ילקוט שמעוני תורה תשסו

במדבר - פרק כג - רמז תשסו

מהררי קדם. אמר ליה צופה אני נבואה שבהרים הגדולים תלוים ועומדים אברהם יצחק ויעקב ואין כל בריה יכולה ליגע בהם. דבר אחר וישא משלו אמר רבי תנחומא צדיקים כשהם מברכין את ישראל אין נושאין קול גדול, משה כשברך את ישראל לא ברכם בקול גדול אלא וזאת הברכה אשר ברך משה, ובלעם מגביה קולו ביותר ועליו אמר שלמה מברך רעהו בקול גדול בבקר השכים בקללה תחשב לו. כך בלעם הרשע מעירו לא בא אלא לקלל כיון שלא באה לידו התחיל נושא קולו והיה מברכן בקול גדול כדי שישמעו האומות מה ברכות הוא מברכן ויכניסו בהן עין רעה ויבואו ויעשו מלחמה עם ישראל, א"ל הקב"ה אני אמרתי לזקן ואברכה מברכיך ומקללך אאר אותה קללה תחשב לאותו האיש.

דבר אחר מברך רעהו בקול גדול כמה היה קולו של בלעם הולך, רבי יוחנן אמר ששים מילין, רבי יהושע בן לוי אמר שבעים אומות שמעו קולו של בלעם. רבי אלעזר הקפר אומר נתן האלקים כח בקולו והיה עולה מסוף העולם ועד סופו בשביל שהיה צופה וראה האומות שמשתחוים לשמש ולירח ולכוכבים ולעץ ולאבן לפיכך נתן כח בקולו שישמעו כל אומות העולם. ד"א מן ארם ינחני מיהן שהן באין עלינו בכח [ברכות] באנו בדבור לקללן. מן ארם שתי פטריקים של ברכות יש להם מארם, כיצד אברהם יצא מארם נהרים ונטען כל אותן ברכות לך לך מארצך וגו' ואעשך לגוי גדול וגו' ויעקב הלך לארם נהרים ונטען כל אותן ברכות והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, ומהיכן שהן באין עלינו בכח ברכות באנו לקללם מן ארם. ד"א אמר ליה אתה אומר לי לקללם אילולי הם לא הייתי בעולם כיצד מלכה ושרה היו אחיות שנאמר ויקח אברם ונחור להם נשים ושתיהן היו עקרות, וכיון שנעקד יצחק על גבי המזבח, אמר הקב"ה לאברהם והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, היה אברהם מהרהר ואומר אחרים מתברכין בזכותי ומלכה קרובתי אחות אשתי לא היתה צריכה להפקד, מיד ילדה מלכה גם היא, ילדה מלכה בנים אין כתיב כאן אלא גם היא, שכשם שהיתה שרה עקרה ונפקדה כך מלכה נפקדה. ואמרו רבותינו כל נביאי אומות העולם מן מלכה עמדו שנאמר את עוץ בכורו זה איוב שנאמר איש היה בארץ עוץ איוב שמו. את בוז אחיו זה אליהוא בן ברכאל הבוזי. ואת קמואל זה בלעם ולמה נקרא שמו קמואל שקם כנגד אומתו [של אל] זהו שאמר בלעם לבלק אילולא הם לא היינו בעולם (וכך באנו לפרוע מן ארם):

