ילקוט שמעוני תורה תשסה

<< · ילקוט שמעוני · תורה · תשסה · >>

במדבר - פרק כא - רמז תשסה

(חולין פרק אלו טריפות, דף ס' ע"ב):
כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן (במדבר כא, כו). אמר ריש לקיש הרבה מקראות יש שראויין לישרף והם הן גופי תורה, וְהָעַוִּים הַיּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה וגו' (דברים ב, כג). מאי נפקא לן מינה ממה דאשבעיה אבימלך לאברהם, דכתיב וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי (בראשית כא, כג). אמר הקב"ה [לייתו] כפתורים ליפקו מעוים דאינהו פלשתים, ולייתו ישראל וליפקו מכפתורים, כיוצא בו אתה אומר כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן (במדבר כא, כו). מאי נפקא מינה, דאמר להו קדושא בריך הוא [לישראל] אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה (דברים ב, ט). אמר הקב"ה לייתי סיחון וליפוק ממואב ויתי ישראל וליפקו מסיחון, והיינו דאמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון. כיוצא בו צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן (דברים ג, ט). תנא שניר (וחרמון) [ושריון] הרי ארץ ישראל הן, מלמד שכל אחד ואחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך לעצמו והעלה לו שם על שם הרי ישראל, ללמדך שאפילו הרי ארץ ישראל חביבין על אומות העולם. כיוצא בו וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים (בראשית מז, כא). מאי נפקא לן מינה, כי היכי דלא ליקרו לאחוה גלוותא בני גלוותא.

(בבא בתרא פרק המוכר, דף עח ע"ב):
אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן מאי דכתיב עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים (במדבר כא, כז). אלו המושלין ביצרן, בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן - בואו ונחשוב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן - אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא. עִיר סִיחוֹן - אם משים אדם עצמו כעיר הזה שמהלך אחר סיחה נאה, מה כתיב אחריו כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן (במדבר כא, כח). תצא אש מן המחשבין [ותאכל את שאינן מחשבין]. לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן - מקרית צדיקים שנקראו שיחין (פי' אלנות). אָכְלָה עָר מוֹאָב - זה המהלך אחר יצרו כעיר זה המהלך אחר סיחה נאה. בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן - אלו גסי הרוח:

וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן (במדבר כא, ל). [וַנִּירָם] - אמר רשע אין רם. אָבַד חֶשְׁבּוֹן - אבד חשבונו של עולם. עד דיבון - אמר הקב"ה המתן עד שיבא דין. ונשים עד נפח - עד שתבא אש שאינה צריכה ניפוח. עד מידבא - עד שתדאיב נשמתן, ואמרי לה עד דעביד מאי דבעי. ונשים עד נפח (כתוב ברמז תשכ"ב):

(תנחומא):
עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים (במדבר כא, כז). זה בלעם ואביו ששכרו סיחון לקלל את מואב, והם אמרו תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן. כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן וכו' אָכְלָה עָר מוֹאָב - שקללו את מואב שימסרו בידו. אוֹי לְךָ מוֹאָב וגו' וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן וגו'. וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי וגו'. נשתיירה יעזר. וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר (במדבר כא, לב). אותם מלאכים זריזין היו, אמרו בטוחין אנו בתפלתו של משה, [וכבר שלח מרגלים לשבעבר והביאו תקלה אבל אנו לא נעשה כן אלא] האמינו בהקב"ה והרגו את האמורי אשר בה:

וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ (במדבר כא, לג). מהו וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ? (יש אומרים) [רבי יוחנן אמר] מלחמת סיחון עשו באלול ועשו את הרגל בתשרי ואחר הרגל מלחמת עוג, כד"א וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וגו' (דברים טז, ז). וַיֵּצֵא עוֹג (במדבר כא, לג) - שכינסו הקב"ה לפניהם למוסרם [בידם]:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ (במדבר כא, לד). זהו שאמר הכתוב אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וגו' (משלי כח, יד). כך מדת הצדיקים אע"פ שהקב"ה מבטיחן אין פורקין יראה מהם, וכן ביעקב כתיב וַיַּרְא יַעֲקֹב (בראשית לא, ב). למה נתירא? אמר שמא נתלכלכתי אצל לבן בכלום, וכתיב וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ (דברים כג, טו). ויניחני הקב"ה. ואף משה תפס את היראה, ולמה נתיירא? אמר שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון או נתלכלכו בעבירה, אמר ליה הקב"ה אל תירא [כולן השלימו בצדק. אל תירא] שלא עמד בעולם גיבור קשה ממנו, שנאמר כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וגו' (דברים ג, יא). והוא נשאר מהגבורים שהרגו אמרפל וחביריו, שנאמר וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים וגו' (בראשית יד, ה). וזה פסולת שלהם כפריצי זיתים (שיוצאין) הפליטין מתחת הגפת, שנאמר וַיָּבֹא הַפָּלִיט (בראשית יד, יג) זה עוג. וכונתו היתה שיצא אברהם ויהרג, נתן לו הקב"ה שכר רגליו וחיה (הרבה) [כל אותן] שנים עד שנפל ביד בניו. כשבא משה לעשות עמו מלחמה נתיירא ממנו, אמר אני בן ק"כ שנים והוא בן ת"ק שנה, אילולי שיש לו זכות לא חיה כל אלו השנים, אמר הקב"ה למשה אַל תִּירָא אֹתוֹ (דברים ג, ב). וַנַּחֲרֵם אוֹתָם (דברים ג, ו). והלא כתיב שם וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ (דברים ג, ז). אלא גופן החרימו שלא ליהנות מהן כלום:

וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו (במדבר כא, לה). בנו כתיב - שהיה לו בן קשה ממנו, אמר הקב"ה לישראל, בעולם הזה אתם מכלים את האומות קימעא קימעא, לעתיד לבא אני מבערן מן העולם בבת אחת, שנאמר וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת (סיד) [שִׂיד] קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ (ישעיה לג, יב). (כתוב בסוף פ' אלה הדברים):

(נדה פרק האשה, דף ס"א ע"א):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ (במדבר כא, לד). מכדי סיחון ועוג אחים הוו, דאמר מר סיחון ועוג בני אחייה ושמחזאי הוו, מאי שנא מסיחון דלא מסתפי ומעוג קא מסתפי, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו, אמר שמא תעמוד לו זכות אברהם אבינו, דכתיב וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי (בראשית יד, יג). ואמר רבי יוחנן זה עוג שפלט מדור המבול. זהו שאמר הכתוב שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ (תהלים ג, ח). אל תקרי שברת אלא שרבבת. שנו רבותינו הרואה אבן שזרק עוג מלך הבשן חייב לברך, אמר מחנה ישראל כמה הוו תלתא פרסי, איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינון, אזל ועקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה, בהדי דדרי ליה ואתא אייתי הקב"ה קמצי ונקביה ונחות (ברישיה) בצואריה, בעי למישלפה משכו שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלופיה, משה כמה הוי עשר אמות, שקל נרגא בת עשר אמות שוור עשר אמות ומחייה מקרסוליה וקטליה, והיינו דכתיב אַל תִּירָא אֹתוֹ (במדבר כא, לד).

(נדה פרק המפלת, דף כ"ד ע"ב):
תניא אבא שאול אומר קובר מתים הייתי, פעם אחת רצתי אחר צבי ונכנס (לי) בקולית של מת ורצתי אחריו שלש פרסאות וצבי לא הגעתי וקולית לא כלתה, כשחזרתי לאחורי אמרו לי של עוג מלך הבשן היה. פעם אחת נפתחה מערה מתחתי ועמדתי בגלגל עינו של מת עד חוטמי, אמרו לי של אבשלום היה, ושמא תאמר אבא שאול ננס היה, אבא שאול ארוך בדורו היה ורבי טרפון מגיע לכתיפו, ורבי טרפון ארוך בדורו היה ורבי עקיבא מגיע לכתיפו, רבי עקיבא ארוך בדורו היה ורבי מאיר מגיע לכתיפו, רבי מאיר ארוך בדורו היה ורבי מגיע לכתיפו, רבי ארוך בדורו היה ורבי חייא מגיע לכתיפו, רבי חייא ארוך בדורו היה ורב מגיע לכתיפו, רב ארוך בדורו היה ורב יהודה מגיע לכתיפו, רב יהודה ארוך בדורו היה ואדא דיילא מגיע לכתיפו, אדא דיילא ארוך בדורו היה פושתבינא דפומבדיתא (שם איש) קאי לאדא דיילא עד חרציה, וכולי עלמא קאי לפושתבינא עד פלגיה.

(מדרש [וראה מסכת סופרים (דפוס אמסטרדם ת"ד) כא:ט]):
עוג הוא אליעזר ופרסות רגליו ארבעים מיל, ואברהם היה טומנו בכף ידו, פעם אחת גער בו ומיראתו נפל שינו ממנו ונטלו אברהם ועשאו מטת שן והיה ישן שם, ויש אומרים כסא עשאו וישב בו כל ימי חייו, ומי נתנו לאברהם? נמרוד, והלך עוג ובנה ששים עיירות, הקטן שבהן היה גובהו ששים מיל, שנאמר ששים עיר כל חבל ארגוב וגו'. ומה היתה אכילתו? אלף שוורים וכן מכל חיה, ושתייתו אלף וטיפת זרעו ל"ו ליטרא.

(תנחומא):
אמרו חכמים קשין היו סיחון ועוג יותר מפרעה וחיילותיו, וכשם שאמרו שירה על מפלת פרעה כך היו ראויין לומר שירה על מפלתו, אלא שבא דוד ואמר עליהן שירה, שנאמר למכה מצרים בבכוריהם וגו' למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו:

במדבר - פרק כב - רמז תשסה

(תנחומא - ובמדבר רבה פרשה כ):
"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר" (במדבר כב, ב). זהו שאמר הכתוב "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ וגו'" (דברים לב, ד). לא הניח הקדוש ברוך הוא פתחון פה לאומות העולם לעתיד לומר שאתה ריחקתנו ולא נתת לנו כמו שנתת לישראל בעה"ז, מה עשה הקב"ה כשם שהעמיד מלכים ונביאים [וחכמים] לישראל כך העמיד מאומות העולם, ובדקו מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של ישראל עם מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של אומות העולם: העמיד שלמה מלך על כל הארץ - וכן עשה לנבוכד נצר, [שנאמר "וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׁדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ" (ירמיה כז, ו). זה בנה בית המקדש וזה החריבו. נתן לדוד עושר קנה הבית לשמו - נתן להמן עושר לקח אומה שלימה לטביחה. כל גדולה שנטלו ישראל את מוצא שנטלו אומות העולם. כיוצא בו העמיד משה לישראל שהיה מדבר עמו בכל זמן כך העמיד לבלעם. ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם, נביאי ישראל מזהירים את האומות על העבירות, וכן הוא אומר "צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וגו'" (יחזקאל ג, יז). ונביא שעמד מן הגוים העמיד פירצה לאבד את הבריות מן העולם. ולא עוד אלא כל הנביאים היו במידת רחמים על ישראל ועל אומות העולם, שכן אמר ישעיה "עַל כֵּן מֵעַי לְמוֹאָב כַּכִּנּוֹר יֶהֱמוּ" (ישעיה טז, יא). וכן יחזקאל "בֶן אָדָם שָׂא עַל צֹר קִינָה" (יחזקאל כז, ב). וזה אכזרי עמד לעקור אומה שלימה חינם על לא דבר, לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סילק הקדוש ברוך הוא רוח הקודש מאומות העולם.

(תנא דבי אליהו):
כיון שבא נח לעולם א"ל הקב"ה לשם, שם באו עשרה דורות הראשונים והחרבתי את עולמי מפניהם מה הועלתי בעולמי, עכשיו שא נבואה והתנבא אם יקבלו תורתי עליהם. שם נתנבא ארבע מאות שנה ולא קבלו ממנו, מכאן ואילך אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי ואיוב מארץ עוץ, ובלעם בן בעור האחרון שבכולם. מפני מה נתנבא בלעם, מפני שעתידין אומות העולם לומר ליום הדין רבונו של עולם אילו נתן לנו נביא כמשה כבר קבלנו תורתך, לפיכך נתן להם בלעם בן בעור שישמעו לו בחכמתו יותר ממשה. במשה יתר אות אחת - בבלעם חסר אות אחת: במשה חסר דבר אחד - בבלעם יתר דבר אחד. במשה כתיב "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" (ויקרא א, א). בבלעם כתיב "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם" (במדבר כג, ד). במשה כתיב "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" (שמות לג, יג). בבלעם כתיב "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" (במדבר כד, טז). כיון ששלח לו בלק "לְכָה נָּא אָרָה לִּי" (במדבר כב, ו). באותה שעה היה שמח שמחה גדולה ואין שינה באה עליו, וכיון שאמר לו הקב"ה "קוּם לֵךְ אִתָּם" (במדבר כב, כ). היה לו שיאמר לפניו: רבונו של עולם לא איש אתה שתכזב ולא בן אדם אתה שתגעול מעשה ידיך, הללו חביביך בני חביביך, בני אברהם יצחק ויעקב שעשו לך רצונך בתורתך, והוא לא עשה כן אלא היה שמח שמחה גדולה. אמר לבלק: אביהן של אלו עמד ובנה מזבח והקריב עליו שלש פעמים בשנה כ"א שור כ"א איל, אבל אתה "בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וגו'" (במדבר, כג). באותה שעה היה הקדוש ברוך הוא יושב משחק עליו, שנאמר "הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי" (מיכה ו, ז) וגו'. "זְכָר נָא מַה יָּעַץ" (מיכה ו, ה):

(כתוב ברמז כ"ט - (סוטה ט, ב)):
"וַיַּרְא בָּלָק" (במדבר כב, ב). שנו רבותינו "סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה, מה שביקשה לא ניתן לה ומה שבידה נטלו הימנה, וכן מצינו בנחש הקדמוני שנתן עינו במה שאינו ראוי לו ומה שבידו נטלו הימנו, אמר הב"ה אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה עכשיו ארור הוא "מִכָּל הַבְּהֵמָה" (בראשית ג, יד). אני אמרתי יהלך בקומה זקופה עכשיו "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ" (שם). אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם עכשיו "עָפָר תֹּאכַל" (שם). הוא אמר אהרוג את האדם ואשא את חוה עכשיו "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה" (שם טו). וכן מצינו בקין וקרח ובלעם דואג ואחיתופל וגחזי ואבשלום ואדוניה ועוזיה והמן שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם, מה שבקשו לא נתנו להם ומה שבידם נטלו מהם":

(תנחומא - ובמדבר רבה פרשה כ):
"וַיַּרְא בָּלָק" (במדבר כב, ב). ראה בפורענות שעשו ישראל לאמורי. וַיַּרְא בָּלָק - נוח לרשעים שיהיו סומין שעיניהן מביאים מאירה לעולם, וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל (בראשית ג, ו). וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹקים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם (בראשית ו, ב). וכתיב וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן (בראשית ט, כב). וכתיב וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה (בראשית יב, טו). וכתיב וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן (בראשית כח, ח). וכתיב וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר (בראשית לד, ב). וכן וַיַּרְא בָּלָק (במדבר כב, ב). עליהם נאמר תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת (תהלים סט, כד). אבל צדיקים יראו וישמחו, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים וגו' (בראשית יח, ב). וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים (בראשית כד, סג). וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק (בראשית כב, ד). וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל (שם יד). וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה (בראשית כט, ב). וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם (שמות ב, יא). וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר (במדבר כה, ז). משל (למי) [למלך] שהושיב שומרין לשומרו מן הגייס והיה בטוח עליהן שהיו גבורים, עבר הגייס והרגן והיה מרתת על עצמו, אף בלק ראה מה נעשה בסיחון ועוג שהיה מעלה להן שכר לשומרו ונתיירא מעצמו. זהו שאמר הכתוב וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ (ישעיה נז, כ).

(ילמדנו):
אתה מוצא ישראל נמשלו לחול, שנאמר "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם" (הושע ב, א). ונמשלו האומות לים, שנאמר "הוֹי הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן" (ישעיה יז, יב). והם מתייעצין על ישראל והקב"ה מתיש גבורתם לפניהם, אמר ישעיה וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ (ישעיה נז, כ). הגל הראשון אומר: עכשיו אני עולה ומציף את העולם כיון שבא לחול הוא כורע לפניו, לא היה לו לשני ללמד מן הראשון, כך בא פרעה ונתגאה על ישראל והפילו הקב"ה, שנאמר וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף (תהלים קלו, טו). לא היה לו לעמלק ללמד מפרעה אלא וַיָּבֹא עֲמָלֵק (שמות יז, ח). וכתיב וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק (שמות יז, יג). ולא היה לסיחון ועוג ללמד מעמלק אלא וַיֵּצֵא סִיחֹן (דברים ב, לב). וכן וַיֵּצֵא עוֹג (במדבר כא, לג). וכן אף בלק לא היה ללמד מסיחון ועוג אלא בא להתגרות על ישראל ומשלח אחר בלעם לבא לקלל את ישראל. אמר רבי יהודה בר סימון כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח (ישעיה נד, יז). כיון שלא הצליח בלעם התחיל בלק מחרק שיניו, רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס (תהלים קיב, י) זה בלק, תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד (שם) זה בלק ובלעם שאבדה תאותם, ועליהם הכתוב אומר מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לּא לוֹ (משלי כו, יז). משל למה הדבר דומה, לזאב שבא וחטף גדי מן הצאן, והיה שם כלב של קדרים יצא והיה מנבח בו ומריב עמו, אמר לו הזאב: אתה כלב של קדרים למה אתה מריב עמי שמא נטלתי משלכם, לא נטלתי אלא מעדרו של רועה - אתה מה לך. הוי מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב (שם).

(תנחומא - ובמדבר רבה פרשה כ):
"וַיָּגָר מוֹאָב" (במדבר כב, ג). מהו וַיָּגָר? כשהיו [ישראל] נראים לעמונים נראים עטופים לשלום, למואב נראין מזויינין, שנאמר וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם (דברים ב, יט). כל מין צרה, וְאַל תִּתְגָּר בָּם (שם) כל מין גירוי, ולמואב אמר אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב (דברים ב, ט) מה שאתה יכול לחטוף מן החוץ חטוף, לפיכך נראין מזויינין והן היו נאגרין לעריהם, שנאמר וַיָּגָר מוֹאָב (במדבר כב, ג). אין וַיָּגָר אלא לשון אסיפה, כמא דאת אמר אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל (משלי י, ה). דבר אחר: וַיָּגָר לשון יראה, שהיו מתייראים מפניהם, שראו כל האמות ביד ישראל, שבא סיחון ונטל ארץ מואב, וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן (במדבר כא, כו). ועוג נטל כל ארץ בני עמון, שנאמר כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וגו' (דברים ג, יא). באו ישראל ונטלוה משניהם, גזל שאין בו עולה. והיו אלו רואין את ארצם ביד ישראל והיו אומרים: לא אמר להם הקדוש ברוך הוא כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה (דברים ב, ט). הרי ארצנו לפניהם, לכך היו מתייראין.

"וַיָּקָץ מוֹאָב" (במדבר כב, ג). שהיו רואין את עצמן כקוץ בפניהם. וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן (שם ד). מה טיבן של זקני מדין כאן, כיון שהיו רואין את ישראל נוצחין שלא כדרך כל הארץ, אמרו מנהיג שלהן במדין נתגדל - נדע בהם מה מידתו, אמרו להן זקני מדין [אין כחו אלא בפיו, א"ל אף אנו נבוא כנגדן באדם שכחו בפיו, וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן וגו' (שם ד)]. והלא אתה מוצא שמואבים נלחמין עם המדיינים, שנאמר הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב (בראשית לו, לה). והשנאה ביניהם מעולם. משל לשני כלבים שהיו נובחין זה בזה, בא זאב על אחד מהן - אמר האחד אם איני עוזרו היום הורג את זה ולמחר יבא עלי, לפיכך נתחברו מואב עם מדין, היינו דאמרי אינשי כרכושתא ושונרא עבוד הלולא מתרבא דבישא גדא [פירוש תרגום ירושלמי של העכבר כרכושתא, כלומר כשהעכבר והחתול עושים מחול סימן רע להם]. עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר (במדבר כב, ד). מה שור כוחו בפיו אף הם כוחם בפיהם. מה שור כל מה שמלחך אין בו סימן ברכה אף אלו כל מה שמלחכין אין בו סימן ברכה, מה שור מנגח בקרניו אף אלו [מנגחין בתפלה, שנאמר] וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו (דברים לג, יז):

"וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא" (במדבר כב, ד). והלא מתחלה נסיך היה, שנאמר "אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע נְסִיכֵי (מִדְיָן) [סִיחוֹן]" (יהושע יג, כא). אלא משנהרג סיחון המליכוהו תחתיו. בָּעֵת הַהִוא שנזדמנה לו אותה שעה:

(כתוב ברמז ע - בראשית רבה פרשה מא):
"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם" (במדבר כב, ה). וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם וגו' (בראשית יג, ה). ד' דברים טובים היה לו ללוט בעבור אברהם, וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט (בראשית יב, ד). וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם וגו' [הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים] (בראשית יג, ה). וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ (בראשית יד, טז). וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹקים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹקים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט (בראשית יט, כט). - וכנגדן היו צריכין לפרוע לבניו טובות, ולא דיין שלא פרעו להם טובות אלא רעות, הה"ד וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם (במדבר כב, ה). וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן (שופטים ג, יג). ואחרי כן באו אליו מואב ובני עמון (שם). והדין, יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כָּל מַחֲמַדֶּיהָ (איכה א, י). ונכתבה חטא שלהן בד' מקומות, לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי (דברים כג, ד). עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ (דברים כג, ה). עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ (מיכה ו, ה). כי לא קדמו ישראל בלחם וישכור עליך את בלעם לקלל. ועמדו ארבעה נביאים וחתמו גזר דינם, ישעיה אמר מַשָּׁא מוֹאָב כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד עָר מוֹאָב (ישעיה טו, א). וירמיה אמר לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְהִשְׁמַעְתִּי אֶל רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תְּרוּעַת מִלְחָמָה (ירמיה מט, ב). ויחזקאל אמר לִבְנֵי קֶדֶם עַל בְּנֵי עַמּוֹן וּנְתַתִּיהָ לְמוֹרָשָׁה לְמַעַן לֹא תִזָּכֵר בְּנֵי עַמּוֹן בַּגּוֹיִם (יחזקאל כה, י). וּבְמוֹאָב אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים (שם יא). צפניה אמר לכן כה אמר ה' צבאות כִּי מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה (צפניה ב, ט).:

(סנהדרין פרק חלק דף קה, ע"א):
"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם" (במדבר כב, ה). בִּלְעָם בלא עם. דבר אחר שבילה עם. בֶּן בְּעוֹר שבא על (בעור) [בעיר], תנא הוא בעור הוא כושן רשעתים הוא לבן הארמי, בְּעוֹר שבא על (בעור) [בעיר], כושן רשעתים שעשה שתי רשעיות אחד בימי יעקב ואחד בימי שפוט השופטים, ומה שמו? לבן הארמי שמו. כתיב בֶּן בְּעוֹר (במדבר כב, ה). וכתיב בְּנוֹ בְעֹר (במדבר כד, ג-טו). אמר רבי יוחנן אביו בנו הוא לו בנביאות, בלעם דואג ואחיתופל וגחזי ארבע הדיוטות שאין להן חלק לעה"ב, בלעם הוא דלא אתי לעלמא דאתי, הא שאר עממים אתו לעלמא דאתי, מתניתין מני? רבי יהושע היא, דתניא ר' אליעזר אומר יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה (תהלים ט, יח) אלו פושעי ישראל, כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹקים אלו אומות העולם, א"ל רבי יהושע וכי נאמר גוים והלא לא נאמר אלא כל גוים, אלא ישובו רשעים לשאולה מאן נינהו? כל גוים שכחי אלקים, ואף אותו רשע נתן סימן בעצמו, אם תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים (במדבר כג, י) תהא אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ (שם), ואם לאו הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי (במדבר כד, יד):

(תנחומא ובמדבר רבה פרשה כ):
"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה" (במדבר כב, ה). שם עירו. ויש אומרים שולחני היה שהיו מלכי גוים נמלכים בו כשולחני הזה שהכל מריצין לו. ויש אומרים בתחלה פותר חלומות היה, חזר להיות קוסם וחזר לרוח הקודש. אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ - ארץ שמשם היה בלק [כשנמלך], והוא אמר לו סופך למלוך. לִקְרֹא לוֹ - שכתב לו לא תהא סבור שלעצמי אני עושה ואני לבדי מכבדך, אם תעקרם - מכל האומות אתה מתכבד וכנעניים ומצריים הכל משתחוים לך. הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם. אמר ליה: אתה מה איכפת לך? אמר ליה: הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ - שתי עינים שהארץ תלויה בהן, סיחון ועוג החרימום וכסו עיניהם.

(כתוב בתחלת פרשת בא - תנחומא):
"הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ" (במדבר כב, ה). "וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ" (שמות י, ה). אמר ריש לקיש כל מה שברא הב"ה באדם ברא בארץ, אדם יש לו ראש - והארץ יש לה ראש, שנאמר וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל (משלי ח, כו). אדם יש לו עינים - והארץ יש לה עינים, שנאמר וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ (שמות י, טו). אדם יש לו אזנים - ובארץ כתיב שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ (ישעיה א, ב). אדם יש לו פה - והארץ וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ (במדבר טז, לב). אדם יש לו ידים - והארץ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם (בראשית לד, כא). אדם יש לו זרוע - וכתיב וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם (דברים לג, כז). אדם יש לו טבור - וכתיב ישְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ (יחזקאל לח, יב). אדם יש לו ירכים - והארץ וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ (ירמיה לא, ז). אדם יש לו רגלים - וכתיב וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת (קהלת א, ד). האדם אוכל - וכתיב אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ (במדבר יג, לב). האדם שותה - והארץ לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם (דברים יא, יא). אדם מתגעש - והארץ וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ (תהלים יח, ח). אדם משתכר - וכתיב נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר (ישעיה כד, כ). אדם מקיא - וכתיב וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת ישְׁבֶיהָ (ויקרא יח, כה). וכשם שהאשה יולדת כך הארץ, שנאמר הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת (ישעיה סו, ח). אלו ישראל שבפעם אחת הב"ה מביאן ומכניסן לירושלים, שנאמר וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה (ישעיה מט, כא). א"ל הקב"ה חייך לשעה קלה אני מקבץ גלותך, שכך אמר ישעיה שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי וגו'.

"וְהוּא ישֵׁב מִמֻּלִי" (במדבר כב, ה). - ממלי כתיב, כמה דאת אמר בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם (תהלים קיח). וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה (במדבר כב, ו). מהו אָרָה לִּי? אמר אולי אוכל אני לשלוט בהן קימעא קימעא, כאדם שהוא אורה את התאנים. כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי - לא שהן גיבורים ממני ולא חיילותיהם מרובים משלי, אלא שהן נוצחין בפיהם מה שאיני יכול לעשות. אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ - מה ראה זה להתגרות, לא כך אמר להן הקב"ה שלא יהו נוטלין מארצם? אלא שהיה בעל נחשים וקסמים יותר מבלעם, שכך כתיב בו וַיַּרְא בָּלָק (במדבר כב, ב). אלא שלא היה מבין הדברים לאמתם, וכן הוא אומר נִלְאֵית בְּרֹב עֲצָתָיִךְ יַעַמְדוּ נָא וגו' (ישעיה מז, יג). הִנֵּה הָיוּ כְקַשׁ אֵשׁ שְׂרָפָתַם וגו' (שם יד). והיה רואה [בהובריו] שישראל נופלין בידו, לפיכך הפקיר בתו ונפלו בה עשרים וארבעה אלפים, לכך נתגרה בהם ולא היה יודע היאך. אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ. כמו שמנכה אחד מעשרים וארבעה לסאה, וכך נפלו עשרים וארבעה אלף מישראל חסר חד. וַאֲגָרֲשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ, שלא היה מבקש אלא לגרשם שלא יכנסו לארץ. כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר, מנין היה יודע, שבשעה שביקש סיחון להלחם במואב היה מתיירא לפי שהיו גבורים, שכר בלעם ואביו לקלל את מואב, שכן הוא אומר עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים וגו' (במדבר כא, כז). כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן וגו' (שם כח). אוֹי לְךָ מוֹאָב וגו' (שם כט). לכך אמר כִּי יָדַעְתִּי:

וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם (במדבר כב, ז). שהוליכו בידם כל מיני קסמים שהן קוסמין בהן, שלא ליתן לו עלילה [לומר אין כלי תשמישי עמי], וביד זקני מדין היו הקסמים, שאמרו אם יבא עמנו יצליח ואם יעכב שעה אחת אין בו תועלת, כיון שראו שאמר להם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה (במדבר כב, ח). הלכו להם זקני מדין שידעו בקסמים שלהם שאין בו הנאה. וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם (במדבר כב, ח). ושרי מדין להיכן אזלי, כיון דאמר להם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה, אמרו כלום יש אב ששונא את בנו:

"וַיָּבֹא אֱלֹקים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ" (במדבר כב, ט). זהו שאמר הכתוב מַשְׁגֶּה יְשָׁרִים בְּדֶרֶךְ רָע (משלי כח, י). זה בלעם, שבתחלה הבריות [נהגו] בכשרות ובדבריו אלו ניהגן בעריות. שבראשונים [נאמר] וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן (בראשית כט, ט). וכן וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת (שמות ב, טז). עמד בלעם הרשע והטעה את הבריות בעריות. וכמו שהטעה הוטעה, בעיצה שנתן בה נפל, (שנאמר) בִּשְׁחוּתוֹ הוּא יִפּוֹל (משלי כח, י). והטעהו הקב"ה, שנאמר מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם וגו' (איוב יב, כג). שאל לו מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ, אמר אותו רשע אינו יודע בהם אלא בלק מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי (במדבר כב, י). הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם (במדבר כב, יא). להודיע שהוא שונא לישראל יותר מבלק, שבלק לא אמר קָבָה אלא אָרָה (במדבר כב, ו), וזה אמר קָבָה (במדבר כב, יא) בפירוש [שנוקב השם ומפרש], והוא אמר וַאֲגָרֲשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ (במדבר כב, ו). וזה אמר וְגֵרַשְׁתִּיו (במדבר כב, יא) מן העולם הזה ומעולם הבא:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם" (במדבר כב, יב). אמר ליה אם כן אקללם במקומי, אמר ליה לֹא תָאֹר אֶת הָעָם. אמר ליה אברכם, אמר ליה אין צריכין לברכתך כִּי בָרוּךְ הוּא, אומרים לצרעה לא מן דובשיך ולא מן עוקציך. אמר רב [נחמן] חוצפא אפילו קמי שמיא מהניא, מעיקרא כתיב לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם, ולבסוף כתיב לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים (במדבר כב, לה). רב ששת אמר חוצפא מלכותא בלא תגא היא, שנאמר וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וגו' (שמואל ב' ג, לט). אמר רבי אלעזר מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. מן התורה דכתיב לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם (במדבר כב, יב). וכתיב קוּם לֵךְ אִתָּם (שם כ). מן הנביאים דכתיב אֲנִי ה' אֱלֹקיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכֲךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ (ישעיה מח, יז). מן הכתובים דכתיב אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן (משלי ג, לד):

"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם וגו'" (במדבר כב, יג). לא אמר להם לא נתן לו הקב"ה רשות לילך ולא לקלל, אלא מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם, אמר לי אינו כבודך לילך עם אלו אלא עם גדולים מהם שהוא חפץ בכבודי, לכך אמרו מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ (במדבר כב, יד). לפיכך וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה (במדבר כב, טו). וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי (במדבר כב, טז). כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד (במדבר כב, יז). יותר ממה שהיית מתכבד לשעבר אני נותן לך, כל מה שאתה חפץ ומה שאתה גוזר אעשה. וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל (שרי) [עַבְדֵי] בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וגו' (במדבר כב, יח). מכאן אתה למד שהיה בו רוח גבוהה עין רעה ונפש רחבה. עין רעה - שנאמר וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו (במדבר כד, ב). רוח גבוהה - מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם (במדבר כב, יג). ונפש רחבה - אִם יִתֶּן לִי בָלָק וכו' (במדבר כב, יח). לֹא אוּכַל לַעֲבֹר (שם). מתנבא שאינו יכול לבטל את הברכות שנתברכו האבות מפי השכינה. וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם (במדבר כב, יט). [מהו גַּם אַתֶּם?] שסופכם לילך בפחי נפש כראשונים. וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה'. שהיה מתנבא שעתיד הקב"ה להוסיף להם ברכות על ידו. וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם (במדבר כב, כ). זש"ה בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים וגו' (איוב לג, טו). אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וגו' (איוב לג, טז). לְהָסִיר אָדָם מַעֲשֶׂה וְגֵוָה מִגֶּבֶר יְכַסֶּה (איוב לג, יז). מהו מִגֶּבֶר יְכַסֶּה? העלים הקב"ה ממנו שהליכתו מאבדתו מן העולם ומוליכו לבאר שחת וכו', שבשעה שאדם הולך לחטוא השטן מרקד לפניו עד שהוא גומר את העבירה, כיון (שאבדו) [שעברו] חוזר ומודיעו, שנאמר הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם וגו' (משלי ז, כב). עַד יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ (משלי ז, כג). כך העלים הקב"ה מבלעם עד שהלך ואיבד את נפשו שיצא מכבודו, כיון שידע התחיל לבקש על נפשו, תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים (במדבר כג, י):

"וַיָּבֹא אֱלֹקים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה" (במדבר כב, כ). זה שאמר הכתוב "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה" (שמות יב, מב). כל ניסים שנעשו לישראל ופרע להן מן הרשעים בלילה (הזה) [היה]. וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה (בראשית לא, כד). וכתיב וַיָּבֹא אֱלֹקים אֶל אֲבִימֶלֶךְ (בראשית כ, ג). וכתיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה (שמות יב, כט). וכתיב וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה (בראשית יד, טו). וכולם ליל שמורים. דבר אחר למה נגלה עליו בלילה, לא היה ראוי לרוח הקודש [אלא בלילה], לפי שכל נביאי הגוים בלילה מדבר עמם. וכן אליפז אמר בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה (איוב ד, יג):

"קוּם לֵךְ אִתָּם" (במדבר כב, כ). כיון שהעיז פניו, שנאמר וַיִּחַר אַף אֱלֹקים כִּי הוֹלֵךְ הוּא (במדבר כב, כב). אמר לו הקב"ה רשע איני חפץ באובדן של רשעים, הואיל ואתה רוצה ליאבד מן העולם קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר (במדבר כב, כ). ללמדך שבהתראה הלך, מיד השכים בבקר, שנאמר וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ (במדבר כב, כא). (כתוב ברמז צ"ז):

"וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב" (במדבר כב, כא). ללמדך שהיה שמח בפורענות ישראל, אמר לו הקב"ה רשע כבר קדמך אברהם אביהם לעקדת יצחק בנו. וַיִּחַר אַף אֱלֹקים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' (במדבר כב, כב). מלאך של רחמים היה ולו נעשה שטן, וכך אמר לבלעם גרמת לי לשמש זו דרך ארץ, [אדם חשוב] היוצא לדרך צריך שנים לשמשו וחוזרין ומשמשין זה לזה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ (במדבר כב, כג). וכי לא היה יכול המלאך לנשוף בו ולהוציא רוחו אלא אם כן שלף חרבו, והרי כתיב בסנחריב וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר (ישעיה לז, לו). וכתיב וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ (ישעיה מ, כד). אלא אמר לו הפה ניתנה ליעקב, שנאמר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו (בראשית כז, כב). והאומות כולם בחרב חייהם ואתה מחליף אומנותך ותבוא אליהם בשלהם אף אני אבוא אליך בשלך. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים (במדבר כב, כד). וכי לא היה יכול לילך אחריו לשדה, אלא שלא כמדתו של הקב"ה מדת בשר ודם, מלך בשר ודם משלח ספקלטור להרוג את האדם, רודף אחריו ימים רבים וזה שנתחייב מיתה אוכל ושותה והספקלטור מהלך אחריו ממקום למקום, ולפני הקב"ה אינו כן, הספקלטור במקומו ומי שנתחייב מיתה בא אצלו ברגלו. כך כדי שלא יהא המלאך מצטער אחר בלעם אלא קדמו לדרך. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים (במדבר כב, כד). אמר ליה הכרמים נמכרים כשועלים. גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה. אין אתה יכול לשלוט בהם שבידיהם שני לוחות כתובים מזה ומזה. כתיב וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וגו' (במדבר כב, כה). וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה' עֲבוֹר (במדבר כב, כו). מה ראה לקדמו שלש פעמים? [עד שלא נראה לו סימנים של אבות הראה לו], עמד לו בראשונה והיה ריוח מכאן ומכאן, שנאמר וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ (במדבר כב, כג). בשניה לא יכלה לזוז אלא לצד אחד. בשלישית אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול (במדבר כב, כו). ומה היו הסימנין האלו? בקש לקלל בניו של אברהם אבינו והיה מוצא בני ישמעאל ובני קטורה מכאן ומכאן, ואם בקש לקלל בניו של יצחק היה מוצא לצד אחד עשו, זהו וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר (במדבר כב, כה). אלא על בניו של יעקב לא מצא בהן פסולת ליגע בהן, לכך כתיב בשלישית בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול (במדבר כב, כו). [בְּמָקוֹם צָר זה יעקב, דכתיב וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ (בראשית לב, ח)]. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וגו' (במדבר כב, כז). על בזיון שבזתה אותו. וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן (במדבר כב, כח). להודיעך שפה ולשון ברשותו שאם בקש לקלל פיו ברשותו. וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים (במדבר כב, כח). רמזה לו אתה מבקש לעקור אומר החוגגת שלש רגלים בשנה. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי (במדבר כב, כט). אע"פ שהיה ארמי היה מדבר בלשון הקדש, ארמי לשונו סרוח. לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ (במדבר כב, כט). משל לרופא שבא לרפאות בלשונו נשוך נחש בדרך, ראה אנקה אחת התחיל מבקש מקל להרגה, אמרה לו זו אין אתה יכול ליטול והיאך באתה לרפאות בלשונך נשוך נחש, כך אמרה האתון לבלעם: לי אין אתה יכול להרגני אלא א"כ יש חרב בידך והיאך אתה רוצה לעקור אומה שלמה, שתק ולא מצא תשובה, התחילו תמהים שרי מואב שראו גם שלא היה כמותו בעולם. י"א שאמר להם אינה שלי, השיבתו הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה (במדבר כב, ל). הא למדת שלא היה זקן שהיתה גדולה ממנו:

כתיב "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" (במדבר כד, טז). השתא דעת בהמתו לא ידע - דעת עליון מי ידע! מאי דעת בהמה? דאמרי ליה מאי טעמא לא רכבת אסוסיא, א"ל שדא להו ברטיבא, אמרה ליה הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ לטעינא בעלמא, אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי אקראי בעלמא, מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם וגו'. ולא עוד אלא שאני עושה עמך מעשה אישות בלילה, כתיב הכא הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי (במדבר כב, ל). וכתיב התם וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת (מלכים א' א, ב). אלא מאי דַּעַת עֶלְיוֹן? שיודע לכוון אותה שעה שהקב"ה כועס בה, והיינו דאמר ליה נביא לישראל: עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וגו' (מיכה ו, ה). מאי לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה' (שם), א"ל הקב"ה לישראל, דעו נא כמה צדקות עשיתי עמכם, שאלמלי כעסתי עליכם בימי בלעם הרשע לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, והיינו דא"ל בלעם לבלק מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה' (במדבר כג, ח). ללמד שאותו היום לא זעם ה':

(תנחומא ומדרש רבה):
הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה (במדבר כב, ל). כיון שדברה מתה, שלא יהו הבריות אומרין זו [האתון] שדברה ועושין אותה יראה. דבר אחר חס הקדוש ברוך הוא על כבוד של אותו רשע שלא יאמרו זו היא (שסילקה) בלעם. (כתוב ברמז קנב - ילמדנו): אמר ר' שמעון בן אלעזר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, בלעם חכם של גוים לא היה יכול לעמוד בתוכחת אתונו, שנאמר הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא (במדבר כב, ל) וכו'. וכן הוא אומר וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה (ויקרא כ, טז). ואומר וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ (שם טו). ואם חס המקום על כבודן של רשעים אין צריך לומר על כבודן של צדיקים, וסתם פי הבהמה שאלו היתה מדברת לא היו יכולין לעמוד בה ולשעבדה, שזו טיפשת שבבהמות וזה חכם שבחכמים ודברה ולא היה יכול לעמוד בה:

וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא (במדבר כב, לא). וכי סומא היה? אלא להודיעו שאף העין אינה ברשותו. וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו שדבר עמו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה' עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ (במדבר כב, לב). וכי עלבון האתון בא המלאך לתבוע מידו? אלא מודיעו ומה האתון שאין לה זכות ולא ברית אבות נצטויתי לתבוע עלבונה מידך, ישראל שיש להן זכות וברית אבות שאתה מבקש לעקור על אחת כמה וכמה. הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַ"ט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי (שם). [נוטריקון] י"ראה ר"אתה נ"טתה. דבר אחר ירט - באה לעשות לה מגן, שכן יָרַ"ט בא"ת ב"ש מג"ן. וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי וגו' אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי (במדבר כב, לג). מכאן אתה למד שהרג את האתון:

ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי. להודיע שהוא רשע ערום ידע שאין עומד בפני פורענות אלא תשובה, שכל מי שחוטא ואומר חטאתי אין רשות למלאך ליגע בו. כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי, אמר לו אני לא הלכתי עד שאמר לי המקום קום לך ואתה אומר לי שאחזור כך אומנותו לא כך אמר [הקב"ה] לאברהם להקריב את בנו ואחר כך ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אל תשלח ידך למוד הוא לומר דבר ומלאך מחזירו, הוא אומר לי קום לך אתם ועכשיו אם רע בעיניך אשובה לי. ויאמר מלאך ה' אל בלעם לך עם האנשים שחלקך עמהם [וסופך ליאבד עמהם]. וילך בלעם עם שרי בלק מלמד שכשם שהיו שמחים לקלל את ישראל כך היה בלעם שמח:

וישמע בלק כי בא בלעם, מלמד ששלח אליו שלוחים לבשרו. ויצא לקראתו אל עיר מואב אל מטרפולין שלו. אשר בקצה הגבול מה ראה בלק לקדמו לגבולין, אמר לו הגבולין הללו נקבעו מימי נח שלא תכנס אומה לגבול חברתה ואלו באים לקלקל והיה מראה לו היאך פרצו ועברו גבולות סיחון ועוג לכך קדמו לגבול כאלו קובל עליהם:

ויאמר בלק אל בלעם הלא שלח שלחתי אליך וגו'. נתנבא שסופו לילך בקלון, ואף בלעם השיבו בענינו שנאמר ויאמר בלעם אל בלק הנה באתי אליך עתה היכול אוכל דבר מאומה שאין בידי רשות לומר מה שאני רוצה. וילך בלעם עם בלק ויבאו קרית חוצות שעשה שוקים של מקח וממכר ועשה לו איטליז להראות לו אוכלוסיו לומר ראה מה אלו באין להרוג בנים ותינוקות שלא חטאו להם. ויזבח בלק בקר וצאן, הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, באברהם כתיב ואקחה פת לחם ואחר כך מהרי שלש סאים קמח סלת ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר וגו' ויקח חמאה וחלב, ורשעים אומרים הרבה ועושין מעט, בלק אמר כי כבד אכבדך מאד כשבא לא שגר אלא בקר וצאן, התחיל בלעם חורק שיניו עליו שהיתה דעתו רחבה אמר כך שלח לי זה למחר אני נותן מארה בנכסיו:

ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל. בלק היה בעל קסמים ונחשים יותר מבלעם שהיה בלעם נמשך אחריו כסומא. למה היו שניהן דומים לאחר שהיה בידו סכין ואינו מכיר את הפרקים וחברו מכיר את הפרקים ואין בידו סכין, [כך] בלק רואה את המקומות שישראל נופלין בהן שנאמר ויעלהו במות בעל (פעור) שראה שישראל נופלין שם:

ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות. אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות בת בנו של עגלון בן בנו של בלק. אמר ר' חנינא בשביל ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות בת בנו של עגלון בן בנו של בלק. אמר ר' חנינא בשביל ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים. איני והא אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם וכו' יצא ממנה שלמה שכתוב בו אלף עולות יעלה שלמה, מחשבתו יהא לקללה הואי. בנה לי בזה שבעה מזבחות למה שבעה מזבחות כנגד שבעה צדיקים שבנו שבעה מזבחות מאדם עד משה ונתקבלו, אדם הבל נח אברהם יצחק ויעקב ומשה, אמר למה קבלת את אלו לא בשביל עבודה שעבדו לפניך קבלתם לא נאה לך שתהא נעבד משבעים אומות ולא מאומה אחת, השיבתו רוח הקדש טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב טוב מנחה בלולה בשמן וחרבה מבית מלא זבחי ריב שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין בני. וילך שפי דעתו היה לקלל שעד אותה שעה דעתו היה שפי ומאותה שעה נטרד. אמר רבי יוחנן בלעם חגר ברגלו אחת היה שנאמר וילך שפי, שמשון בשתי רגליו שנאמר שפיפון עלי ארח. בלעם סומא באחת מעיניו היה שנאמר נאם בלעם בנו בעור ונאם הגבר שתם העין. ויקר אלקים אל בלעם ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח, אמר לו הקב"ה רשע מה אתה עושה, אמר לו את שבעת המזבחות ערכתי, משל לשולחני המשקר במשקלות בא בעל השוק הרגיש בו אמר לו מה אתה מעול ומשקר במשקלות, אמר לו כבר שלחתי דורון לביתך, אף כך בלעם קראו רוח הקודש אמר לו רשע מה אתה עושה, אמר לפניו את שבעת המזבחות ערכתי, אמר לו טוב ארוחת ירק (ושלוה בה) [ואהבה שם] משור אבוס וגו', טוב ארוחת ירק שאכלו ישראל במצרים על מצות ומרורים מפרים שאתה מקריב על ידי שנאה (כתוב בריש פרשת צו):

וישם ה' דבר בפי בלעם. ר' אלעזר אמר מלאך, ר' יוחנן אמר חכה, דבר אחר שעקם את פיו (ועקמו) [ופקמו] כאדם שקובע מסמר בלוח. ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר וישב אליו והנה נצב על עולתו שהיו עומדים ומצפין מתי יבא. אמר הקב"ה לישראל בני רשע זה חשב לקלל אתכם ואני עוקם את פיו והופכה לברכה שנאמר ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם. וישם ה' דבר בפי בלעם מלאך ישב לו בגרונו, רצה לברך מניחו, רצה לקלל בולמו ואינו מניחו, ואין דבר האמור כאן אלא מלאך שנאמר ישלח דברו וירפאם. רבי יוחנן אמר מסמר של ברזל נתן בגרונו, רצה לברך מניחו, רצה לקלל בולמו ואינו מניחו, ואין דבר האמור כאן אלא מסמר ברזל שנאמר כל דבר אשר יבא באש. וישא משלו אל תקרי משלו אלא משלו, שהיה בלעם מבקש להוציא קללות מלבו ואין הקב"ה מניחו:

מן ארם ינחני בלק מלך מואב. מן הרמים הייתי והורידני בלק לבאר שחת, ינחני [ינהני] כמה דאת אמר נהה על המון מצרים והורידהו. דבר אחר מן ארם עם [רם] (כסא) שלמעלן הייתי והורידני בלק מכבודי, משל למי שמהלך עם המלך ראה ליסטים הניח את המלך ומטייל עם הליסטים, כשחזר אצל המלך א"ל לך עם מי שטיילת עמו שאי אפשר לך שתלך עמי, כך בלעם נזקק לרוח הקדש, כשנזדווג עם בלק נסתלקה ממנו רוח הקודש וחזר להיות קוסם כבתחלה שנאמר ואת בלעם בן בעור הקוסם לכך צווח רם הייתי והורידני בלק.

דבר אחר מן ארם ינחני. אמר לו השוינו שנינו להיות כפויי טובה שאילולא אברהם אביהם לא היה בלק שנאמר ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה, ואילולא אברהם לא פלט לוט מסדום ואתה מבני בניו של לוט, ואילוא יעקב אביהם לא עמדתי אני בעולם שלא ראה לבן בנים אלא בזכות יעקב, שבתחלה כתיב ורחל באה עם הצאן אשר לאביה ואלו היו לו בנים היאך בתו רועה, ומשהלך יעקב לשם נתנו לו בנים שנאמר וישמע את דברי בני לבן וגו', ואומר נחשתי ויברכני ה' בגללך, ואילולא אבותם אני ואתה לא עמדנו בעולם. לכה ארה לי מי שמאררן עצמו הוא מארר שנאמר ומקללך אאר ואומר אורריך ארור ומברכיך ברוך. לכה ארה לי יעקב אלו לאומה אחרת בקש לקלל כגון אברהם ויצחק הייתי יכול, אלא יעקב יש מלך שברר לעצמו מנה ועמד אחד ואמר גנאי עליה כלום יש לו חיים, ואלו נחלתו וחבלו וסגולתו [של הקב"ה] שנאמר כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו וכתיב והייתם לי סגולה מכל העמים. ולכה זעמה ישראל מלך שנטל עטרה ונתנה בראשו ואמר אדם עליה שאינה כלום יש לו חיים, ואלו כתיב בהם ישראל אשר בך אתפאר: