יסוד ושורש העבודה/ב/ג
פרק שלישי
עריכההלא המה בכתבים כתב מפורש בשולחן ערוך אורח חיים, כוונת ברכת אשר יצר. אף על פי כן לא מנעתי פרי עטי עט סופר, מקצר לגודל אהבת הקיצור, ומה גם שאין מדרש בלא חידוש בביאור קצת יותר. וזה כל האדם, כשיתבונן החכמה נפלאה וגבורת הבורא ית׳ ביצירת האדם, ואף בכל הבריות שבעולם, האברים והגידים איך הם נצטיירו ונבראו בחכמה נפלאה, ובפרט אברים הפנימיים של כל בריה, בוודאי ראוי להלהיב ולעורר לבו ליתן שבחים והודאות להבורא ית׳ על זה. לכן כשאומר אדם התיבות "אשר יצר את האדם בחכמה", יכוין במחשבתו "גבורות ה׳, גבורות ה׳" כמה פעמים בשמחה עצומה מאוד על שאנחנו עובדים לאלוה ובורא כזה. וגם בתיבות "ומפליא לעשות" יכוין במחשבתו גם כן "גבורות ה׳, גבורות ה׳" כמה פעמים, וישמח שמחה עצומה על גודל אלהותו ית׳ ויתעלה.
ובוודאי הברכה בכוונה כזה יהיה רצויה לפני הבורא ית׳ ויתעלה, ויתפאר הבורא ית׳ בכוונה זו של האדם בכל העולמות, כידוע מכל הספרים, ובפרט מספר הזוהר הקדוש, שהמחשבה של אדם עומדת ברומו של עולם וגדולה היא בחשיבות יותר ויותר מהדיבור, כפי שהעתקתי בשער הא׳ מאמרי הזוהר הקדוש בזה. לכן המעשה והדיבור לבד זולת המחשבה, המעשה והדיבור ההוא אינה נחשבת לכלום. וכן אמרו רז״ל: "האדם בשבועה", צריך שיהא אדם בשבועה, רצה לומר, הכוונה שלו תהיה בשבועה, פרט שלא במתכוין. ומי שיש לו מוח בקדקדו יוכל להבין שתפילה או ברכה בלא כוונה, שהיא המחשבה, אינה כלום, ולא נחשב כלל לתפילה או לברכה. ולמשל אדם שהתפלל ברכת "סלח לנו אבינו כי חטאנו" ולא ידע כלל שביקש בקשה זו בהיותו טרוד במחשבה זרה, אחיי ורעיי, איך ימחול לו הקב״ה על עוונותיו בתפילת ברכה זו שביקש "סלח לנו", שהוא בעצמו לא ידע כלל שביקש בקשה זו? אך זה פשוט לכל בר שכל, אם האדם מבקש סליחה וכפרה מהבורא ית׳ בליבו ובמחשבתו לבד, בוודאי בקשה ותפילה זו עושה פעולה גדולה לפני הבורא ית׳ ונקראת תפילה אף שלא הוציא בשפתיו, כי בוחן לבות וכליות אלהים צדיק.
וכבר העתקתי לעיל בשער הא׳ סוף פרק ה׳ לשון הזוהר הקדוש שכתב זה לשונו: כל מלין דעלמא לא תליין אלא ברעותא, וזה לשונו פרשת מקץ דף קצ״ה ע״ב: כל עלמא וכל עובדוי דעלמא לאו אינון אלא ברעותא דלבא. עכ״ל. זכרו זאת והתאוששו, שימו לבבכם לכל הדברים ואל תשכחו אחיי ורעיי אהובי נפשי, שעיקר האדם הוא המחשבה שלו ולא הדיבור. ועם כל זה צריך לתפילה או לברכה גם כן הדיבור, כי זה מתיקוני עולמות העליונים.
וזה לשון הזוהר הקדוש פרשת האזינו דף רצ״ד ע״ב: כל צלותא ובעותא דבעי בר נש מקמי קב״ה קודשא בריך הוא, בעי לאפקא מלין בשפוותיה, דאי לא אפיק לון – לאו צלותיה צלותא ולא בעותיה בעותא. וכיון דמלין נפקין, מתבקעין באוירא וסלקין וטסין ואתעבידו קלא, ונטיל לון מאן דנטיל ואחיד לון לאתרא קדישא ברישא דמלכא. עכ״ל. אך המחשבה היא העיקרית, כנ״ל, כי עולם המחשבה יותר גבוה מעולם הדיבור, כנודע, ודי בהערה זו.
ואחר ברכת "אשר יצר", יאמר תכף ברכת "אלהי נשמה" בהתלהבות גדול. וביחוד בתיבות "כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה׳ אלהי ריבון כל המעשים אדון כל הנשמות" – יותר ויותר. ובחתימת הברכה, "המחזיר נשמות לפגרים מתים", יתאמת בלבו של אדם אמונה שלימה ואמיתית שהקב״ה יחיה מתים; יתבונן בלבו גבורות ונפלאות הבורא יתברך בזה, שיחיה כל המתים מאדם הראשון עד סוף כל הדורות, יש מי שיהיה לדראון עולם ויש מי שיהיה לחיי עולם. על כל פנים גבורת ה׳ גבורת ה׳ בזה שיכיר הבורא יתברך ויתעלה כל נשמה ונשמה ליתן בגוף שלו, אף שהגופים נרקבו כבר מכמה אלפים שנה. לכן יחשוב האדם במחשבתו: "גבורות ה׳ גבורות ה׳" כמה פעמים בשמחה עצומה. ובברכת מחיה מתים אי״ה אם ירצה ה' אאריך יותר בזה בעז״ה בעזר ה'.