מה אקב לא קבה אל. בשעה שהיו ראויין להתקלל לא נתקללו אלא בשעה שנכנס יעקב לקבל את הברכות דכתיב ואת עורות גדיי העזים וגו', אמר ליה אביו מי אתה, אמה ליה אנכי עשו בכורך, המוציא שקר מפיו אינו ראוי להתקלל ולא עוד אלא שנתברך שנאמר גם ברוך יהיה, והיאך אני מקללו היינו לא קבה אל. ד"א בנוהג שבעולם לגיון שמרד במלך יש לו חיים ואלו כפרו ומרדו בו ואמרו אלה אלקיך ישראל לא היו ראויין לכליה, אעפ"כ באותה שעה לא זז מחבתן אלא לוה עליהן ענני כבוד והמן והבאר, וכן הוא אומר אף כי עשו להם עגל מסכה וגו' ואתה ברחמיך הרבים לא (עשיתם כלה) [עזבתם במדבר] וגו' ומנך לא מנעת מפיהם והיאך אני יכול לקללם. בשעה שהיה מצוה אותם על הברכות ועל הקללות בברכות הוא מזכירן שנאמר אלה יעמדו לברך את העם, ובקללות לא היה (תובען) [מזכירן] שנאמר ואלה יעמדו על הקללה. ועוד כשהן חוטאין ואומר להביא עליהם קללה אינו כתיב שהוא מביאן. אלא בברכות הוא מברכן שכן הוא אומר והיה אם שמוע תשמע וגו' ונתנך ה' אלקיך עליון וגו' יצו ה' אתך את הברכה, ובקללות כתיב והיה אם לא תשמע וגו' ובאו עליך מעצמן הוי מה אקב לא קבה אל. אמר ליה הכתובים חולקין כבוד ליעקב ואני באתי לקללו, ראה מה כתיב אדם כי יקריב מכם, מכם אני מבקש קרבן ולא מאומות העולם. וכן כתיב אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם. (אשר תקראו אתם) וכן החדש הזה לכם, אבל לענין נגעים אדם כי יהיה בעור בשרו. אביהם כשבא לקנתרם לא קלל אלא אפס שנאמר ארור אפס כי עז וגו' מה כתיב בבטן עקב את אחיו, הרי הכתובים חלקו לו כבוד מה אקב לא קבה אל:

כי מראש צורים אראנו. להודיעך שנאתו של אותו רשע שמתוך ברכותיו אתה יודע מחשבותיו, למה הוא דומה לאדם שבא לקוץ את האילן מי שאינו בקי קוצץ את הענפים כל ענף וענף ומתיגע והפקח מגלה את השרשים וקוצץ, כך אמר אותו רשע מה אני מקלל לכל שבט ושבט הרי אני הולך לשרשיהם וקוצץ, בא ליגע ומצאן קשים לכך נאמר כי מראש צורים. [ד"א כי מראש צורים] אלו האבות. ומגבעות אשורנו אלו האמהות. הן עם לבדד ישכון כשהוא משמחן אין אומה שמחה עמהן אלא הכל לוקין שנאמר ה' בדד ינחנו, וכשאומות שמחין בעולם הן אוכלין עם כל מלכות ומלכות ואין עולה להן מן החשבון שנאמר ובגוים לא יתחשב. ד"א כי מראש צורים אראנו אני רואה אותם שקדמו לבראשית ברייתו של עולם, משל למלך שהיה מבקש לבנות היה חופר ויורד ומבקש ליתן תמליום והיה מוצא בצים של מים וכן במקומות הרבה לא עשה אלא חפר במקום אחד. היה מוצא למטה פטרא אמר כאן אני בונה ונתן תמליום ובנה, כך הקב"ה היה מבקש לבראות העולם והיה יושב ומתבונן בדור אנוש ובדור המבול אמר היאך אני בורא את העולם ורשעים אלו עומדין ומכעיסין אותי, כיון שצפה הקב"ה באברהם שעתיד לעמוד אמר הרי מצאתי פטרא לבנות עליה וליסד את העולם, לכך קרא לאברהם צור שנאמר הביטו אל צור חוצבתם, ולישראל קרא צורים, וכן הוא אומר זכור עדתך קנית קדם, מחשבתן של ישראל קדמה לכל. משל למלך שהיה לו בן וראה באסטרוגלוגין שהוא עתיד להוליד בן אמר תנו מלמרין וקלמרין לבני וכו', וכן הוא אומר בראשית ברא אלקים ואין ראשית אלא ישראל שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתה. א"ל ההוא אפיקורוס לר' אבינא כתיב מי כעמך ישראל גוי אחד מאי רבותייהו אתון נמי ערביתו בהדן דכתיב כל הגוים כאין נגדו, א"ל מדידכו אסהידו עלן ובגוים לא יתחשב. מי מנה עפר יעקב כשבא בלעם ראה את כל המדבר מלא ערלות של ישראל אמר מי יכול לעמוד בזכות דם ברית מילה זאת שהיא מכוסה בעפר שנאמר מי מנה עפר יעקב, מכאן התקינו חכמים שיהו מכסין את הערלה ואת הדם בעפר הארץ. וכן היו ישראל מלין עד שנחלקו לשתי ממלכות ואפרים מנעה להם ברית מילה ועמד אליהו זכור לטוב וקנא קנאה גדולה שנאמר ויאמר קנא קנאתי, אמר לו הקב"ה לעולם אתה מקנא קנאת בשטים על גלוי עריות וקנאת כאן, חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה אותה בעיניך, מכאן התקינו חכמים להיות עושין מושב כבוד (למלאך) [לאליהו] שנקרא מלאך הברית שנאמר ומלאך הברית אשר אתם חפצים:

מי מנה עפר יעקב כמה עפרים יש בהן בישראל ועוסקין בדברי תורה שנאמר או לעופר האילים, כמה נערים יש בהן בישראל שהן בחותמיהן עד שהן נכנסין (לבית עולמן) [לחופתן], כמה נערות בתולות יש בהן בישראל שהן בחותמיהן עד שעה שהן נכנסות לבית חופתן. מעשה בריבה אחת שהיה אביה חבר לנכרי והיו אוכלין ושותין ומטיבין את לבן, אמר אותו הנכרי לאביה תנה את בתך לבני לאשה [והתרצה לו אביה והרגישה הבת בדבר] והחרישה בדבר עד שהגיע זמן חופתה ועלתה לגג ונפלה ומתה, יצתה בת קול ואמרה לה עליך הכתוב אומר ומספר את רובע ישראל. דרש (רבא) [ר' אבהו] מאי דכתיב מי מנה עפר יעקב וגו' מלמד שיושב הקב"ה ומונה את רבעיותיהן של ישראל אומר מתי תבא טפה שהצדיק נוצר ממנה, ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע אמר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יציץ בדבר זה, מיד נסמית עינו היינו דכתיב ונאם הגבר שתם העין. מי מנה עפר יעקב מי יוכל למנות מצות שהן עושין בעפר. לא תחרוש בשור ובחמור יחדו לא תזרע כרמך ואסף איש טהור את אפר הפרה שלש שנים יהיה לכם ערלים ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן. ומספר את רובע ישראל הרביעית שלהם, מי יוכל למנות אוכלוסין שיצאו מתוכן שהן חוטפות ומחבבות את המצות שנאמר ותאמר לה המעט קחתך את אישי, הנה אמתי בלהה בא אליה, ותרא לאה כי עמדה מלדת ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה:

מי מנה עפר יעקב. בוא וראה כמה מצות ישראל עושין בעפר, א"ר מאיר הפחות מישראל אינו עובר לו יום שאינו עושה את המצות, וחשבון הוא אלא שלא נטריח. ושלמה צווח כפל הרמון רקתך אל תהי קורא כן אלא ריקנין שבישראל רצוף מצות כרמון. והקב"ה מקלסן ראשך עליך ככרמל, הרש והעני שבישראל שקול עלי כאליהו שעלה בראש הכרמל. ודלת ראשך כארגמן הדלים והרשים שבהן שקולין עלי כדניאל שנאמר והלבישו לדניאל ארגונא, תדע לך שכן א"ר יהודה בן רבי שלום אפילו הדיוט שבהדיוטות אינו פושט פרוסה לתוך פיו עד שעושה מצות. כיצד יצא לחרוש הוא מקיים לא תחרוש בשור ובחמור. בא לזורע הוא מקיים לא תזרע כרמך כלאים. בא לקצור הוא מקיים לקט שכחה ופאה. בא לדוש הוא מקיים לא תחסום שור בדישו. העמידה כרי הוא מקיים מצות התרומה ומעשר ראשון ומעשר שני. בא לאפותה הוא מקיים מצות חלה הרי עשר מצות. ולא (עשה) [עוד] אלא כיון שהוא בא לאכול הוא פושט שתי ידיו ליטול לידים מה טעם אלא שהוא פושטן לפני הקב"ה והן מלמדין עליו סניגוריא. אמר ליה רבוני הרי עשר אצבעות לפניך אינם טועמות עד שיתקיימו עשר מצות בעפר, לפיכך אמר בלעם בני אדם שעושין כמה מצות בעפר מי יכול לקללן, הה"ד מי מנה עפר יעקב: