דרוש יז

עריכה

תוכחת מוסר מ"ש הגאון זצ"ל בז' אדר תק"ז לפ"ק בק"ק מיץ יע"א.

הפסוק אומר (דברים לד, ח) ויתמו ימי בכי אבל משה ויאמר ה' אל יהושע קום עבור הירדן (יהושע א, ב) ואמרינן בגמרא דתמורה (דף טז א"ה.

עיין שם בשינוי קצת) דהלכות רבות נשתכחו בימי אבלו של משה ויאמרו ליהושע שאל וא"ל הקב"ה אלה המצות וכו' בקשו ישראל להורגו א"ל הקב"ה לאומרן א"א לך והטרידן במלחמה ויש להבין וכי בכך יסיחו ישראל משכחת התורה דור דעה כמו הם אשר כל מגמתם היתה לתורה וכי בשביל מלחמה ישכחו אבל נראה דהא דבקשו להורגו הוא דאמרינן (אבות פ"ג מ"י) כל השוכח דבר אחד ממשנתו חייב מיתה יכול אפילו תקפה עליו משנתו ת"ל וכו' וישראל סברי כס"ד דבכל מקום השוכח חייב מיתה ולכך זממו להורגו אמנם אמרינן בגמרא (ברכות דף ח:) הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו דלוחות ושברי לוחות מונחין בארון הרי מזה מוכח דעדיין קדושתו בו כמקדם ואין כאן חיוב מיתה אך זהו אם היו בארון אחד אבל אי אמרת דבשני ארונות היו אין כאן ראיה לקדושת השברי לוחות.

אך אמרינן בירושלמי שקלים (פ"ו ה"א) ב' ארונות היו דזה שהיו בו שברי לוחות היה הולך עם ישראל במלחמה ודרשינן (עיין ברשב"ם ברמב"ן דברים כ"ג טו) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך זה הארון ש"מ דאף על ארון דשברי לוחות שם ה' נקרא וא"כ מוכח דעדיין קדושתו עליו והדרן לדינא לנהוג כבוד בזקן ששכח תלמודו ואין לו חטא משפט מות וזהו שאמר הקב"ה ליהושע לאומרן אי אפשר דכתיב אלה המצות אבל להוציאן מכלל טעות דאין לך משפט עונש בשכחה ואפילו בזקן ששכח יש לנהוג כבוד לך והטרידן במלחמה ויראו כי ארון זה לבד שיש בו שברי לוחות הולך עמם ומנצח ש"מ דכבוד ה' חופף עליו ומזה יחדלו לבל יזלזלו בך וישימו לך כבוד כהנ"ל וזהו דרך דרש.

עוד יש בו טעם לפי מ"ש (שבת דף קמז:) בר' אלעזר כד שכח תלמודו אמר החרש היה לבם כי השר המשכח הוא נקרא ריב ולכך היו הטעות והשכחה באותיות רי"ב והטעם כי אין ריב וקטט ומלחמה בעולם אשר לא סגי בלא"ה בלי כעס וכבר אמרו (פסחים סו) כל הכועס חכמתו משתכחת ולכך שר המשכח הוא ריב ולכך משה רבינו שהיה שר התורה וארגז כל החכמות ולא יצוייר בו שכחה ולכך לא היה יכול לערוך מלחמה כי אי אפשר למלחמה בלי ריב ולכך אמר ליהושע (שמות יז, ט) צא והלחם בעמלק כי הוא לא היה בעל ריב כלל ולכך כאשר התרעמו ישראל על יהושע שהיה בגדר השכחה ושר השכחה הנקרא ריב מצא אצלו מקום לחול ויעץ לו ה' שיטרידן במלחמה ויבחינו כי לא סגי בלא ריב וכעס אויב וא"כ לא יתכן בו שלא תהיה בו שכחה ולכך הזהירה תורה גבי עמלק (דברים כ"ה יז יט) זכור אל תשכח והוא הטעם כי מלחמה עם עמלק מדור לדור וא"כ במקום מלחמה וריב יש שכחה כנ"ל ולכך הזהיר בתוספת אומץ לבל ישכח ולכתוב זכרון בספר מה שלא בא בשאר דברים כי ענין זה עלול לשכחה.

וא"כ מה רבה החובה עלינו יום הזה אשר נסתמו מעייני החכמה ונפלה ציץ עטרת ראשנו משה רבינו ע"ה בז' אדר הוא יום חושך ואפילה וצרה ומבוכה ליהודים אשר חובה על כל ישראל לעשות אבל יחיד כאשר אמרתי כי מיום ההוא קרה לנו כל התלאה אשר מצאתנו ונחשכו כוכבי נשפו ונשכחה התורה וזוהיא תכלית הגלות והצער ויגון בשכחת התורה אשר בעו"ה מתגברת כל יום האומות עולם הקדמונים היה להם איד ביום מיתת מלכים ואבותם כאומרם בגמרא דע"ז (דף ח') באלו אידיהן של עכו"ם וחשיב יום מיתת מלכיהם ואמרינן יום שיש בו שריפה וכבר כתבו כל סופרי הזכרונות כי בימים האלו היו מתאבלים ובוכים ומקטרים לעכו"ם ועשו הספד כי קרה בו אבל להם ואיתרע מזלם והיה להם הספד גדול והקריבו קרבנות וכדומה ולא נשמע להם קול שיר ושמחה ולכך אסרו חכמים איד זה כי היה להם יום ההוא לחוק לעכו"ם כי ירגישו כי יום זה איתרע מזלם.

ובזה תבין מ"ש חז"ל בושתי (מגילה דף יב:) ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים כדת מה לעשות במלכה ושתי והדבר תמוה בעצמותו מה ענין חושבי קביעת ירחים לדעת דבר חוק ומשפט האשה המסרבת לקיים צווי המלך וכי זה מיטיב לימודם וחכמתם וכבר דרשתי בזה כה וכה אבל כעת יובן הדבר כך כי בתחלת שלש למלכותו עשה משתה ומלכי אומות העולם מתשרי מנינן וא"כ החל המשתה בתשרי ובמנות הלוי שחיבר ר' שלמה אלקבץ הביא מדרש ימים רבים ימים שנים רבים שלשה כי חמשה ימים היתה תחלת הסעודה קודם ק"פ ימים הנאמר בפסוק וא"כ מתחילת תשרי קפ"ה וששה חדשים ג' מלאים וג' חסרים כדרך הקביעות נשלמו לפ"ז הקפ"ה ימים בח' ניסן ואח"כ עשה סעודה שבעת ימים להעם הנמצאים בשושן א"כ יום השביעי היה ט"ו בניסן שאמר להביא ושתי לפניו מקושטת בכתר מלכות וערומה להראות יפיה.

והנה ידוע דושתי בת בלשאצר היתה והוא נהרג בט"ו בניסן כנודע בפיוט ליל פסח א"כ אין אשמה ופשע גדול על ושתי שסירבה לבא כי יום ההוא הוא לה לאבילות גדולה מיתת אביה המלך הגדול ונימוסם היה להתאבל ולהקריב קרבן לעבודת כו"ם כמבואר בגמרא ובספר זכרונות הנ"ל אמנם זהו אם לא היתה אז שנה מעוברת אבל לפי מ"ש בספר הנ"ל כי אותה שנה היתה מעוברת א"כ כלו ימים הנ"ל בט"ו לאדר השני ולא לניסן וא"כ אין התנצלות לושתי כלל וזהו מאמר אחשורוש כי ביקש לידע אם יש למלכה ושתי התנצלות או לא ולכך ראשון שאל ליודעי העתים הקובעים חדשים ועיבורים אם הוא אדר שני או ניסן וזהו להיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים וגם אם היה הקביעות כך כמ"ש שהיו ג' חסרים וג' מלאים כל אחד היה אחד יותר חסר או מלא ולא איקלע יום ההוא לט"ו ניסן אין לה התנצלות וחייבת מיתה ולכך שאל והבן וא"כ אף עלינו להתאונן במאד על מיתת משה אדון הנביאים יקר היצורים אשר לא קם כמוהו ובמותו היתה צרה לישראל ומכ"ש שכל הגלות הכל בסיבת מיתתו כאשר האריך בזה זקיני הגאון בעל מגלה עמוקות ז"ל בספרו למאוד.

ואמרו (מגילה דף יג:) שהמן שמח שנפל הגורל בירח שמת בו משה והוא לא ידע שבז' באדר מת ובז' באדר נולד משה והדבר תמוה מה בכך שנולד סוף כל סוף מת ואיתרע מזלא וכבר דרשתי בו בפירושים שונים מתוקים אבל מה שצריך לענינינו כן הוא מ"ש (שבת ל) במה שביקש דוד מה' להודיע לו יום שימות בו מה ביקש בזה מה איכפת ליה אם יודע באיזה יום מהשבוע שימות או לא אבל הענין דכמה פעמים מצינו כי המיתה דבר רע ובמדרש (ב"ר ט' ה) דרשינן והנה טוב מאד זה המות וחילקו המפרשים כי המת בצדקתו מתוך תשובה שלימה הוא טוב מאד שעולה בצרור החיים ונועם עליון מחזה שדי יחזה אשר לא יראהו אדם וחי ולא מעותד לדאגה בכל יום אולי יחטא ואשם אבל המת ח"ו בלי תשובה שלימה המיתה רעה בתכלית כי ווי להאי כיסופא בעלמא דאתי ואפשר אם היה חי היה מרבה בתשובה או היה מוסיף לסגל מצוות ומעשים טובים ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא.

ודרשינן במדרש רבה פרשת במדבר (במדבר א, א) צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה צדקות שהקב"ה עושה מפרסם הזמן כדכתיב במנין ישראל שהיה חסד בא' לחדש השני בשנה שניה וכו' אבל פורענות שהקב"ה עושה מכסה כתהום כמו שהיה בחורבן בית המקדש בעו"ה שהיה קלקול חשבונות ולא נאמר על נכון יום שהיתה בו הפורעניות המרה הזו בעו"ה ולכך דוד שהיה מסופק אם חטא בת שבע ואוריה נמחל לו לגמרי בלי שיור רושם ורבב או לא כמבואר בגמרא (שבת ל) שביקש מה' ליתן לו אות ולכך לבוא אל בירור כי לא האמין בנפשו כדכתיב (תהלים כז, יג) לולי האמנתי וכו' ולכך שאל להודיע לו יום שימות בו כי אם יאמר לו הקב"ה ש"מ דעונו סר וחטאתו תכופר כי זולת זה מיתה לרעה ולא היה הקב"ה אומר היום ומשפטיך תהום רבה כנ"ל אלא ודאי שנמחל והיא טובה ולכך יכול לומר כנ"ל והקב"ה אמר לו ובזאת הבחין כי נמחל וכן הדבר אם מיתתו לרוע א"כ שפיר יום ההוא איתרע מזלא למאד אבל אם מיתתו לטובה אין זה איתרע מזלא כלל וביום שמת רשב"י קראו בזוהר הילולא דרשב"י.

וכבר הקשו כי מבואר במדרש ילקוט (ילק"ר בשלח) כי עמלק בלוחמו עם משה היה מכשף ולקח כל אנשי מלחמתו שילחמו בו ביום שנולדו ולא מהר ימותו בו ביום ולכך התחכם יהושע ואמר למחר הנני לוחם שיעבור יום הולדם והקשו הא אדרבה אמרו (קידושין לח) את מספר ימיך אמלא מלמד שממלא הקב"ה שנותיהם של צדיקים מיום ליום מיום הלידה ליום המיתה אבל זה הענין הוא כנ"ל כי ודאי יום זה הוא שמזלו במערכה טובה ואין דרך הקב"ה לשנות המזל ולכך במיתת רשעים וכדומה שהמיתה היא לרוע אין ביום הלידה שיתרע מזלו כי מזלו במערכה טובה אבל צדיקים השלמים שמיתתם לטובה ולקנין שלימות אדרבה יקרה ביום שמזלם לטוב כי טבא הוא ולכך ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום בכוונה מהבורא לפרסם טוב ענינם ושלימות כשרון מעשיהם וכי המלך מלכי המלכים הקב"ה חפץ ביקרם והראיה כי מתו ביום הולדם וזהו לאות אמת כי לא איתרע מזלם ונגד זקיניו כבוד והמן ימח שמו טעה וחשב כי משה שמת בחטא והיתה מיתתו לרוע וא"כ איתרע מזלו ולכך שמח שהגיע הפור בירח הלזה אבל טעה כי ביום שנולד משה בו ביום מת ואילו איתרע מזלא לא היה קורה ביום הלידה ועל כרחך דהיה לטובתו ותוחלתו נכזבה כן יאבדו כל הבוגדים בה' אשר שקר נחלו.

ואם אמת כי היתה מיתתו של רבינו משה לטובתו והלך למנוחה אותנו עזב לאנחה ואין די במה שנתאבל ונבכה עליו רק לראות לתפוש קצת ממדותיו השלימות ולילך בדרכיו הישרות יהיו לנו למורשה ולתועלת וראשון נאמר שבעו"ה פורצים העם בשמירת שבת אשר בכל שבת אומרים ישמח משה וכו' והוא שמחתו והיא מתנה גנוזה לעם ישראל אשר נאמר ולא נתתיה לגויי ארצות כי כל עמים קובעים איד בכל ימי שבוע ויודעים כי שבת קודש היא מה' ובו שבת צור עולמים ומ"מ מתחכמים לעשות איד כמו ישמעאלים ביום ו' אפס כי לא יהיה ביום שבת ונגד השכל הוא למאוד כיון שאתם קובעים יום מה נפקא מינה לכם אם תקבעו יום אשר קידשו ה' וברכו מכל הימים ואתם מודים בו ואין זה כי מסך ה' בקרבם דבר זה כדי שלא יהיה להם חלק בשבת קדש וזוהיא מתנה טובה שנתן ה' לנו וכן בעולם הבא פושעי ישראל שובתים בגיהנום ביום שבת אבל לא עכו"ם וזהו אשר מתפללים וגם במנוחתו לא ישכנו וכו' ואי הכונה בזה העולם פשיטא אינם רוצים לנוח אבל הכוונה על עולם הבא שפושעי ישראל ישכנו במנוחה מדינם ולא העכו"ם כי אישם לא תכבה אפילו בשבת דהיינו אש של גיהנום נכבית אבל נדונים בדינים אחרים בגיהנום של שלג וכדומה.

