יסוד ושורש העבודה/ב/ח

פרק שמיני

מה מאוד נהדר בכבוד ויציאתו עושה רושם בעולמות עליונים כשהוא יוצא מביתו לבית הכנסת מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין, כי מפליג בזה בזוהר הקדוש בכמה מקומות. ואעתיק מקום א', פרשת ואתחנן דף רס"ה ע"א ז"ל: אמר ר' שמעון, בשעתא דבר נש אקדים בצפרא ואנח תפילין ברישיה ותפילין ברשימו קדישא בדרועו ואתעטף בעטופא דמצוה, ואתי לנפקא מתרעא דביתיה, אערע במזוזה, רשימא דשמא קדישא בתרעא דביתיה. ארבע מלאכין קדישין מזדווגן עמיה ונפקין עמיה מתרעא דביתיה, ואוזפי ליה לבי כנישתא ומכרזי קמיה: הבו יקרא לדיוקנא דמלכא קדישא, הבו יקרא לבריה דמלכא, לפרצופא יקרא דמלכא. רוחא קדישא שרי עליה אכריז ואמר: "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיהו מט, ג). כדין הוא רוחא קדישא סלקא לעילא ואסהיד עליה קמי מלכא קדישא, כדין פקיד מלכא עלאה למכתב קמיה כל אינון בני היכליה, כל אינון דאשתמודען קמיה, הדא הוא דכתיב (מלאכי ג, טז): "ויכתב" כו'. ולא עוד אלא דקודשא בריך הוא משתבח ביה ומכריז עליה בכלהו עלמין, חמו מה בריה עבדית בעולמי. ומאן דיעול קמיה לבי כנישתא כד נפיק מתרעיה ולא תפילין ברישיה וציצית בלבושיה ואומר "אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך", קודשא בריך הוא אמר: אן הוא מוראי, הוא סהיד סהדותא דשקרא, עכ"ל הזהר הקדוש.