הַזֶּה שָׁוֶה לַמִּנְיָן שֶׁנִּמְנוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לח כה): וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה וגו'. וְהוּא הָיָה בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת מִיָּד עָלָה משֶׁה לְקַבֵּל הַלּוּחוֹת, וְחָטְאוּ עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וּמִיָּד עָשׂוּ מִשְׁכָּן וְהוּקַם בְּאֶחָד בְּנִיסָן בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות מ יז): וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. וְאֵימָתַי הָיָה הַמִּנְיָן הַזֶּה, בְּאֶחָד בְּאִיָּר בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר א יח): וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ וגו'. בְּאוֹתוֹ מִנְיָן שֶׁמְּנָאָן כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן כַּמָּה הָיוּ (שמות יב לז): שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף. וּכְשֶׁבָּא לִמְנוֹתָן בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הוּא מוֹצֵא אוֹתָן יְתֵרִים שְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אֵלּוּ הַיְתֵרִים אִם מוֹנֶה לָהֶם עֶשְׂרִים מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן שֶׁל שָׁנָה שְׁנִיָּה לִיצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם, אוֹ מוֹנֶה לָהֶם עֶשְׂרִים מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי וְהִיא שָׁנָה רִאשׁוֹנָה לִיצִיאָתָם מִמִּצְרָיִם. צֵא וּלְמַד מִן הָאֲדָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לח כה): וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וגו'. (שמות לח כו): בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל וגו'. אֵימָתַי הֵבִיאוּ הַשְּׁקָלִים מִמָּחֳרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְלִשְׁנֵי בְּקָרִים הֵבִיאוּ כָּל הַנְּדָבָה לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לו ג): וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה וגו'. וְאִם אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלֹא מָנוּ לְאוֹתָן שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם שֶׁהָיוּ פָּחוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים, לֹא מָנוּ לָהֶם עֶשְׂרִים שָׁנָה עַד חֹדֶשׁ נִיסָן שֶׁל שָׁנָה שְׁנִיָּה, אִם כֵּן אַתְּ מוֹצֵא בַּשְּׁקָלִים שְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שְׁקָלִים יְתֵרִים, אֶלָּא מַה יֵּשׁ לְךָ לוֹמַר, מִתִּשְׁרֵי מָנוּ לָהֶם עֶשְׂרִים שֶׁהוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִבְרִיָּתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וּלְכָךְ כָּלַל הַחֶשְׁבּוֹן כָּךְ, לְהוֹדִיעֵנוּ שֶׁהֲרֵי נִכְנְסוּ חֹדֶשׁ אֶחָד בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה לְצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, וְלֹא נִתּוֹסְפוּ אוֹתָן שֶׁל עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמִנְיָנָם עַל אוֹתָן שֶׁנָּתְנוּ לְאַדְנֵי הַמִּשְׁכָּן, לוֹמַר לָךְ שֶׁאֵין מוֹנִין לָהֶן מִנִּיסָן אֶלָּא מִתִּשְׁרֵי.

גירסת תנחומא פרשת פקודי:

וּכְדִבְרֵי רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי שֶׁאָמַר, שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן בִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. לָמָּה לֹא עָמַד מִיָּד. אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁחָשַׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעָרֵב שִׂמְחַת הַמִּשְׁכָּן בְּשִׂמְחַת הַיּוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ יִצְחָק אָבִינוּ, לְפִי שֶׁבְּאֶחָד בְּנִיסָן נוֹלַד יִצְחָק. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵינִי מְעָרֵב שִׂמְחַתְכֶם שִׂמְחָה בְשִׂמְחָה.
בְּחֹדֶשׁ שֶׁנּוֹלַד בּוֹ יִצְחַק.
דלכולי-עלמא בפסח נולד, אבל אברהם ויעקב לרבי אליעזר נולדו בתשרי, ולרבי יהושע אינהו נמי בניסן נולדו. כדאיתא בפרק-קמא דר"ה. וטעם הקמתו כדי לערב שמחה בשמחה. אך קשה דהכא-קאמר לערב שמחה בשמחה, ולעיל ס"א פ' ע' קאמר דאין מערבין שמחה בשמחה. וכן הוא בגמרא. יש-לומר דשמחה דאית בה הנאת הגוף במאכל ומשתה, אין מערבין זו בזו, שאחר שישבע במשתה משום אחת, אינו נהנה מאחרת, אבל שמחה דמצוה דאין קצבה לשמחה, מוטב לערב זו בזו, כדי שתגדל כח זו בזו. ועוד דמגלגלין זכות ליום זכאי.