 .

ולכן מאד עלינו להזהר בשבת לקיים דברי תורה ודברי סופרים ובעו"ה רוב בעלי בתים אשר אינם בקיאים בהלכות שבת ואפילו לומדים לומדים דברים אחרים קדשים והלכתא למשיחא וכהנה והלכות שבת אינן שגורות כל כך וכמה אנשים אשר עוברים על כמה איסורים מלאכות דאורייתא לחוסר ידיעתם ומכ"ש עניני מוקצה ואי אפשר לפורטם כי כבר מלתי אמורה כמה פעמים בדרשות הקודמות ויום הזה אשר פארנו חבוש לראשנו יש לנו לגדור לשמח משה במתנת חלקו לקבל כל אחד על עצמו ללמוד הלכות שבת אצל לומדים ולעמוד על השמירה באזהרה יתירה.

והנה בזמן אחשורוש ג"כ אפילו בעת קלקולם נזהרו בשמירת שבת למאוד וזהו מאמר הפסוק (אסתר ד, טז) צומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום ושאל במדרש שוחר טוב (מזמור ב"ב) אם יצומו מהו אל תאכלו ואל תשתו וכי אפשר לצום ולאכול ולשתות אלא אל תאכלו ואל תשתו כנגד ימים שאכלתם בסעודת אחשורוש והדבר תמוה עדיין איך הקושיא מיושבת וכי אפשר וכו' יהיה הטעם מאיזה סיבה שיהיה.

אבל יובן כי בספר מנות הלוי הנ"ל הביא בשם רוקח כי ביום השביעי שנהרגה ושתי בו ביום לא הלכו ישראל לאכול כי היה ביום שבת והיה בגינה פן יתלשו עשבים המחוברים בקרקע וא"כ לא אכלו רק ששה ימים ומזה הטעם תבין למה גזרה אסתר על ג' ימים ולמה דוקא במכוון הזה אבל הם לא אכלו בסעודה רק ביום ולא בלילה כי לא עשה סעודה רק ביום ואכלו ששה סעודות בששה עונות ולכך גזרה שלשה ימים ושלשה לילות שהם גם כן ששה עונות וששה סעודות זה למול זה.

והנה כי תענית גמורה אסורה בתשמיש והוא בכלל עינוי התענית ובכלל צום יחשב כנודע בגמרא דתענית (דף יב:) אבל צריך טעם למה זה כי זה לא היה ח"ו באיסור בסעודת אחשורוש אבל כבר נודע כי אסתר הלכה לאחשורוש ברצון וזהו צעקתה עד עכשיו באונס ואין לה איסור אשת איש ועכשיו ברצון שנבעלת לנכרי באיסור א"א וזהו שלבה דוה עליה ולכך ביקשה שתמורת זה שהיא נהנית מעבירה כדאמרינן (נזיר דף כג:) גבי יעל אף שעשתה לשם שמים והא מתהנית מעבירה וכן אסתר שלא ימלט שתהנה מעבירה ולכך למול זה ביקשה שישראל ינזרו מנשותיהם ויקדשו צום כראוי בפרישות דרך ארץ לכפר על שהיא נבעלת בעילות איסור וזהו שאמרה צומו עלי כי הצום בפרישות דרך ארץ יהיה עלי בשביל שאני אבעל באיסור אבל בשבילכם אל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים וכו' שיכפר על מה שאכלתם ולכך נאמר עלי באמצע ולא לבסוף צומו ואל תאכלו וגו' עלי אלא המניעה וסיגוף מאכילה ושתיה הוא בעבורכם אבל הצום בעינוי דרך ארץ הוא עלי ולכך נאמר צום ונאמר אל תאכלו וכו' וא"ש והבן.

והנה כבר כתבתי כי משתה יום שביעי כלה בט"ו אדר שני כי היתה מעוברת ואז אף שהזמין לכל העם הנמצאים בשושן והעיקר ישראל לא הלכו ביום שביעי לשמירת קדושת שבת ולכך ביקשה אסתר מאחשורוש שינתן יום ט"ו לבני שושן להנקם משונאיהם ולא היה כן בכל מדינות כי בני שושן זכותם בט"ו באדר שמורה לנצח כי שמרו יום שבת מחללו והיה יום זה להם למגן לגבור על אויבם ולכן ראוי מאוד לדייק שמירה ואזהרה בשבת כי שכרה הרבה מאוד לדורי דורות ולעומת זה המחללים ח"ו ולא שבת בלבד אלא כל שיש בו שביתה הכל נכלל בכללה של שבת הכל קרוי שבתון כנודע וכן נזהרו מרדכי עם אסתר אפילו בעת צרתם.

ולכך אמרו (ילקו"ש אסתר ו') כאשר בא המן למרדכי לרכוב על סוס וצותה אסתר שכל הספרים יטמינו עצמן עד שהמן בעצמו הוצרך לספר למרדכי ומה ראתה על ככה אבל הענין כי כבר כתב בעל מנות הלוי כי נראה כי היו שם בשושן הספרים ישראלים כי הגוים לא היתה אסתר עושה להסתירם לבל ירגישו כי היא בעצה עמוקה עם מרדכי וכבר כתב היפה עינים הא בגולה עשו שני ימים טובים של גלויות וא"כ היה ט"ז בניסן שהיה עובדא דמרדכי ביום טוב שני של פסח וא"כ איך יסתפר שהוא מלאכה דאורייתא ובשביל רחיצה י"ל שהוא שבות ואפשר לא גזרו מקדם בימי מרדכי אבל לספר השערות מלאכה דאורייתא וכבר נודע מ"ש האחרונים (עיין ט"ז יו"ד סימן קצ"ח) כי מותר ליהודים להניח לחתוך הצפרנים ע"י נכרי בשבת כי מסייע אין בו ממש וכיון שהוא אינו עושה דבר מותר רק שמניח לעשותו בגופו ולכך אסתר לא רצתה שיעברו היהודים יום טוב שני ואם ימאנו לספר לו למרדכי ילשין המן למלך הוא הדבר אשר דברתי ודתי המלך אינם עושים לספר לאיש אשר המלך חפץ ביקרו ולכך צותה להטמין כולם שלא ימצאם המן ובעל כרחו יצטרך הוא לספר והיה מרדכי יוצא ולא נעשה איסור על ידי ישראל ח"ו.

ומזה תבין טעם למה במשתה שעשתה אסתר הזמינה להמן כפעם בפעם וכבר אמרו חז"ל בו דברים רבים כאשר נבאר אי"ה אבל הענין יובן בשנחקור טעם למה אחר דברים האלה גדל המלך את המן מה ראה על ככה לגדל איש מארץ גר ותושב עמו ואיך לא יקנאו בו שרי פרס ומדי היושבים ראשונה במלכות שיראו הגר שבם יעלה מעלה מעלה אבל הענין מ"ש בקרא (איכה ה, ח) עבדים משלו בנו פורק אין מידם כי מ"ש (משלי יד, לד) חסד לאומים חטאת צדקות ומעשים טובים שעושים אומות העולם בגלות הם חטאת לישראל לעכב הגלות כי בעו"ה כמה מצוות טבעיות שהשכל מחייב ששומרים הנכרים יותר מישראל ובישראלים בעו"ה אין שומרים כ"כ כמו כבוד אב וגזל ואונאה וכהנה דברים רבים ובאמת אילו אין לומדים מנכרים כלל שום דבר החרשתי כי היה להם תירוץ כי מה לנו עם הנכרים אבל בעו"ה מדות רעות לומדים מהם במלבושים מקצצים פיאות ומגלחים זקנם וכהנה יותר חוקות הנכרים אין דבר נשגב במדה רעה שלא ילמדו מהם כדכתיב (תהלים קו, לה) ויתערבו בגוים וכו' אבל מדות טובות אינם לומדים מהם וזה החלי המר הגורם לאריכות הגלות בעו"ה ולכך המן כאשר ביקש לומר לאחשורוש כי אין תקנה להכניע לישראל כי אם להשמידם ח"ו כי בלא"ה קרובה ישועתם לבוא וימלכו בראש כל עמים אמר ודתיהם שונות מכל העם בשלמא אילו למדו ממעשיהם היה לומר שיאריך זמן פקודתם וישתקעו בגולה אבל אחר שדתיהם שונות מכל עם אם כן אם לא מהר תשמידם תהיה ישועתם קרובה לבוא ובעו"ה בגולה אנו לומדים מעשיהם הרעים אבל הטובים לא ולכך ארכה גלותינו.

וזהו העיקר תרופה לנו כי העכו"ם אין מקבלים שכר על מעשיהם הטובים כלל כדאמרינן (עבודה זרה דף ב:) ראה ויתר גוים שהתיר להם שבע מצות שאם מקיימין אותם שאין להם שכר כלל וזוהיא הטובה לקרב הגאולה כי אין להם שכר בעולם אבל אילו אף שכר מקבלים על שמירת המצות תארך הגלות למאוד ח"ו והנה כי עבדים הם מחויבים במצוות ויש להם שכר בעמלם כדאמרינן בגמרא דב"ב (דף ד) דלכך השיאו בבא בן בוטא עצה להורדוס דעבד חייב במצות ע"ש ואם כן קשה למאוד אם הם מושלים על ישראל כי תרופתם קשה כי יש להם שכר במצוות ומעשים טובים וזהו שצווח הקרא (איכה ה, ח) עבדים משלו בנו פורק אין מידם כי אם הם מושלים קשה לגאול מידם כי תמיד מה שמקיימים מז' מצות יש להם שכר כי אין הקב"ה מקפח שכר שום אדם ולכך אין לנו ישועה כל כך.

וזוהיא כוונת אחשורוש כי כל כונתו היתה מבלי שתהיה לישראל פקודה וישועה כאשר עשה סעודה במשלם החשבון של ע' שנה לפי טעות חשבונו ולכך מה עשה נתחכם להגביה להמן ויעשהו מלך על כל מדינתו וימשול בכל ישראל הנפוצים בכל מדינת ממשלתו והוא היה רק מלך מלכים אבל המן היה מושל ומולך ולכך צוה לכרוע ולהשתחות לפניו כתואר מלך וידוע דהמן היה עבד למרדכי והיה עבד גמור ועיין בילקוט וביותר בספר מנות הלוי העתיק שטר מכירה אות באות איך שמכר עצמו לעבד גמור ומוחלט למרדכי והתחייב הוא ובניו לעבוד עבודת עבד וא"כ ברור דהטבילו ומלו מרדכי לשם עבדות דקיימ"ל בפרק החולץ (יבמות דף מח:) דאין מקיימין עבד שירצה שלא למול ואם התנה שלא למול לחד מ"ד אין מקיימין כלל ולחד מ"ד לא יותר מי"ב חודש ואיך היה מרדכי רשאי לקיימו ובפרט כי בשטר מכירה הנזכר בספר מנות הלוי לא נזכר שהתנה בו ואם כן ברור שלא היה מרדכי מקבלו אם לא שמלו וטבלו לשם עבדות ואם כן חייב במצות ויש שכר בעמלו ולכך גידל אחשורוש אותו שיהיה בכלל עבדים משלו בנו פורק אין מידם כי אין גאולה כ"כ קרובה במשול עבד וראו כמה עמקו מחשבותיו.

והנה נחלקו חכמים במסכת ביצה (דף כא:) אי מותר להזמין לנכרי ביום טוב שמא ירבה בשבילו או לא חיישינן דבשביל חתיכה אחת בשר מותר למלאות כל הקדירה כמבואר בפוסקים וע"ש ברש"י ותוספות אבל לעשות סעודה בשביל נכרי לבדו אסור דכתיב לכם ולא לנכרים ואם כן אסתר שלא אכלה ממשתה של אחשורוש כי היתה עדיין בתענית וגם אין מפאת נימוס כמ"ש הראב"ע ויתר מחברים והיה זה ביום ט"ו ניסן לפירש"י שנתלה המן ביום ט"ז ניסן ואם כן איך הזמינה והאכילה לנכרי ביום טוב אבל ידוע אף דלכם ולא לנכרי אבל לעבדים כנענים היה מותר לבשל ביום טוב דהם בכלל מצות ואם כי חטאו פרקו עול מ"מ הם בגדר עבדים וחייבים במצות כמ"ש בישראל מומר (סנהדרין מד) אע"פ שחטא ישראל הוא וכן בעבד ומותר לעשות מלאכה בעבורו ביום טוב ולכך אסתר שהזמינה לאחשורוש לבוא למשתה בט"ו בניסן כדי שלא יקרה איסור מה עשתה זימנה המן גם כן ולו מותר היותו עבד כמ"ש ולשמא ירבה לא חיישינן כמ"ש דנתבשלו יפה אם כן כדין עשתה ולא בא מכשול לחלל יום טוב ח"ו כי היא ונערותיה ומשרתיה הכל ישראלים ומקיימי דת יהודית כנודע.

ולמ"ד שנתלה המן כמ"ש במדרש ועיין יפ"ע ומנות הלוי ומהרש"א בי"ז בניסן ואם כן משתה ראשון שעשתה אסתר היה בט"ז שהוא יום טוב שני של פסח מדויק ביותר בקרא כי במשתה ראשון של אסתר נאמר אשר עשיתי לו ובמשתה שני נאמר אשר אעשה להם כי בראשונה היה ביום טוב והכל בשביל המן נעשה ולכך אמרה בלשון צח (מג"א ה' ד) יבוא המלך והמן היום אל המשתה אשר עשיתי לו וחשבה על המן במה דסיימה ואם כי הוא אחשורוש הבין שכונתו אליו אבל במשתה שני שהיה בי"ז שהוא חול אמרה (שם פסוק ח') אעשה להם שמותר לשניהם ואף על פי כן צאו וראו כמה דקדקו במצות תורה וסופרים בתכלית צרתם ויגונם והיא שעמדה להם וה' לא סר מאתם כאומרם (ברכות כ) ראשונים שמסרו נפשם אתרחיש להו ניסא ובאמת חיוב גדול להשמר בשמירת החגים ומועדי ה' לבל יקרה בהם חילול ויותר יש לדקדק בימים טובים שהם ימי דין ובחינה ופקידה במעשי בני אדם וכל המועדים בהם אדם נידון וצריך זרוז ושמירה למאוד בשמירתן ושמחה של מצוה.

ואמרו בגמרא (מגילה טז) וישב מרדכי אל שער המלך ששב לשקו ותעניתו וכבר דקדקו המפרשים מאין למדה הגמרא זה אבל ידוע כי שער המלך היינו לדון דין כדכתיב (דברים כה, ז) ועלתה יבמתו השערה וכהנה רבות במקרא וכן בגמרא יתיב אבבא ודן דיניה וזהו מרדכי יושב בשער כי ישב שם לשפוט בכל עבדי ומשרתי מלך וידוע בגמרא (ביצה דף לו:) אין דנין ביום טוב ומבואר בירושלמי (שם) כי מלבד גזירת חכמים שמא יכתוב היה איסור משום דאתי למנוע משמחת יום טוב והנה הגמרא ס"ל כמבואר שם דהיה עוסק בהלכות עומר דהוה מעשה דהכרזה וכדומה הכל בי"ו ניסן ויום טוב שני של גלויות וקשה איך שב לשער לדון ביום טוב ואם כי עדיין לא נגזרה גזירה שמא יכתוב מ"מ הא איכא טעם מונע משמחת יו"ט ולזה קאמר מידי טעמא משום מניעה משמחת יו"ט הוא הא שב לשקו ותעניתו והתענה ביום טוב ההוא וא"כ מה מניעת שמחת י"ט שייך בזה ולכך ישב בשער לשפוט בסנהדרין וא"ש.

ואם כי זה יש לגדור גדר בהעדר חמדת יצורינו משה רבינו ע"ה גם זה עלינו לא לתקן עצמינו בלבד כי אם לתקן זולתינו ולהשיב רבים מעון כאשר עשה משה בעד פושעים הפגיע וכן עשו מרדכי ואסתר שכל מגמתם היתה לישר הדור ולהשיבם מעון ולעורר בתשובה.

והנה אמרו (מגילה דף טו:) דלכך זימנה אסתר להמן שלא יאמרו ישראל אחות יש לנו בבית המלך ויחזרו בתשובה שלימה וכן אמרו (אסת"ר פ"ח א) בנימין גרם לשבטים לקרוע דכתיב ויקרעו בגדיהם אף מרדכי קרע בגדיו דכתיב ויקרע מרדכי את בגדיו והקשו מה זה מדה כנגד מדה וגם בנימין מה עשה שהושם באמתחתו גביע והוא לא ידע ואשם.

אבל הענין כך מ"ש (מגילה דף ז:) חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע מה בין ארור המן לברוך מרדכי והדבר תמוה וכבר אמרתי עליו באופנים שונים אבל אופן אחר הצריך לענינינו הוא דמבואר בירושלמי (עיין במגילה פ"ג ה"ז) ומדרש (עיין ב"ר מ"ט א) רב כד מטי למגילה למרדכי ראשון הנזכר במגילה אמר ברוך מרדכי על שם זכר צדיק לברכה וכד מטי להמן הראשון הנזכר במגילה אמר ארור המן על שם שם רשעים ירקב והנה בין פסוק איש יהודי היה בשושן ושמו מרדכי לפסוק אחר הדברים גדל המלך את המן ענין כל הפרשה כי אסתר אין מגדת עמה ומולדתה ואחשורוש עשה פעולות רבות כמבואר בגמרא ומדרש שקיבץ בתולות רבות והנחה למדינות עשה וכהנה פעולות רבות ועם כל זה אין אסתר מגדת ובאמונה שמרה מאמר מרדכי לבלי הגיד ואמרו במדרש (אס"ר פ"ו טז) כי תפסה פלך שתיקה אין לך טוב יותר לגוף אלא שתיקה והחיים והמות ביד הלשון וברוב דברים לא יחדל פשע וכבר אמרו (ירושלמי סוף ברכות) כל פטפוטים אסורים בר מפטפוטי דאורייתא כי אין לך דבר מזיק לגוף ונפש רק הדיבור ולכך אמרו תפסה פלך שתיקה שהיא מזרעו של שאול שדבר מלוכה לא הגיד ומזרעה של רחל ששתקה ולא אמרה רמיות אביה בלאה וידוע מ"ש (עירובין סה) נכנס יין יצא סוד כי ברוב דברים לא יחדל פשע ולמי שיח ורבות דברים כי אם לאנשים השותים במזרקי יין וזהו מאמרם חייב איניש לבסומי וכו' עד דלא ידע להבין מה בין ארור המן לברוך שהוא הסיפור שביניהם שהוא מענין שתיקת אסתר בכל החקירות כי המבסם ומשכר אין מבין זה כי הוא מהמרבה דברים ואין מעצר ברוחו כלל.

ואם כי זה נכון אבל עיקר הטעם שצוה עליה מרדכי אשר לא תגיד הוא כי ראה מרדכי כי מדת הדין מתוחה בעונות הרבים על ישראל אם מפני שהשתחוו לצלם ואם מפני שאכלו מסעודות של אחשורוש ואין להם תקנה להכניע קשה ערפם אלא בגזירת מלכם כמ"ש (מגילה יד) גדולה הסרת טבעת מכל נביאים והוא ידע מה שיהיה בגזירת המן כדכתיב (פ"ד א) ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ואמרו מלאך אמר לו וא"כ מסתמא הגיד לו הכל כמו שנאמר את כל אשר נעשה וידע והבין כי זהו יהיה לישראל לתרופה לעולם ובזו הגזירה יעוררו לבבם לתשובה ושבו ורפא להם וזו תכלית תועלתם ובאמת ע"י תשובה לא זו שכפו להמן אף גם לא האריך זמן איזה שנים ושבו לארצם פקד ה' עמו להושיבם לירושלים כנודע וחשב מרדכי אולי תגיד אסתר לאחשורוש היותה ישראלית לא יעלה בלב המן להסית למלך עשות כליון באומת אהובתו שגלתו וגם המלך לא ישנא אותם ובפרט מטעם שנכתוב בזה אי"ה.

ואם כן איפוא במה יכופר עון בית יעקב אשר חקוק בעט ברזל וצפורן שמיר ולכך צוה אשר לא תגיד ותגולגל גזירת המן וישובו ישראל בתשובה שלימה גם מרדכי נכנע אף כי ידע כל הנעשה כמ"ש אי בשביל לעורר ישראל בתשובה ואי שמא יגרום החטא וכמ"ש שם במדרש כי כבר למדו זאת מיעקב אף שהיתה לו הבטחה ירא שמא יגרום החטא אמנם דבר זה לא ענה מלבו רק למדו מבנימין ראש שבטו כי ידוע בספר הישר אשר מחובר על ספר בראשית כתב כי יוסף גילה לבנימין טרם שובו לבית אביו כי הוא אחיו באמת וצוה להסתיר מאחיו למען יראה אם ימסרו נפשם על בית רחל ובנימין ראה אחיו דואגים ומצטערים וכואבים ממש עד למות בשביל עלילת מציאת הגביע ולא אמר להם דבר ותפס פלך שתיקה והוא ג"כ הטעם כדי שיקבלו עונש בצערם על מיכרם בכסף צדיק וטוב להם לצער עד מאוד אפס תהיה להם כפרה ולכך שתק כי אך זה טוב לישראל וזה הוא מאמר חז"ל ברור ואמת בנימין גרם לאחיו לקרוע אף שידע האמת מ"מ שתק וגרם על ידי כך הקריעה לאחיו וזה היה לטובתם אף מרדכי שצוה שלא תגיד וגרם שהוצרך לקרוע בגדיו וזהו היה בסיבת שתיקתו כמו בנימין והוא ג"כ למזבח כפרה כמו בנימין לאחיו והכל בענין אחד וטוב וישר.

 .

א"כ חזו וראו כמה יש לנו לשמור מרע כמה צרות ויגונות עברו ראש ועשה מרדכי הכל בשביל שתהיה לישראל כפרת עון אף אסתר הצדקת קצה בחייה בשביל ענין ישראל ומסרה נפשה למות ולכך הטוב אמרתי כמ"ש ללמוד ממשה וצדיקים כאלה לבל יחוס אדם על כבודו והונו רק בשביל תקוני ישראל ושלימותם ובעו"ה בדורות הללו כל אחד חושש לעצמו ואין חושש לזולתו ובפרט לתיקון התורה כי תכלית כל תקוני ישראל היא תורה וזוהיא עיקר שלימותנו ובה תלוי חיינו ונשמתינו ואין לנו שיור בגולה רק התורה הזאת ובה יהיה מקוה ישראל מושיעו בעת צרה לגאול בה מיד צר וע"ז כל מגמתינו ובעו"ה עכשיו בטלה התורה ואין איש שם על לב להרים דגל התורה וכל לומדי תורת ה' ילכו כצאן בלי רועה כי אין משגיח כלל בשל תורה ולא חסו על חייהם כלל כמשל שועל ודגים (ברכות דף סא:) כי זהו חיי כל ישראל בתורה אוי לנו איך נשמח בפורים וליהודים היתה אורה זו תורה (מגילה דף טז:) ואין לנו תורה בעו"ה לא זו שנשכחה מאתנו תורה בעו"ה יום ביומו והכל נסתעף ממיתת משה כאשר אמרנו בריש הדרוש אף גם שיור התורה אין מקיים ואין משגיח וכל אפין שוין המצפצף כעגור ידמה להמדבר מלב מלא תבונות.

ואמרו בגמרא (מגילה דף טו:) ובמדרש כיון שהגיעה אסתר לבית הצלמים נסתלקה הימנה רוח הקדש ואמרה אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון שמא בשביל שקראתיו כלב חזרה לקרותו ארי והדבר צריך ביאור כי באמת למה נסתלקה שכינה ואם כי שם מקום טומאה והוי כמו כהן בבית הקברות אם כן מה זה שמתמיהה אסתר ואמרה שמא וכו' לא משום זה רק המקום גורם מקום טומאה וגם יש להקשות מה שוגג כמזיד הלא אסתר לא היתה שוגגת כלל מעולם ואנה טעתה בדין וכדומה והיה מאתה דבר בהעלם מתחילה ועד סוף ואיך שייך שוגג וגם אונס כרצון כי עכשיו הלא נכנסה להבעל ברצון ואם כי מתחילה היתה אנוסה הלא קודם בית הצלמים שורה עליה רוח הקודש ואם היה מקדם עולתה בה איך שורה עליה מתחילה וביחוד יש להבין במה שאמרה שמא על שקראתיו כלב וכי יחוס המקום על כבוד אותו רשע לסלק שכינתו מהצדקת הלזו.

אמנם ידוע מ"ש בגמרא (מגילה יב) כי עיקר חיוב כליון לישראל היה בשביל שהשתחוו לצלם של אותו רשע ואמרו שלא עשו אלא מחמת אונס כי יראו שישרפו באש כמו שקרה באמת לחנניה מישאל ועזריה.

ואמרו בגמרא דסנהדרין פרק ארבע מיתות (דף סא ע"ב) העובד עכו"ם מאהבה ויראה אביי אמר חייב ורבא אמר פטור ופריך הגמרא דתנן כהן משיח אינו חייב בקרבן עד שיהיה שגגת מעשה מה שגגת מעשה לאו דעבד עכו"ם מאהבה ויראה ש"מ דעובד עכו"ם מאהבה ומיראה חייב במזיד ומשני לא דאומר מותר וס"ל אומר מותר שוגג הוא אבל איכא למ"ד במכות ר"פ אלו הגולין (דף ז ע"ב ועיין היטב שם תוד"ה אלא ותוספות שבת עב ע"ב ד"ה האומר ותוספות סנהדרין מב ע"ב ד"ה הבא) דאומר מותר מזיד הוא ובזה יובן כי אסתר נכנסה לאחשורוש לבקש על הצלת עמה ולא על עצמה נכנסה כי אם בשביל ישראל וכאשר הגיעה לבית הצלמים ניעור האיסור וחומר העבירה שהשתחוו לצלם ונעשה קטיגור וערעור וקטרוג ושטנה בישראל כי היה למזכרת עון על דבר חטא ופשע שעשו ישראל ולכך נסתלקה רוח הקודש ואסתר הרגישה ואמרה שמא אתה דן שוגג כמזיד רוצה לומר אומר מותר שדינו כמזיד וא"כ איך מצינו בהעלם דבר שגגת מעשה וא"כ העובד מאהבה ויראה חייב אף שהוא מאונס פן יהרג וזה מאמרם אונס כרצון אף שהוא מיראה שיהרג מ"מ חייב מיתה כי אין נפקא מינה באונס וא"כ יש להם משפט מיתה ח"ו כי לא היה לחוש להם לאונס וזהו לא ס"ל לאסתר דסברה דאין לחייב דאונס רחמנא פטריה ולכך תמהה אסתר וביקשה רחמים.

והוסיפה לומר שמא על שקראתיו כלב וכו' י"ל כך מה שכבר אמרתי ממש בסגנון זה בדרוש הקודם רק כעת הואיל דצריך להאי ענינא יבואר יותר כי נודע כי מרדכי כי ראה שהמן גובר ולא ראה לכבשו כי אם בתורה וכמ"ש בתרגום שני כי לקח תינוקות מבית רבן ולמד עמם ובכל מקום היה תורה וכן דרשינן ליהודים היתה אורה זו תורה (מגילה דף טז:) כי התורה היא מגינה והיא כתריס בפני פורענות ולכך בכל צרתם לא זזו מכותלי בית המדרש ואפילו בשעה שבא המן למרדכי וחשב מרדכי כי בנפשו הוא היה לומד הלכות עומר ואמרינן במדרש (שוח"ט פ) יכרסמנה חזיר מיער ע' תלויה בזמן שאין ישראל עוסקים בתורה הוא מיער אבל בזמן שעוסקים בתורה הוא א' במקום ע' והוא מיאור ותנינן (חולין קכז) כל החיות העולים מים ליבשה מיד מתים חוץ מהכלב דזה חי (עמ"ש ביד חרוצים בהגה בסוף דרוש ח' לעיל) וזהו מאמר אסתר כי אמרה הלא ישראל עוסקים בתורה וזכותם ראויה להגן שלא ישלוט בהם ידי זר וחזרה ואמרה שמא הואיל שקראתיו כלב וא"כ כלב אף שעולה מים ליבשה חי וא"כ עדיין יש לו שליטה בישראל אף שעסקו בתורה ולכך חזרה לקרותו ארי וזה העולה מים ליבשה מת ואף הוא ימות בים של תורה ואתי שפיר והבן.

כללו של דבר כמה גדולה כחה של תורה לשמה היא מבני פלטרין דמלכא והלא אמרו (מגילה דף טז:) גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפש כי במרדכי נאמר רצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו שפירשו ממנו סנהדרין וכבר אמרנו טעם ח"ו שמרדכי פירש רגע אחד מהתורה אבל ידוע מ"ש במדרש (אס"ר פ"י י"ב) ומרדכי יצא מלפני המלך שנעשה מלך ומטבע שלו מרדכי מצד אחד ואסתר מצד אחד וידוע דאין מושיבין מלך בסנהדרין ולכך פירשו ממנו סנהדרין אבל טעם הענין למה נעשה מרדכי מלך מה לו לכבוד המדומה הזה עד שפירשו ממנו סנהדרין הלא לבוז יחשב לו נגד כבוד התורה ודביקות בסנהדרין והיה לו ללמוד ממשה מחמד יצורים שלא נכתר בתואר מלוכה לרוב ענותנותו והיא היתה לו ליקר אבל הענין ח"ו לומר שרדף אחר כבוד אבל יש להבין במה שכבר התחלנו למה גידל המלך את המן מה ביקש בזה באיש נכר הארץ ועד שאמרו (עיין פרדר"א ז) שכל בניו היו מושלים דוכסים ואפרכים בכל מדינות המלך.

אבל בשנבין ג"כ במ"ש בגמרא (מגילה דף טו:) עד חצי המלכות ולא דבר החוצץ בין המלכות וזהו בית המקדש ויש להקשות איך ס"ד באחשורוש שלא ידע מולדת אסתר שתבקש בנין בהמ"ק וזה כמה שנים שלא ביקשה ממנו ומה תראה על ככה עכשיו להכניס עצמה בסכנה ללכת לחצר המלכות אשר דתו להמית בשביל בנין בהמ"ק אבל מקדם נבין באומרם כי אחשורוש עשה סעודה בראותו כי הפקידה המיועדת לבנין בהמ"ק עברה בחשבונו המדומה ומה ביקש בזה מה איכפת ליה אם תהיה פקידה וכי יהיה זה חסרון במלכותו הלא מלך על קכ"ז מדינות והיה להם מלכים תחת ממשלתו וכן יהיה ביהודים וכמו שהיה באמת אחר כך אף שהיתה פקידה כולם היו נכנעים ועבדים לממשלת פרס והיתה דמות שושן בבית ה' וביותר יש לתמוה מלך רב כזה השליט בכיפה אין ספק שיש לו תואר ממשלה להכין בחסד ובמשפט כסאו לנהוג עמים במישור ולבל יהיה שבט רשע כי זולת זה לא היה כ"כ מקובל בעיני הבריות ואם כן איך אמרו (מגילה יד) שאחשורוש והמן נמשלו לבעל תל וחריץ שהיה שונא לישראל יותר מהמן עד שאמר הכסף נתון לך.

ויש להבין מה ראה על ככה עם שלא פשע ועבדים נאמנים היו למלכי פרס ודניאל היה מתגדל בבית כורש ושאר סריסי מלך כולם שועי יהודה ולא נמצא בהם שום רמיה ומרידה לא נשמע בם דופי ויגידו בעמים תפארת חכמתם וכי ה' בקרבם כאשר נודע מדניאל חנניה מישאל ועזריה וכורש אביו פקד (עזרא א, ג) מי בכל עמו ויעל ואיך יעות משפט ומפרשים רבים התחכמו בזה ולא מצאו חזון וגם יש להבין במה שהתאמץ אחשורוש בהון יקר למרדכי ליתן כתר מלכות בראשו וצוה להמן אל תפל דבר וכו' ואמרו (אס"ר י' יב) שבאותה שעה היה לו תואר מלך וכל אשר היה מצוה היו מחוייבים לעשות מבלי המרות פיו כמ"ש המחברים ועיין מנות הלוי ומה ביקש בזה הלא הוא שונא לישראל וביחוד אחר כך כאשר אמרה לו אסתר שהיא בת יהודית איך פרחה שנאתו היהפוך כושי עורו וכי בשביל כך תגדל אהבתו לכל העם ומלכים רבים ושלמה לקח בת פרעה ובת מלך עמון וכי בשביל זה ח"ו שאוהב מצרים ועמון ומעשים בכל יום יוכיחו.

אבל הענין כך כי ידוע מ"ש בגמרא (קידושין דף סח:) לכמה דיעות נכרי הבא על בת ישראל הולד ישראל אלא שנקרא ממזר ולמ"ד הולד כשר הולד נכרי אבל למ"ד הולד ממזר הרי הוא ישראל רק ממזר וא"כ דריוש היה בן אסתר היה ישראל רק היה ממזר אבל היה נקרא ישראל כי בזה הכל הולך אחר אם והנה כבר נודע כי מלכים קדמונים כך דרכם כסל למו להתחכם בקסמים ועצבים ותרפים לדעת מי ימשול אחריהם ועיין ביוסף בן גוריון ותראה כי רוב מלכים קדמונים עשו כן וכן כתב שאר כותבי זכרונות והנה אחשורוש התחכם לדעת מי ימלוך אחריו ראה בקסמים והוברי שמים וכלדיים שיהודי ימלוך אחריו וימשול בממשלתו וישב על כסאו ולזה חרה לו עד למות כי לריק יגע ויבוזו אחרים ממשלתו וחשב מתחילה שהגיעו ימי פקידה והם יגרשוהו מכסא מלכותו וכאשר לדעתו הגיע קץ ויכזב שמח ועשה משתה ועם כל זה חשב מזימות כי לבו מלא תוגה שיהודים יירשו כבוד ממשלתו ולכך שנאתם כבושה בלבו וחשב מזימות לכלותם אפס בל יקומו לירש כבוד ממשלתו ולכך כאשר בא המן והלשין עליהם לכלותם נתמלא שמחה כי זה יום שקיוה ויפה דימו חז"ל (מגילה דף יד:) משל לבעל חריץ ותל ולכך אמר הכסף נתון לך וכלה ונחרצה והרצים יצאו דחופים.

וכבר נודע מפאת גזירת כוכבים אף שזכות מעשה וכדומה מבטל גזירתם מ"מ צריך לחול הדבר במקצת וצריך לחול הדבר בצד מה כמו בכלדיי מצרים שאמרו רעה נגד פניהם שכוכב מורה על הריגה ושפיכות דם והיה במקצת שמלו והטיפו דם ברית קודש כדכתיב (יהושע ה, ט) היום גלותי וכו' וכן תמיד בגמרא שאמרו (שבת קנ"ו) גנבא יהיה והיה שתלש פרי וכדומה כולם והיא כחלום כי אין ידיעתם גזירה מוחלטת ולכך כאשר בלילה נדדה שנת המלך וחשב כי הגיע קצו כמבואר במדרש (אס"ר י' א) ונתוודע לו שראוי לשלם גמול למרדכי היהודי התחכם ליתן קיום למזל והחזיון שיחול בדבר מה ולכך צוה ליתן כתר מלכות בראשו ולחלוק לו יקר וכבוד ולא יאצל ממנו דבר כאילו מלך לשעה בכל אופנים כי בזה יתקיים החזיון והקסם שיהודי יירש כתרו וכבודו כי זהו נטל כתרו ומלך בממשלתו ונטל יקרו אם כן תחול גזירת המזל וחזיון וזהו כל ענין אחשורוש וזהו הכל מתחילה אבל כאשר נתוודע לו אח"כ שאסתר יהודית הבין המראה והענין כי בנכרים הכל אחר משפחת אם ויש להם שאר אם והבין שבנו שיהיה לו ממנה יורש עצר הוא יהודי בתואר משפחת אמו והוא יירש אחריו כבודו וכסאו כאשר באמת היה שדריוש ירש כסאו וכתרו וממשלתו ואם כן נחה דעתו כי באמונה הגידו לו ואין בו דבר המזיק לו ובזה שמח ונח דעתו למאוד ולכך נהפך לעם ישראל לאוהב כי ראה כי בחנם שנאם והיה רוצה לשפוך דם בחנם וחשב מחשבת תוהו ולכך נתחרט ואמר (מג"א ח' ח) כתבו על היהודים כטוב בעיניכם וזה נכון וברור.

ואחר שהודיע ה' לנו כל זאת נשוב להנ"ל למה הגביה המן וזרעו ולמה אמר דבר שחוצץ והוא כי אמרו (סנהדרין דף כ:) שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ וזהו סדרן ראשון להעמיד מלך ואחר כך להכרית זרעו של עמלק ואח"כ לבנות בית הבחירה והטעם כי אין כסא שלם עד שיעשה נקמה בעמלק ואם אין כסא שלם אי אפשר לבנות בית המקדש כי הוא כסא כבוד ה' וזה שער השמים ולכך ראשון הכניע שאול עמלק ואח"כ בנו דוד ושלמה בית לה' וזה יסודות וזה ארמון על תלו וכן היה הדבר בבית שני ובפרט למ"ד קדושה ראשונה בטלה והיתה קדושת עזרא קדושה חדשה ולכך היה צריך ראשונה להכניע זרעו של עמלק ולקעקע ביצתם ואחר כך לבנות בית המקדש כמו בראשונה ולכך בימי כורש לא היה נבנה אף שהיתה פקידה כי עדיין לא נכרת זרעו של עמלק אבל בימי מרדכי ואסתר שנכרת זרעו של עמלק ונמחה כמעט שמם אז החל לציץ ציץ מטע ישע ולא איחר הדבר שנה שנתיים שנבנה הבית והיה זה סיבת הבית ובנינו ואחשורוש ידע זאת כי תלוי בנין בית המקדש בהכניע זרעו של עמלק ולהיות כל מגמתו שבל יעלה ישראל מעלה כאשר כתבתי טעמו כנ"ל ולכך הגביה המן ובניו וגידל ממשלתם כי בזה היה בטוח כל זמן שהם בתואר המעלה שאי אפשר להיות מתרומם קרן ישראל ובנין הבית כסא ה'.

ולהיות כי אחשורוש ידע שאסתר שנאה להמן ועמו העמלקים כי לא ימלט שנים רבות שהיתה לו לאשה ובחיקו תשכב שלא ירגיש בה מעניניה ודבריה ותנועתה את אשר לאהוב ואשר לשנוא ולכך כאשר באה אסתר והרגיש שבאה לשאול דבר ירא לנפשו אולי תבקש מפלת והכנעת עמלקים אמר עד חצי המלכות ולא דבר החוצץ היינו להכניע עמלקים כי הוא החוצץ כי בו תלוי בנין בית המקדש כנ"ל וזהו עד חצי המלכות וכיוון לעמלקים ואתי שפיר.

ולהיות כי אין עמלק נופל אלא ביד מלך כי ראשית גוים עמלק כדדרשינן כי תחילה צריך להעמיד מלך ואח"כ להכרית זרעו של עמלק ולכך מרדכי שביקש להכרית זרעו של עמלק יצא מלפני המלך וכו' ודרשינן (אס"ר י' יב) שנעשה מלך ויצא לו מוניטין בעולם כנ"ל ואם כן לו הכח והרשות להכרית זרעו של עמלק וכל ענינם היו לשם שמים ותפס מלוכה כדי להכניע זדים ואח"כ יהיה קיום לבנין בית המקדש ואין כאן תמיהה כנ"ל כי כונתו היתה לשם שמים ומזה יובן פירוש הפסוק מ"ש (ישעיה נה, יג) והיה לה' לשם לאות עולם לא יכרת היינו פורים ומקרא מגילה כי מקודם כתיב תחת הנעצוץ כו' יעלה הדס ודרשו (מגילה דף י:) על מרדכי ואסתר והיה לה' לשם כי כל זמן שזרעו של עמלק קיים אין השם מלא ולכך כשנמחה בפורים העמלקים נשלם שמו זהו והיה לה' לשם כי נשלם שמו יתעלה לנצח.

ובזה יובן מה שקשה למאד כי אחרי מפלת המן לא נזכר בדברי אחשורוש עד חצי המלכות וקשה בממה נפשך אם גם אז הקפיד על בנין בית המקדש למה לא אמר עד חצי המלכות ואי לא הקפיד למה לא ביקשה אסתר על בנין בית המקדש שהוא שלימות כל אומתינו וראו מה עשה נחמיה בן חכליה אבל לפי הנ"ל ניחא כי כל כונתו מבלי להכרית עמלקים ובאשר שכבר נפל שדוד ונכרתו תו לא אמר עד חצי המלכות ואסתר גם כן לא נצטרכה לבקש על זה כי הבינו בעצמם שיהיה ובגין דא לא אמר יתר עד חצי וכו' וא"ש ודו"ק.

והנה ברבה למגילה (פ"י י) דרשו על הפסוק הנאמר והיה לה' לשם לאות עולם זה הנס שלא נעשה בעולם כמותו ויש לך נס כזה שעשה וכו' והדבר תמוה איך רמוז זה בקרא והיה לה' לשם אם נעשה כמוהו או לא והעיקר תמוה וכי לא היו קריעת ים סוף וכיבוש ל"א מלכים והכנעת סנחריב נסים מפורסמים יותר אדרבה בזה הרבה טענו כמ"ש היפה עינים שאין בו חוץ לטבע כלל כי כך טבע שאין חזק בכל ארץ כאשה ואסתר בחכמתה הטתהו ברוב לקחה אבל הענין כך כי כל זמן שה' בקרבנו אין מעצור לנו ניסים ונפלאות כי ה' משדד מערכות משפיל גאים עוקר הרים בגאותו ואין פלא אם יפוצו אויביו וינוסו משנאיו כעשן תכלה ועם ה' יפריחו הלא ה' בקרבנו אמנם אם אין ה' בקרבנו בזה נפלנו ונמסרנו לטבע ומשטרי השמים והרי אנו נתונים למקרי הזמן להיותם עתידים לפגעים וצרות רבות ורעות כי כוכבי שמים לוחמים בנו כנודע כמ"ש כמה פעמים כי כל המזלות מנגדים אותנו וזהו אומרם (שבת קנ"ו) אין מזל לישראל כי מזלות הם מנגדים בנו ולכך מעת אשר הודחנו ונמסרנו תחת משטרי השמים וכוכביהם דלונו עד מאוד רק הבטחת ה' (ויקרא כו, מד) אף גם זאת וכו' ברוב רחמיו משגיח מחרכים לבלי תת אותנו לכלות מעל פני אדמה אך זהו לכלות אותנו אבל להרוג את שונאינו וה' אין אתנו זהו פלאי זמן ודי להפקיע עצמינו אבל מאין יבוא שנהיה אנחנו הורגים באויבינו וה' סר מאתנו ואין ה' בקרבנו ולכך אמר הנביא (מיכה ז, ה) בחושך ה' אור לי היינו כשאין משרה בנו שכינתו ומכל מקום ליהודים היתה אורה לעשות נקמה בגוים זהו נפלא שבניסים וכך אמר (תהלים קלו, כג) שבשפלנו זכר לנו כי לעולם חסדו וזהו מרוב חסדיו וטובו לבית ישראל.

ובזה יובנו דברי מדרש הנ"ל שהפליג בנס זה יותר מכל ניסים כי כל ניסים נעשו ברוממות ישראל וה' בקרבם כמו קריעת ים סוף וכדומה וזהו אין לתמוה כל כך היפלא מה' השוכן בקרב העם דבר אבל נס אסתר היה כשהיו ישראל בגולה וה' אין בם כדכתיב (ירמיה מט, לח) ושמתי כסאי בעילם כי השכינה גלתה כביכול ומשפיעה רק לשר ומ"מ יעשה נס כזה לא לקיים אומתינו כי כך ההבטחה אבל לנקום בשונאי ה' וכביכול הוא אסור בזיקים כדדרשינן זהו מפלאי פלאות ולכך אמר שלא נעשה נס כזה ולכך חנוכה היה גם כן כשבית המקדש בנוי וישראלים כהני ה' שוכנים בקרבם ובזה יש להבין כי אסתר שם העצם היה הדסה ואסתר רק שם תואר כמבואר בגמרא (מגילה יג) וא"כ קשה למה נקראת המגילה ע"ש אסתר ולא על שם הדסה שהוא שם ישראלית ושם עצם אבל לפי הנ"ל ניחא דזה מורה על תוקף הנס דידוע מ"ש (חולין דף קלט:) אסתר מלשון ואנכי הסתר אסתיר והיינו שהיתה השכינה בהסתרת פנים מאתנו היינו בגולה במלכות פרס החיה השניה שראה דניאל ולכך נאמר אסתר שמורה שהיה בהסתרת פנים ולא האיר ה' פניו אלינו כאשר האריך בזה האר"י ז"ל ומ"מ נעשה לנו נס כזה וזהו מתוקף הנס ומלת שם אסתר מגדיל הנס וזוהיא כוונת המדרש שם עולם אתן להם ודרשינן שנקראת מגילת אסתר וקשה למה אסתר ולא הדסה ולזה אמר לאות עולם לא יכרת שלא נעשה נס כמוהו והיינו הואיל שהשכינה היתה בהסתר פנים וזה נלמד משם אסתר והשם מורה על עוצם הנס ולכך שם עולם אתן להקרא אסתר כי מורה על עוצם הנס והבן ודוק.

ולכן אחיי ובני כל הענין תלוי אם ה' בקרבנו לא נירא ולא נפחד מאויב פנימי וחיצון ואם ה' סר מקרבנו אז רבים אויבים קמים עלינו ככסלא לאוגיה בעו"ה וליתן מקום שישכון ה' בקרבנו הוא ראשון בהחזקת התורה כאומרם (ברכות ח) אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה וגם להסיר אלהי נכר מקרבנו הוא גאוה וכעס ועבירות שזהו הכל אלהי נכר ומרחיק שכינת ה' מקרבנו ותבין מה שאסתר לא ביקשה מאחשורוש תיכף שאילתה עד שאמרה יבוא המלך אל המשתה בראותה כי נשאה חן בעיניו.

וגם יש להבין במ"ש (מג"א ו' יד) ויבהילו להביא את המן ודרשינן (מגילה טז) שהביאו בבהלה ופירוש שלא היה לו זמן להסיר הבגדים הצואים בהליכתו לפני מרדכי כנודע ומה נפקא מינה בזה אם ילבש בגדים אחרים או לא ומה טיבו של זה להנס אבל יובן במ"ש כי יותר שהארת שכינה יש וה' בקרבנו יותר נקל להנס כי הוא המפליא לעשות ויותר מיעוט השכינה יותר יתמעט וקשה מציאות הנס וכבר אמרו (מגילה דף טו:) כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה שכינה כי בית אחשורוש היה מלא צלמי אנדרטי עבודה זרה וסר צלם ה' מזה כאשר מצינו במשה (שמות ט, כט) כצאתי את העיר אפרוש כפי כי לא רצה להתפלל לה' בעיר אשר מלאה גילולים אמנם אסתר להיות כי צריכה להכנס לבית אחשורוש התפללה אלי אלי למה עזבתני וכו' וכביכול ה' שוכן בתוך טומאתם להצלת אסתר ולכך חשבה אסתר איך אבקש שם מן אחשורוש על הצלת ישראל שהוא נס גדול ולזה צריך הארת שכינה ורוח הקדש ואיך יהיה זה במקום צלמים ועבודה זרה ולא סמכה על זה שבמקום טומאה כזה ישכון אור ה' לעשות נס ולכך התחכמה שיבוא המלך לביתה אשר פנוי מעכו"ם ואיך יבוא המלך לביתה ולכך אמרה שיבוא אל המשתה ויבוא בחדרה ושם אין מה מעכו"ם הללו ויחול כבוד ה' שם ונקל ביותר לעשות נס והיה מחניך קדוש כתיב.

אמנם בסעודה ראשונה תוחלתה נכזבה כי ידוע כי לכך לא כרע מרדכי להמן כי היה לובש מעכו"ם על בגדיו נגד לבו וא"כ עדיין תועבה בביתה ולכך באותו פעם לא אמרה שאילתה ובפעם שניה שהלך המן לקרוא לפני מרדכי ככה יעשה לאיש וכו' ודאי לא היה לבוש עכו"ם על לבו כי איך ילך כעבד לפני יהודי ועבודה זרה תהיה על לבו ומסתמא לא היה אז העכו"ם על בגדיו והם הבהילו להביאו טרם יחליף שמלותיו וזהו שאמרו שהיו מביאים בבהלה מבלי תת זמן להחליף בגדיו ואז היה ביתה נקי מעכו"ם ואז סמכה כי ה' בקרבה ולכך סמכה בה' ובקשה מאחשורוש על עמה כראוי.

כללו של דבר כמה עלינו לשמור מטינופת של עבירה והכל בגדר עכו"ם כי כל העושה עבירה עובד לסטרא אחרא זה מקצת וזה הרבה ותיכף סר צלם אלהים מעליו ובכל עבירה נעשה רושם ולעומת זה בכל מצוה ומידה טובה תיכף שריא שכינה אצלינו ואם כי אינו מורגש הלא אמר החכם הפעולות מורות על ההרגש ובמה יובחן שיש לאדם נפש שכלית מפאת פעולות שאנו רואים אדם חושב וממציא תחבולות לחדש חדושים לבקרים פעולות נוראות וזה לאות כי יש בקרבו נפש כל חמדה ושכלית וכן הדבר אף כי אין מורגש כי שכינת ה' בקרבנו אבל מושג מפעולות כי אנחנו בגולה כשה בין זאבים לא נשאר לנו כמעט רשומי חכמה וכל אחד בלבו ישים ארבו לחבירו ובכל זה תהלה לאל לא עלתה בידם להפר תורת ה' ואדרבה בכל יום מוסיפין אומץ בתורת ה' ובני נכר בכל יום מהללים תורת ישראל והלא זה מפעולות אלהים ואמרו לאלהים מה נורא מעשיך ברוב עוזך יכחשו לך אויביך ולכן ראו נא להתחכם בעשיית מצות ה' ותורה אשר הנחיל לנו משה עבדו ועיקר בקריאת שמע ותפלה.

ומבואר במדרש הובא במנות הלוי ובבקר אמור למלך ויתלו את מרדכי עליו בבקר בזמן קריאת שמע של שחרית והיינו בית עשו לקש כשישראל קורין קריאת שמע בכוונה עשו נעשה לקש ולכך אמר שיבטלו מקריאת שמע וגם אם יקרא ק"ש בעונתו ויסמוך גאולה לתפלה כראוי כוותיקין אינו ניזוק כל היום ותהיה תוחלתו לשוא ולכך אמר שיתלוהו בעת ק"ש לבטלו שלא יבוא לסמיכת גאולה לתפלה ולכך השכים המן לבוא בלילה לחצר המלך כדי שיהיה נתלה עם דמדומי חמה ובאמת מה רב טוב הקורא קריאת שמע ותפלה בכוונה וביחוד שלובש תפילין כראוי עשויים כראוי ולובשם כראוי ושם ה' נקרא עליך וכנסת ישראל צווחת שימני כחותם על לבך וכחותם על זרועך (שהש"ר ח' ב) והם תפילין של יד וראש כי של יד מורים על כל מעשה שיהיו המעשים נרצים לה' עושה טוב וסור מרע וזהו כחותם על זרועך אבל תפילין של ראש מורים על כלי מחשבה שיהיו מחשבותינו שלמות עם ה' ולא תבוא ח"ו מחשבה זרה ולב חורש און בקרבנו והוא מיוחס ללב המורה על נפש שכלי ומקור המחשבה ורעיון וזהו חותם על לבנו הוא תפילין בראש וכאשר דברים אלה אצלינו כחותם לאות ולטוטפות ולזכרון לעבוד ה' במעשה ובמחשבה כן אנחנו קשורים ודבקים בה' לעומת קשורים ודבקים בפעולתו ומחשבתו כבקשת הכנסת ישראל לקב"ה שימני כחותם על לבך וכחותם על זרועך וזה הוא מאמרם ז"ל (ברכות ו) הקב"ה מניח תפילין ובנוי על פסוק זה כחותם על לב וזרוע ונאמר בם אהבת ישראל להקב"ה וקב"ה להם וייפו חז"ל המליצה והיא אמורה בשיר השירים ולחנם יצחקו עלינו העכו"ם יסכר פי דובר נבלה אשרי העם שככה לו.

והנה כללו של דבר כי יש כאן שתי חותמות חותם זרוע חותם מעשה וכל זה בפועל הוא רק בגשם והכל חומרי כי הכל היה מעפר וחומר ולכך נקרא זה חותם טיט אבל חותם שבלב הוא מחשבה והוא בנפש הלב והוא דם כי דם משכן הנפש וקיבוץ הדם בלב ולכך בלב משכן נפש ולכך אמרו כחותם על לבך וזהו חותם של דם ובזו נבין מ"ש במדרש (ילק"ש ח"ב רמז תתרנ"ז) ובפיוט סדר סליחות כי כאשר אמר אליהו ז"ל שנגזרה גזירה על ישראל בימי המן שאלהו אם בחותם טיט או דם וכוונו לזה כי ישראל מעלו באכילת סעודתו של אחשורוש וגם השתחוו לצלם והכל היה בפועל בגשם וחומר אבל זה היה ספק אם חס ושלום עבדו בלבם עכו"ם ותפוש ישראל בלבם היה עונשם חמור אבל אם לא היה בלב רק לפנים אף הגזירה תהיה לפנים כמאמר רשב"י (מגילה יב) הם עשו לפנים וכו' וזוהיא השאלה אם החותם הוא מחותם זרוע שהוא בטיט או שפשעו בלב וכפרו בה' וא"כ חותם מלב והוא חותם דם וזהו ברור והבטיח אליהו שהוא רק בטיט כי לבבם היה שלם עם ה' ולכך היתה תקוה לאחריתם.

וזה שאמרו (מגילה יג) גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים ואמרו הסרת טבעת ולא אמרו גזירת מלך ובחרו דוקא בטבעת ובאמת כפשוטה יובן במה שאמרו במדרש (אס"ר פ"ז כ) ויסר המלך את טבעתו וכו' אחשורוש שונא לישראל יותר מהמן הנהוג שבעולם הלוקח נותן ערבון למוכר וכאן המוכר נותן ערבון ללוקח ולהבין הדברים הוא כך דכפל הדברים ויסר המלך את טבעתו ויתנה להמן הוי ליה למימר בקיצור ויתן המלך טבעתו להמן אבל הענין כך כי ידע המן כי אחשורוש הפכפך ומחר ישנה מלתו ויתן דת אחרת וידוע כי דת המלך שלא נחתמה בטבעת המלך אין לה תוקף כלל כמבואר במגילה ולכך למען יהיה המן בטוח שלא ישנה דתו נתן בידו הטבעת שיחזיקה בידו ולא שיחתום בו רק זה הדת לבד כ"א יחזיקה בידו להלן וא"כ אי אפשר לשנות שום דת כי אין כאן טבעת וזהו ויסר המלך טבעתו כי סרה מעליו וזוהיא כוונת המדרש שנתן לו ערבון שלא יוכל לשנות ודברי מדרש מתוקים ולכך במפלת המן כתיב ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי הרי שהיתה טבעת בידו עד שנפלו בני עולה וזוהיא החרדה שחרד לבם של ישראל כי מתחילה חשבו מלך ישנה דתו ויכמרו רחמיו אבל בשומעם כי מסר טבעת להמן ואי אפשר לשנות בלתי הסכמתו חרדו ועשו תשובה ואתי שפיר דברים הנ"ל גדולה הסרת טבעת וכו' וזהו פשוט.

אבל יובן ג"כ כי ידוע מ"ש במדרש (אס"ר ג' י) כל המלך סתם הנאמר במגילה מרמז על הקב"ה ואנו היינו קשורים חותם על זרועו וחותם על לבו כנ"ל ואז לרוב חטאינו הסיר הקב"ה חותם מעל זרועו כנ"ל ומסרו למקטריגים ואין לנו שיור רק חותם על לבו וזהו ויסר המלך את טבעתו היינו חותם על זרועו וכדכתיב (ישעי' מט, טז) על כפים חקותיך וזוהיא היתה צרה גדולה לישראל וזהו שהיה מעורר בתשובה שלימה אבל חותם על לב שהוא תפילין בראש נשאר ולכך נאמר ליהודים היתה אורה ויקר זו תפילין.

ולכן מאוד חיוב עלינו להשגיח בתפילין ולכוין לבבינו שלם לה' בכל יכולתינו והעיקר כי לבבינו ההוטבע לתאות וחמדת הבלי עולם להכניע לעבודת ה' כי בעו"ה לחמדת הבלי עולם הלב נוטה וכמאמר המדרש (מד"ר אסתר פ"י ג) הרשעים ברשות לבם כדכתיב ויאמר המן בלבו היינו שנטה אחר תאות לבו אבל הצדיקים לבם ברשותם שכובשים לתאות יצר אבל העיקר מה ששומע לתאות הלב הוא שמירת שתי בריתות שהם כנגד שתי חותמות הנ"ל ולכך אחז"ל (עבודה זרה דף לא:) יין צריך שתי חותמות דהיינו ברית לשון ובו נכלל איסור אכילות וברית המעור ובו נכלל ברית קודש לבל יטמא ח"ו בבת נכר כי אז תמשך ערלתו ותו אינו בגדר ישראל ח"ו והם שתי חותמות הנ"ל ג"כ כי חותם הלב הוא כנגד ברית המעור כדכתיב (דברים י, ט) ומלתם את ערלת לבבכם וחותם הפה הוא הזרוע ויין על כי הוא חותם לפה לאכילות אסורות וגם לברית המעור כמ"ש (עבודה זרה דף לו:) גזרו על יינם משום בנותיהם ולכן צריך שתי חותמות להבחין ולהבדיל לבל ישקץ ח"ו נפשו בהם.

והנה ביותר צריך שמירת ברית קודש כי אות הוא בין ישראל לאבינו שבשמים והוא הגורם שהקב"ה חושב מחשבות לבל ידח כל נדח למען בריתו אשר חתם בבשרינו וזו היתה תפלת משה רבינו ע"ה אשר נאמר (שמות לב, יא) ויחל משה וכו' למה יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה ויש להבין מה זו המליצה בשביל ישראל שהוציאם ד' בכח גדול ואדרבה היה להם לשום על לב טובת הבורא ביותר ומבלי למרוד בו.

אבל הענין הוא כך במ"ש משה להקב"ה (שמות ד, א) והן לא יאמינו לי ויאמר ה' מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש ויאמר וכו' ואחוז בזנבו וכו' ויהי למטה בכפו ולהבין ענין מה שנוגע לתוכחת מוסר כי בעצם הדברים עמוקים למאוד הם כך כי באמת ישראל במצרים נטו אחרי דעות כוזבות דעת הקסמים וחרטומים ודעת פילוסופים המכחישים נבואה והשגחת השם כמאמר פרעה (שמות ה, ב) מי ה' אשר אשמע בקולו כי חשבו הכל תחת המזל וה' לרוב נשגב מעלתו הנשגבת אינו משגיח רק מסר העולם כפי מהלכי כוכבים ובזה נטו אחרי הקוסמים ומעוננים אשר יקטירו למלאכת השמים עושים טלמסאות להוריד השפע כנודע בכל חכמי נגירמאניות טובם ומעשיהם ובזה נטו רובי ישראל ולכך אמרו ולא יכלו לענות למשה מפני קוצר רוח שהיו אדוקים בעכו"ם והיינו קוצר רוח הקודש כאשר האריכו בזה כל המחברים ולכך צעק משה כי לא יאמינו כי ידע טבעם ואם כי נאמר כי הקב"ה ישנה דעתם זה לא עלה ברוח משה שהקב"ה ישנה הבחירה כי זה הוחק בטבע הבריאה מבלי לשנות הבחירה כי זולת זה אף תפר משפט ויראה ויהיה כצדיק כרשע.

אבל הקב"ה לרוב טובו וחסדו לבית ישראל הודיע דרכיו למשה כי היו בישראל שתי מעלות והוא כי לא משורש צפע נחש שרשם אשר נאמר עליהם שהם עלולים לרע ומוכשרים לקבל טומאה ח"ו וא"כ טבע מזגם ואיכות גופם מוליד רע א"כ אם ישנה הקב"ה לטוב צריך ממש בריאה חדשה ושינוי טבע למאוד זה אין עושה הקב"ה לשדד הבחירה אבל הם בתכלית ושרשם ממקום קדוש אבותינו הקדושים וטבעם ומזגם מרחם תמים קודש לה' רק אח"כ נשתקעו בכור הטומאה בזה ימינו פתוחה לשבים לשנות הבחירה וליתן להם לב טהור שיאמינו בה' בעל כרחם נגד בחירתם זוהיא מעלה אחת ושניה שעדיין חותמא דמלכא קדישא עליהם כי הם נימולים ועדיין לא עברו להסיר בשר קודש וא"כ עדיין עלולים לטוב וראוים לנס וה' חפץ ביקרם לשנות טבעם לשוב בדרך ניסים ומופת ה'.

וזהו שאמר הקב"ה למשה (שמות ד, ג) שישליך מטהו ארצה ויהיה לנחש רמזו על ישראל שהוא חוטר אמונה ומטה קודש זרע אברהם יצחק יעקב ולא נולדו מבטן לצפע נחש רק היו מטה ושבטי ישורון שבטי יה רק אח"כ נעשו נחש במצרים וחמת תנינים וילכו אחר נחשים וקוסמים ויירא משה ואמר אם כן הם בעונות הרבים נשקעים בטומאה ומי ירפא להם כמ"ש כי חשב שהקב"ה לא ישנה הבחירה והשיב לו השם שיאחז בזנבו הורה כי בשוליהם הם חתומים באות ברית קודש ולכך יש תקוה אשר ישובו ויהיו למטה קודש ויהיה למטה בכפו וכן היה שרחם ה' והפך הבחירה ששבו לשמוע בקול משה.

ובזה תבין מ"ש כי בחוזק יד ובכח גדול וכו' דלכאורה קשה מה חוזק יד וכח גדול צריך לאדון כל ארץ המחדש בכל יום מעשה בראשית וכי ח"ו יכבד עליו דבר לעשותו או ילאה בשום דבר אבל כל מה שהקב"ה עושה חוץ לגדר ונימוס שקבע בבריאה קשה עליו למאוד כי ברוך שמו אל משפט ושומר צדק ואמת וא"כ כך הוטבע וכך שורת הדין מבלי לשנות הבחירה ועל זה יצר האדם בחכמה להיות לפני אדם שני דרכים ולא יכריחנו לשום דרך מרע ועד טוב ועל זה נכרת ברית שכר ועונש ובזה למען חסדו שינה הבחירה כנ"ל וזהו יד חזקה וכח גדול אצל הקב"ה ששינה מדתו והשתיק פמליא של מעלה כמבואר במדרש (שו"ט ט"ו ה) שקטרגו בים ואמרו אלו עובדי עכו"ם ואלו עובדי עכו"ם והשיב להם הקב"ה שהם בני אבות כמ"ש כי שרשם מטה קודש ונהפכו לנחש כנ"ל.

והנה כבר כתב הרמב"ם במאמר תחיית המתים ושאר מחברים כי הנס לא יתמיד ולא יתקיים לנצח כי אילו קיים לנצח לא היה בגדר הנס רק בגדר בריאת עולם חדש וא"כ זה ששינה הקב"ה בחירה של ישראל היה בדרך ניסי וזה לא יתמיד ואחר כך ישובו למנהגם מה שהורגלו במצרים תמיד בעו"ה לילך אחר הבל וישוב המטה להיות נחש כבראשונה וזוהיא טענת משה כי הקב"ה מאוד חרה לו על ישראל בעשיית העגל ויאמר סרו מהר מן הדרך כו' וטען משה למה יחרה אפך בם הלא הוצאתם ממצרים בכח גדול וביד חזקה והיינו כמ"ש שעשית להם נס לשנות הבחירה וזהו כח גדול והנס לא יתמיד ופשיטא דישובו למנהגם ודרכם כסל למו מה שהוטבע בם זה כמה מאות שנה ויהיה לנחש וא"כ אין כל כך חימה עליהם ולכך שוב מחרון אפך וכו' ומה נעמו ומתקו דברי מליץ יושר כזה מי יעמוד לנו בפרץ כמשה עלינו ראוי לבכות על העדרו ובכל יום מורגש העדרו וחסרונו והנה העיקר אשר אמרנו כי שרשנו טוב רק אשר מורגלים מעמים על פני אדמה לילך אחרי הבל אבל בעוד בנו חותם ברית קודש בקל להושיע כי ה' ימינו פשוטה לסייע בתשובה וכן היה בימי המן אף שפקו פליליה וסרו מאחרי ה' מ"מ ריחם ה' והושיעם בתשובה והנה אמרו (מגילה טו) ויגידו למרדכי דברי אסתר והתך להיכן הלך מכאן שאין משיבין על הקלקלה והקשה המהרש"א איך אמרו שלוחים אחרים וגם מתחילה היה אחד התך ולמה שלחה אחר כך שני שלוחים דכתיב ויגידו והניחו בקושיא אבל נראה כי התוספות (בסנהדרין דף ע"ד ע"ב ד"ה והא אסתר וכו') הקשו בסוף למה אמרה אסתר כאשר אבדתי וכו' שתהא אסורה עוד למרדכי למה לא גירשה מרדכי לאסתר ותהיה מותרת לחזור לו ותירצו דחשש אולי יתוודע למלך והקשה מהרש"א דלמה לא הקשה ביותר דהוי ליה לגרשה כדי להמלט מאיסור כי עכשיו נבעלה ברצון ויש איסור אשת איש.

ונראה ליישבו דבלאו הכי קשה מה ירא הלא הם שני שלוחים שאמרו למרדכי כל דברי אסתר והם באים בסודם הם יכולים לחתום הגט ואין קיום הגט אלא בחותמיו ומה צריך עוד אבל כבר נודע הכלל הואיל ונאמר במגילה (ב' ה) מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש והוצרך לומר ימיני ש"מ שהיו בשושן עוד אנשים אחרים ששמם כך והוצרך הכתוב ליתן סימן יהודי וימיני כמאמרם אמו מיהודה כי זולת זה לא היה מספיק שהיו אחרים ג"כ ששמותם כך כאשר הבאתי כמה פעמים בדרשות הקודמות ואנן קיי"ל (בבא בתרא דף קס:) שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין אלא זה בפני זה וא"כ אילו מרדכי היה רוצה לגרשה היה צריך לכנוס ולאסוף כל אנשים הנמצאים בשושן ששמם כשם מרדכי כי זהו שאמו מיהודה אין סימן בגט כנודע וא"כ שפיר י"ל שיתוודע הדבר כמ"ש התוספות כי הוא פומבי ביותר ואך זהו מדרבנן אבל מהתורה ודאי דהוי גט ולכך איסור אשת איש לא עבדה אסתר כי י"ל דגירשה באמת ע"י שלוחים ההמה הן הן שלוחיו והן הן עדיו רק מכל מקום למרדכי היה אסור כיון דמדרבנן ליכא גט כמ"ש תו לא נשאה ולכך אמרה אבדתי ממך ולכך הקשה תוספות דהוי ליה לגרשה באמת המועיל אף מדרבנן ולקבץ כל יוסף בן שמעון ולזה תירץ שמא יוודע למלך.

ובזה יובנו דשלחה שני שלוחים כי היא בקשה לשלוח לה גט על ידם כדי שאם תכנס אחר כך שלא יהיה איסור אשת איש ולכך שלחה שני שלוחים כי שליח להולכה צריך להוחזק בעדים וגם צריך עדי חתימה והרי הם שלוחים ועדים ובזה אפשר לומר כי לכך לא היה התך בכלל השלוחים כי התך דימה בנפשו שהוא קלקלה שאם יסכים שלא תלך אסתר לאחשורוש איה איפוא הצלת ישראל ולהיפך אם יסכים איסור אשת איש קשה עליו להתיר אולי ריוח והצלה יעמוד ממקום אחר רק כל התרופה היה בגט כמ"ש והנה ר"ע ס"ל דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין וא"כ מבואר בגמרא בפרק הערל ויבמות נב ע"ב) למ"ד קהל גרים איקרי קהל אין הסריס בגדר תורת גיטין וקדושין כי אסור באיסור לאו ליקח ולקדש אשה ישראלית והוי ליה כחייבי כריתות וידוע כי רב ס"ל (סנהדרין דף צג:) והיו בניך סריסים בהיכל המלך שהיו דניאל חנניה מישאל ועזריה סריסים ממש כי נבוכדנצר הניח לסרסם כדי שיהיה להם כח בהיכל המלך לשרת באמונה כנודע וככתוב גלל כן התך שהוא דניאל אחד מסריסי המלך וא"כ לא היה יכול להיות לשליחות ולחתימת הגט דבעינן כמ"ש התוספות והוא לאו בר שליחות בזה דאינו בתורת גיטין וקדושין ולכך לא הלך התך כי אם שנים אחרים כמה גדולים מעשה צדיקים ומה עמקו מחשבתם ברוך שבחר בם.

ויובן גם כן מ"ש במדרש (יל"ש אסתר ו' וכעי"ז במסכת (מגילה ט"ז) כי כאשר קרב למרדכי להרכיב אותו בסוס המלך היה מרדכי עוסק בפרשת עומר א"ל מאין בא זה א"ל לא מחיטים רק משעורים א"ל אתי הך ודחיה עשרת אלפים ככרי כסף דידי ויש להבין למה עסק אז במנחת עומר ואם כי היה ט"ז בניסן מאי קמ"ל המדרש בזה ומה נפקא מינה אי מחיטים או משעורים ומנא ידע המן שזה דחה עשרת אלפים דלמא דברים אחרים.

אבל יובן כי באמת צריך טעם למה נעשה נס כזה על ידי אשה ואין זה כבודם של ישראל והא דבורה אמרה (שופטים ד, ט) כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא ומאנה להלוך עם ברק אבל כבר אמרנו כי בעו"ה ישראלים היו נשואים בנות עמים אבל אמרו (סוטה דף יא:) במצרים בזכות נשים צדקניות נגאלו כי היו מעיין חתום גן נעול אחותי כלה ומצרים חשבו שכולם זנו אחרי בעליהן כאומרם (שהש"ר ד כד) אם בגופן שלטו מכ"ש בנשותיהם ומצרים שטופים בזימה וחביבה עליהם בהמתן של ישראל ומכ"ש נשותיהן (עבודה זרה דף כב:) ומכל מקום שמרו הנשים את משמרת ה' והקב"ה מעיד עליהם זכו חלקכון ולכך הם שסייעו לגאול וכן בימי המן בגלות שהיו ישראלים בתכלית הבוז ופירוד נתונים בגוים לשבי ולביזה והיו ארצות ההמה שטופים בזימה למאוד כנודע מ"מ הנשים היו צדקניות ולא היה בהן שכולה ולא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסלת נקייה (קידושין דף סט:) והיו מיוחסים זרע אמת ולכך נעשה הנס על ידי אשה כי בזכותן נעשה כזה כי הן לא זנו אחרי אחרים.

אבל המן וצרי ישראל לא חשבו כזאת כי חשבו כמו מצרים אם בגופם שלטו ועם מפוזר ומפורד איך ימלטו מזנות וידע שאלהים של אלו שונא זימה ולכך חשב כי יהיו ידיו גוברות כי ראה ה' בם ערות דבר ושב מאחריהם וזהו מאמרו עם מפוזר בין העמים והם מעורבים בין עמים ואינם יושבים לבדם וא"כ אי אפשר לשמור מיינם ואלהיהם סר מהם כמבואר במדרש (אס"ר פ"ז יז) שאמר לאחשורוש כי אין ה' עוד בקרבם וצורם מכרם וה' הסגירם וכבר כתבו המחברים כי המן ידע כי אסתר נבעלת למרדכי רק לא רצה לאמרו למלך כי חשב המלך יאמר שתמיד מערער על נשיו כמו שעשה לושתי ויעורר שנאה ישנה אבל בלבו היה זה לזנות שמנאף עם אשת מלך כי לא ידע שהיתה אשתו באמת והיא רק אנוסת המלך.

והנה ידוע (עיין זוהר ח"ד צ"ז) הטעם למה מקריבין למחרת הפסח מנחת עומר הוא מהך טעמא כי בצאת ישראל ממצרים נחשדו כל הנשים לזונות עם מצרים כהנ"ל אם בגופן שלטו וכו' ולכך הקריבו מנחת סוטה מנחת קנאות הבא מן שעורים ובצאתם ממצרים הוסיפו לשתות מי מרה הם מים מאררים ולכך ויורהו ה' עץ וישלך לתוך המים דדרשינן (זוהר ח"ג קכד ע"ב) שכתב עליו השם והוא שם שנמחק בתוך המים וימתקו המים והיו לתרופה ונקתה ונזרעה זרע כי היו קדושים וטהורים ושמרו ברית ה' ולכך בפסח מנחת עומר מנחת קנאות כסוטה שלא חטאו ואם יחטאו והיו לאלה בקרב הארץ ח"ו.

ולכן המן שהיתה כל מגמתו שהנשים מלאות זימה ועל ידי כן חשב שה' סר מאתם כי הוא שונא זימה ולולי כן ידע שה' ילחם להם וכבואו אל מרדכי אמר לו מנחת עומר א"ל משעורים שהוא מנחת סוטה מנחת קנאות כאומרם שלכך שעורים היא עשתה מעשה בהמה אף מנחתה מעשה בהמה וכשמוע המן אמר זה דחה עשרת אלפים ככר כסף דידי לשוא שמרתי אמרתי בידיהם זימה ועכשיו אני רואה כי בעומר נבדקו הנשים ואף בימי מרדכי ואסתר קרבו בבית המקדש כי מזמן כורש הראשון כבר קרבו כמ"ש (מגילה י) מקריבין אף על פי שאין בית כי מימי כורש הראשון התחילו להקריב אף שלא נגמר בנינו וטעו האומרים שלא היו מקריבין אז כי בבית היו קרבנות קריבין כמבואר במשנה (שם) ועיין עזרא א"כ לשוא שמרתי ותוחלתי נכזבה אך הוסיף ביותר כי מבואר במדרש (אס"ר ז' ט) לפי גירסא ישנה דאמר המן שרצונו ליתן בעד כל איש ישראל מאה שקלים ועכשיו הגיעו ק' זוז אבל הגירסא ישנה ק' שקלים כמ"ש מפרשים כי ערך ישראל חמשים שקל בשקל הקודש ושקל הקודש כפול משקלים סתם ולכך נתן ק' שקלים ועיין מ"ש כי ככרות המן משל פרס היו כבדים ביותר מככרות האמורות במשכן כי בפרס היו ככרות משקלן יותר ולכך נתן בעד כל אחד מאה שקלים והנה המן הוציא שם רע על בנות ישראל לזנות תחת בעליהן ושקר ענה בם כאשר מנחת עומר מנחת קנאות מעידה והמוציא שם רע ענשו מאה שקלים וא"כ חזר המנין ליו"ד אלפים ככרי כסף ולכך אמר אתי עומר ודחי יו"ד אלפים ככרי כסף דידי והבן כי אתי שפיר ומדויק היטב.

ובאמת עיקר שמירה בצניעות הנשים וכל כבודה בת מלך פנימה ומאד מאד הזהרתי על צניעות הנשים לבל ילכו בלבוש אשר נעשה כמנהג הגוים בשרם מגולה והוא בעו"ה למזכרת עון ומכשול ובפרט מבלי להרים קול או להתערב עם אנשים כי אין לך דבר הגורם רעה לנפשו וגופו יותר מתערובות אנשים ונשים ואשריכם ישראל אשר הבדיל ה' אתכם לו לעם ובפרט בימי שמחה וימי פורים השותים במזרקי יין צריך שמירה ביותר כי הרבה קלות ראש גורם היין והשמחה והוללת.

ובמדרש נאמר (אס"ר פ"ג ב) אמר הקב"ה בית המקדש חרב ורשע זה אחשורוש עושה מרזיחים וגם ושתי עשתה משתה חייך שאני נוטל נקמתי מושתי וכו' ולהבין זה נראה די"ל במ"ש (שמות כ, ה) פוקד עון אבות על שלשים ועל רבעים וימהר משה ויקוד ארצה כי נתיירא שלא יאמר על חמשה והקשו מה יראה יש כאן הלא זה מחסד ה' כמ"ש כי המשא הכבד לאחד יותר קל לשנים ולרוב טובו מחלקו לחלקים ארבעה ואם יחלקו לחלקים חמשה יותר נקל לנשוא אותו ויהיה טובו יותר גדול ומה זה שמיהר להשתחוות וכבר ישבתי זה באופנים רבים ואופן אחד הנאות לענינינו הוא.

דידוע מ"ש בגמרא (סנהדרין לח) וישקוד ה' וגו' כי צדיק וכו' צדקה עשה הקב"ה וכו' שהקדים לגלות שתי שנים קודם ונושנתם דאז היו ח"ו משוקעים בטומאה ולא היתה ח"ו תקוה להם כלל והנה כל חורבן בית המקדש נאמר במלכים ודברי הימים בשביל חטאת מנשה ופוקד עון אבות על רבעים לכך האריך הקב"ה זה אחר זה והיה אמון יאשיהו צדקיהו ואחיו יהויכין והיתה גלות ישראל כי אין מאריך יותר מארבע דורות אבל אילו מדותיו של הקב"ה להאריך אפו על חמשה דורות אם כן היתה הגלות מתאחרת עד בנו של יהויכין או צדקיהו א"כ היה הבית עומד יותר והיה ח"ו כמנין ונושנתם ומרה ח"ו היתה באחריתו ולכך מיהר משה והשתחוה כי ראה גם ראה חורבן הבית וסיבתו וענינו כמאמרו ונושנתם ומאז בעון עגל נולדה סיבה לחורבן בית ואתי שפיר.

והנה כבר מבואר (מגילה י"א) כי בלשאצר ואחשורוש כל ענינם היה שחשבו כי מגלות יהויקים התחיל החורבן ומאז יש למנות השבעים שנים ונראה כי הם חשבו כי מה שנאמר על רבעים היינו נפש החוטאת בכלל מנין וא"כ כשתחשוב מנשה אמון יאשיהו יהויקים נשלמו ד' דורות וא"כ חשבו הקב"ה אין מאריך אף יותר מבלי ספק שאז מתחיל החורבן והגלות ואם כן אף מנין שבעים יתחיל ממנו ולכך כשראה שעברו עשה משתה והנה לפי זה דהחוטא בכלל חשיב נבוכדנצר אויל מרודך בלשאצר ושתי הרי כאן ארבעה דורות וראוי להעביר עליה כוס פורענות וזה מאמר המדרש בית המקדש חרב ואתה עושה מרזיחין וגם ושתי מלכה והיינו משום דתשמח שעברו שבעים שנה וא"כ על כרחך דהחוטא בכלל א"כ אף ושתי בכלל עונש ולכך יצא הקצף והדין על ושתי כי מידה זו שלשים ורבעים נוהגת אף בגוים כי ארך אפים לצדיקים ולרשעים כדכתיב (בראשית טו, טז) ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון אמורי וא"ש.

ומזה נלמד כמה עלינו למעט בשמחה בזכרנו בחורבן בית המקדש וגלות ישראל כעדר הנפוץ ואילים לא מצאו מרעה ואין לנו כהן מורה לא אפוד ותומים וארון ה' במה נשמח וכבר אמר המקונן לא אשמח עוד בפור עד יבואו ימי פורייך וכל השמחה שתהיה לנו הכל לשמחת מצוה וחדוה בהנס כי לא עזב ה' עמו ונחלתו לא יעזוב ועיקר כי הוא היום קבלת התורה כי קיימו וקבלו התורה ברצון מה שהיה מקדם באונס וזה הוא שהקב"ה עושה הכל מידה כנגד מידה דכתיב במגילה ויהיו נקראים מלמד שנקראים מעצמן (מגילה דף טו:) ופירשו המפרשים דזהו קודם וימצא כתוב כי מתחלה לא היה נכתב כלל ונקראים מעצמן שלא מתוך הכתב ואחר כך בא גבריאל וכתבו ולכך כתב ראשון ויהיו נקראים קודם וימצא כתוב דאם לא כן הוי ליה למימר להיפך.

ונראה כי התוספות כתבו הא דמודעא רבה לאורייתא הכל בתורה שבעל פה כי תורה שבכתב קבלו ברצון ואמרו נעשה ונשמע ולפי זה מה דהוצרכו לקבל בימי אחשורוש היה לתורה שבעל פה וא"כ שילם הקב"ה מידה כנגד מידה כי הם קבלו התורה שבעל פה מה שלא ניתן ליכתב אף מתוך ספר זכרונות היו נקראים מה שלא בא בכתב כלל וכלל ונקרא בעל פה והיא מידה כנגד מידה וישרים דרכי ה'.

אך זולת פירוש המפרשים נראה דלכך היו נקראים כי מה שגבריאל כתבו ולא אחר הוא דהא אמרינן (שבת יב סוטה ל"ג) אין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי זולת גבריאל שמבין בשבעים לשון ואם כן כאן היה צריך לכתוב לשון פרסי שיבינו אחשורוש ולכך לא היה יכול לכתוב אותו זולת גבריאל והנה בהא דכתב בלשאצר (דניאל, ה) דלא כהלין כתבא למקרי יש שתי דעות בגמרא (סנהדרין דף כב.) י"א דהיה כתוב בלשון נוטריקון או א"ת ב"ש וי"א דהיה כתוב בלשון ארמאי מנא מנא תקל ופרסין רק שהיה כתוב בכתב אשורית ולא היה נהוג אז ולכך לא היה יכול לקרותו רק דניאל והקשו המפרשים למה באמת נכתב בכתב אשורית ולשון ארמאי ולא נכתב גם כן בכתב ארמית ואי להגדיל דניאל הא בלאו הכי היה חשוב ותירצו דאין מלאכים אפילו גבריאל אף שמדברים בכל לשון אבל הכתב אין כותבין רק אשורית שיש בו קדושה כי כל אות מרומזת בתגין וקוים על שם הוי"ה ברוך הוא ולפי זה אף שבא גבריאל וכתבו ענין מרדכי בלשון ארמאי או פרס מכל מקום הכתב אי אפשר לכתוב רק אשורית ואיך היה אפשר לעבדי המלך אחשורוש לקרות אשר לא מבני ישראל המה ולכך קאמר הגמרא שהיו נקראים מעצמן ובאמת לא קראוהו כלל להיותם בלתי מכירים הכתב ומזה דייק הגמרא שגבריאל כתבו כי אילו היה נכתב מבני אדם היה נכתב בלשון וכתב הניתן לקרות למשרתי מלך א"כ לא היה הנס לקרות מעצמו וכל אמעוטי בניסא ממעטינן ואתי שפיר חזו וראו כמה יקר ושבח לאדם העושה זכות עד שאינו נמחק מעלה ומטה וכמה נפישי זכותיה דמשה רבינו ע"ה אשר צדקתו עם ישראל אף לעתיד לבא אמרינן כשיבוא אהרן יבוא משה עמם ללמדם תורה כי כל גלות תלויה בשכחת התורה וכל זמן שאין התורה נזכרת על בוריה אי אפשר להיות גאולה שלימה ולכך לעתיד לבא שיהיו נזכרים הנשכחות תהיה גאולה שלימה ואז ימחה שמו של עמלק וזה הוא רמז (שמות ח, יד) זכרון בספר וכו' כי מחה אמחה את זכר עמלק והיינו כשיהיה זכרון בספר שלא יהיה נשכח ממה שנאמר בספר ואז יהיה נמחה זכר עמלק אך איך אפשר לדעת הנשכחות הא לאומרו בשמים אי אפשר דכתיב אלה המצות ולכן לעתיד לבא יבא משה והוא יגיד כל הנשכחות ואז תהיה גאולה שלימה.

והנה ידוע כי המן היו לו יו"ד פעמים יו"ד בנים כנגד יו"ד כחות הטומאה וכל י' בנים מורים על אחד מכחות הטומאה וידוע י' כחות הטומאה כנגד י' קדושות כמו ששנינו בריש כלים י' קדושות מה הם ואם כן שיו"ד בני המן נהרגו וי' נתלו לא בטלו כי אם שני כחות הטומאה ולעומת זה לא זכו רק לשני קדושות מי' קדושות אבל באמת לא היו צריכים כי י' קדושות הם קדושה ראשונה קדושת ארץ ישראל וקדושה שניה קדושת כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון וח' קדושות הנשארים הם קדושת ירושלים והר בית וחיל ועזרה והיכל וקדשי קדשים ע"ש.

וידוע מ"ש הרמב"ם (פ"ו מהלכות בית הבחירה הלכה ט"ז) כי כל אלו קדושות לא בטלו בגלות ראשונה ולא היו צריכין לקדש חוץ קדושת ארץ ישראל וקדושת כרכים הנ"ל בטלו והוצרך עזרא לקדש שנית ואם כן אף שני כחות הטומאה בטלו ויותר כבר היתה קדושתן מימי בית ראשון והנה ביום י"ג נהרגו י' בנים ותיכף זכו לקדושה ראשונה ביום שלאחריו ולכך הפרזים עושים י"ד אבל קדושת כרכים לא זכו בו ביום אמנם ביום י"ד שנתלו שאר י' בנים א"כ אף לקדושה שניה שהיא קדושת כרכים לכך זכו בט"ו לקדושה ההיא ולכך קורין הם בט"ו ומזה תבין למה דוקא כרכים המוקפים מימות יהושע בן נון קורין בט"ו ועיקר היה בשביל ארץ ישראל כמ"ש הירושלמי (פ"א דמגילה) לחלוק כבוד לארץ ישראל כי בהכרת רשעים זכו לקדושת ארץ ישראל ולכך קורין מוקפים מימות יהושע בן נון שלהם קדושה יתירה וקדושה שניה כמ"ש ולא זכו אליה רק לאחר שנתלו בי"ד והבן כמה עמקו ענינים הללו.

והנה אסתר ומרדכי כל מגמתם היתה בשביל ישראל כמ"ש (מג"א ז' ג) נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי והוא כמ"ש דוד (תהילים כז, ד) אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ויש להבין כפל הדברים מה שאלתי ומה אבקש אבל הענין מה שהוא רק לזמן מה ולא שייך בו נצחיות שייך לשון שאלה כדאמרינן בגמרא דשבת ריש פרק שואל (דף קמ"א) שאלה דלאו לזמן מרובה קרוי שאלה אבל מה שהוא לדבר תמידי שייך בקשה וזהו מאמר אחת שאלתי הוא לשון שאלה לזמן מה ממנה יסתעף שאותה אבקש לנצחי והוא שבתי בבית ה' כל ימי חיי והוא שאלה לזמן מה אין בו נצחי כי מעט הם ימי אדם על פני האדמה אבל מזה תסתעף הבקשה שאזכה ע"י כן לחזות בנועם ה' וזה הוא נצחי וכן ענין אסתר שאמרה על נפשה שהוא רק שלא תמות עכשיו ועל כל פנים סופה למות רק שלא תמות מהר קודם זמן הוא רק שאלה לזמן אבל שלא יעשו כלייה ח"ו באומה ישראלית הוא נצחי כי דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת וישראל אינם כלים לעולם ולכך אמרה עמי בבקשתי.

וכן הדבר אצלינו שראוי לראות הכל לא לטובתינו רק שיהיה לטובת ישראל וביחוד בעניני נצח כי מה אדם על הארץ ימיו חרוצים ושבעים שנה ימיו ולכך היה בין אגרות המן שנכתבו בי"ג בניסן ואגרות מרדכי להשיב אגרותיו בכ"ג בסיון שבעים יום כמ"ש במדרש (ירושלמי סוטה פ"א ה"ד) וכבר תמהו למה איחרו מרדכי ואסתר בהצלת ישראל לבטל דת של כליה משך זמן רב ומי יודע אם לעת כזאת ימצאו חן בעיני המלך והפכפך היה אבל אמרו (מגילה יד) גדולה הסרת טבעת וכו' כמש"ל כי בזה שהיו כל יום מעותדים למיתה היו שבים בכל לב ובכל יום היו נחשבים כמתים זה היה מכפר בעבור עונם וכבר נודע כי הקב"ה מצרף יום לשנה כדחזינן במדבר במדה רעה וכ"ש במדה טובה וכן אמר הקב"ה ליחזקאל (יחזקאל ד, ו) שכב על צד ימינך וכו' ושא עון בית ישראל יום לשנה ומספר ימי איש שבעים שנה וביקש מרדכי שיהיו ישראל בתכלית התשובה ויהיו כל יום מוסרים נפשם להריגה היו השבעים יום שיחשב יום לשנה והרי מתוקן כל ימי שנותם ולכך איחר בין אגרת לאגרת שבעים ימים שהיא המכוון כמ"ש.

ואמת כי עוד טעם יש כי בספר מנות הלוי הביא בשם רוקח ומדרש כי אחר הדברים האלה גידל המלך את המן וכו' כי כל גדולתו של המן לא התמיד רק שבעים יום מרומז כי כן יסד המלך כ"ן בגמטריא שבעים ובזה תבין המן איש צר ואויב איך המתין עד י"ג בניסן ליתן דת להשמידם ולא בא תיכף אל המלך כאשר מרדכי לא יכרע ובפרט כי אחשורוש היה בעל התל וכו' אבל כבר נודע במ"ש בנימוסי הכשדים ושאר כותבי נמוסי ארץ בבל ופרס כי כל זמן שאין משנה למלך מתנהג בממשלתו שבעים יום אין לו תוקף כל כך ואין משמעתו נשמעת ויש ביד השרים להתריס עליו נגד המלך ולומר שאינו ראוי לכך וכדומה מהטענות אבל אם יתמיד שבעים יום הרי אח"כ ממשלתו נכונה בידו ולכך המן לא היה בידו לצוות כל כך עד תשלום שבעים יום ואז באמת לא איחר ליתן הדת כמבוקשו ולזה נתכוין הקלירי בפיוטו של פרשת זכור שכתב תכלית שבעים נתלה על חמשים והמפרש דחק דקאי על יין עיין שם והדברים פשוטים כי תכלית שבעים יום לתוקף ממשלתו והממשלה נכונה בידו נתלה על חמשים ולפני שבר גאון ולכך אף מרדכי לא יכול להשיב אגרת המן עד שהיה מתמיד בממשלתו שבעים יום ואז היה יכול לכתוב על היהודים כטוב בעיניו ונחתם בטבעת המלך ואתי שפיר.

והנה באמת כמה לאדם להזהר מלהתגאה בממשלתו כי רוב פעמים הגדולה לאדם לוכדת לו לכד וביחוד צריך אדם להזהר לבל יעשה תחבולות של רמיה לצוד חבירו כי זה הוא על הרוב לו לעצמו לפח ולמוקש ראו כמה עמקו מחשבת המן שיעץ וחידש הדת שלא יהיה רשאי שום אדם לכנס למלך אם לא יהיה נקרא על פומיה דהמן כמו שכתוב בתרגום שני להדיא והנכנס יומת והיתה עצה עמוקה שלא תוכל אסתר ומכ"ש מרדכי לכנס למלך לבקש דבר כי ידע המן שאסתר נתגדלה בבית מרדכי כמש"ל כי חשדוהו שהוא מנאף עמה ולא ידע כי היא אשתו באמת אבל זה הוא היה מהצלה העיקרית כי יש להבין במה שאמרה אסתר (אסתר ז, ד) כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג וכו' ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי אין הצר שוה בנזק המלך ויש להבין מה טעם יש שהחרישה במכירה לעבדים ולשפחות הואיל ואין הצר שוה וכו'.

ובדרך דרש אמרתי להיות כי אמרו במדרש אין הצר שוה אומה שלימה בכמה נמכרת בעשרת אלפים ככר כסף ארנונית שלהם עולה יותר אבל אנן קימ"ל (ב"מ נו) אין אונאה לעבדים אבל התוספות העלו בסנהדרין וכן הר"ן דעבדים אין להם אונאה דאתקשו לקרקעות אבל בני חורין לא הוקשו וזה הוא מאמרה כי ודאי איך יתכן שמלך יחזור בו ממכירתו רק היא צווחה מקח טעות ואין הצר שוה לכך אמרה אילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי אין אונאה לעבדים דאתקשו לקרקעות אבל עכשיו דלא נמכרנו לעבדים ובני חורין לא הוקשו לעבדים ויש להם לפי שעה לא ידעתי מקומו אונאה ומכירה בטלה ואין הצר שוה בנזק המלך זה הוא מה שי"ל בדרך דרש.

אבל הדרך הפשוטה היא דבמגילה (דף ט"ז) אמרינן אין שוה וכו' אקני בה בושתי וקטלה השתא אקני בדידי ומבעי למיקטלי ופירש"י אין שוה אין משגיח ולא איכפת ליה בנזק ויש להבין מה זה לנתינת טעם ואילו לעבדים ולשפחות וכו' ועוד איך פתחה היא אסתר פה לשוטה הזה שונא ישראל פן יאמר שיהיו נמכרים לעבדים ולשפחות כמאמר אסתר דבזה תחריש אבל הענין דיש כאן קושיא אסתר שכל ו' שנים שהיתה נשואה לאחשורוש תמיד אמרה שהיתה אסופי משוק והיה מרדכי מכניס אותה לבית והיה לה אומן ולא נודע לה מאיזה עם היא אם כן עכשיו שתרצה לבטל גזירת המן ואחשורוש תאמר שהיא יהודית וכי כיזבה באומרה שלא נודע לה עמה הלא לא יאמינו לה ויאמרו הוא מתחבולות לאהבת מרדכי שגידלה כאב ולכך אמרה שהיא יהודית והכל שקר ולדבריה הראשונים אנו מאמינים ומה המופת שתתן אסתר לדבריה שהיא יהודית ולא מפיה אנו חיין.

ולכך אסתר שביקשה לברר דבריה במופת אמרה אם לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי זה הוא כלל עור בעד עור וכל אשר לו יתן בעד נפשו אם אדם נדון למות יחפש בכל יכולתו אם אפשר להשתדל שיהיה עבד לעולם אפס נפשו שמורה וזה שנכנסה אסתר לאחשורוש ולא נקראת בשם המלך היה כפסע בינה ובין המות כי היה בנס שנמשך עליה חוט של חסד ולולי כך היתה נהרגת כמבואר בתרגום ובמדרש ואם כן מי הוא זה בשביל שלא יהיה עבד ימסור עצמו למיתה הלא נבחר להיות עבד משיכניס עצמו למיתה וזה הוא אמרה אילו לעבדים וכו' החרשתי כי איך אמסור נפשי למיתה אבל בשביל שנמכרתי להשמיד ולמות אם כן לית לי הפסד וסופי למות מה לי היום ומה לי מחר ולכך נכנסתי וזה הוא היה מופת גם כן שהיא באמת יהודית ועליהם נגזרה גזירת כליה מהמן דאם לא כן בשביל אהבת מרדכי לא תכניס עצמה למיתה לכנס שלא ברשות ולהתיר עצמה למיתה כולי האי אין מגיעה אהבת רעים אהובים ועד לנפש יאהבו אבל המות יפריד בינינו וזה הוא ראיה שבאמת אני יהודית.

וזה אמרה אילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי מבלי הכניס עצמי לסכנה איך אכניס עצמי למות על ריב לא לי בשביל אהבת מרדכי רק זה ידוע שכל הדת היתה שלא לכנס בלי קריאה היא משום המן וכמ"ש התרגום ואם יאמר המן שהרשה אין לה משפט מות לפי זה אם כן עדיין יש פתחון פה על דבריה הנ"ל שבטחה שלא תמות כי המן יחוס לבל תהיה אשת המלך אשר אהבה כנפשו למיתה ונסתרו דבריה הנ"ל ועל זה אמרה אין הצר שוה בנזק כפירוש רש"י אין משגיח בכך כמו שלא השגיח בהריגת ושתי וא"כ זה קנה רצוץ לסמוך עליו והמופת מבואר ואתי שפיר ולכך אחרי הדברים האלה וכו' הוא מתוקף של הנס כי על ידי כן שנעשה שכל איש ואשה אשר יבא אל המלך מבלי קרוא אחת דתו להמית בזו נתאמתו דברי אסתר היותה יהודית ולולי זאת לא היה מאמין לה אחשורוש כלל ולכך זה בכלל נס וראו כמה תחבולות אדם בא לרוע ואשרי איש שלבבו תמים ולא הולך אחר תחבולות ומזימות ובוטח בה' חסד יסובבנו ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.


.

סליק חלק ראשון העתק מדפוס ראשון קרלסרוא תקל"ט הקול קול יעקב מדבר ואומר אקרא לאלוקים אל עליון גומר עלי לברך על המוגמר שגמרתי בכי "טוב" האי ספר יערות דבר אשר "יהונתן" אמר שפתותיו דובבות בקבר אשר כל הני מילי מעליותא משמו נאמר זכותו יעמוד לי לדור דור שעל ידי יצא לאור דבריו הנעימים במילי דאגדתא ותוכחת מוסר ודבר השוה לכל נפש הוא לרב וצעיר ומרן דבשמיא יהא בסעדי להביא לבית הדפוס חלק שני חיש מהר אשר מכתיבת ידו ממש אצלי טמיר וע"ז נאמר אחרי הנמכר גאולה תהיה לאחר להדפיס החה"ש בלי איחור ועתה באתי אל המפתחות להביא אל הנייר למצוא הגמ' כל דף היכא נאמר מה דהאי תנא תנא ושייר יה"ר דתתקבל בעיני חכמי הדור אמן