ילקוט שמעוני על בראשית לד


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

"הנה [כל] המושל עליך ימשול [לאמר] כאמה בתה". לית תורתא נגחא עד דברתא בעיטא, לית איתתא זני עד דברתא זני. א"ל, אם כן לאה אמנו זונה היתה? א"ל, לפי שכתוב "ותצא לאה לקראתו", יצאה מקושטת כזונה; לפיכך כתיב: ותצא דינה בת לאה. "וכחכי איש גדודים", כשם שהלסטים הללו יושבים על הדרך והורגים בני אדם ונוטלין את ממונם, כך עשו שמעון ולוי לשכם. "חבר כהנים", כשם שהכהנים מתחברים על הגורן ליטול חלקם, כך עשו שמעון ולוי לשכם. "דרך ירצחו שכמה", מדרך רצחו לשכם:

"החוח אשר בלבנון", זה חמור אבי שכם. "שלח אל הארז אשר בלבנון", זה יעקב. "תנה את בתך לבני",שכם בני חשקה נפשו בבתכם. "ותעבור חית השדה וגו' ותרמוס", ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב. מי גרם? ותצא דינה בת לאה. ר' ברכיה בשם רבי לוי: לאחד שיש בידו ליטרא של בשר, וכיון שגלה אותה, ירד העוף עליו וחטפה ממנו; כך ותצא דינה בת לאה, וירא אותה שכם בן חמור.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וישכב אותה, כדרכה; ויענה, שלא כדרכה.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

ר' אבא בן אלישע מוסיף עוד תרין: באהבה ובדיבור. באהבה, "אהבתי אתכם אמר ה'"; בדיבור, "דברו על לב ירושלים". ואנו למדין מפרשתו של אותו רשע. באהבה, "ויאהב את הנערה"; בדיבור על לב, וידבר על לב הנערה, דברים שהן מנחמים את הלב. אמר לה: אביך בשביל שדה אחת ראי כמה ממון הוציא; אני שיש לי ליתן לך כמה נטעים, כמה שדות בית זרע, על אחת כמה וכמה.

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ובני יעקב באו מן השדה (כתוב ברמז ל"ז).

כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה. אפילו אומות העולם, שמשעה שלקה העולם בדור המבול עמדו וגדרו עצמן מן הערוה.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

שכם בני חשקה נפשו. אמר ר' שמעון בן לקיש: בשלשה לשונות של חיבה חיבב הקב"ה את ישראל: בדביקה, בחשיקה, ובחפיצה. בדביקה, שנאמר: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם"; בחשיקה, שנאמר: "חשק ה' בכם"; בחפיצה, "כי תהיו אתם ארץ חפץ". ואנו למדים מפרשתו של אותו רשע. בדביקה, "ותדבק נפשו בדינה בת יעקב"; בחשיקה, שכם בני חשקה נפשו בבתכם; בחפיצה, "כי חפץ בבת יעקב".

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

והתחתנו אותנו. אמר רבי אלעזר: לעולם אין ישראל נותן אצבעו לתוך פיו של כותי וכו'. והתחתנו אותנו, "לא תתחתן בם".

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

הרבו עלי מאד מהר ומתן. מוהר, פורנון; ומתן, פרא פורנון.

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויענו בני יעקב את שכם. מה את סבור, רמיית דברים יש כאן; ורוח הקודש משיבה: אשר טמא את דינה אחותם.

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)

מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלוא לנו הם. סברין למחפת ואיתחפתון.

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)

וישמעו אל חמור ואל שכם בנו. הוה חד מנהון טעון מובלתיה והוה אמר: שכם נסיב ומבגאי גזר?

"כאשר ינוס איש מפני הארי", זה לבן, שרדף אחריו לחטוף את נפשו. "ופגעו הדוב", זה עשו, שעמד על הדרך כדוב שכול. "ובא (אל) הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש", זה שכם בן חמור. שהיתה בתו של יעקב יושבת אוהלים. מה עשה שכם בן חמור? הביא נערות משחקות חוצה לה מתופפות בתופים, ויצאה חוצה לראות בבנות הארץ, ושללה ושכב עמה, והרתה וילדה את אסנת. ואמרו בני יעקב להרגה; אמרו: יאמרו בכל הארץ שיש בת זנות באהלי יעקב. מה עשה יעקב? כתב על ציץ של זהב שם הקודש ותלה על צוארה ושלחה. והכל צפוי לפני הקב"ה, וירד מיכאל המלאך ונטלה והורידה למצרים, לביתו של פוטיפרע, שהיתה אסנת ראויה ליוסף. והיתה אשתו של פוטיפרע עקרה, וגדלה אותה כבת, ולקחה יוסף לאשה:

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. תנינן: מרחיצין את הקטן. תני דבי רבי: מרחיצין את המילה. אמר רבי אסי: על כרחין אית תניא מרחיצין את הקטן. אמר ר' זעירא: בכל שעה הוה רבי אסי אמר, ליתני מתניתך, דתנן: אין מונעין לא שמן ולא חמים מעל גבי המכה בשבת, ולא עוד אלא שמזלפין חמין על גבי המכה בשבת. ואם תאמר: מרחיצין את הקטן, מאי שנא הוא מכת קטן ממכת גדול? ר' אלעזר בן עזריה אמר: מרחיצין את הקטן ביום השלישי של מילה שחל להיות בשבת. אמר ר' יעקב בר אחא: בכל שעה הוו ר' יונתן ור' יוחנן מפקידין חייתא ואמרו להון: כל שקועים דאתון עבדין בחולה עבדין בשלישי שחל להיות בשבת. שמואל אמר: מפני הסכנה. [אמר לו ר' יוסי]: אם מפני הסכנה, נעשה לו חמין בשבת? דתנינן: מיחם אדם אלונטית ונותנה על גבי כרסו בשבת. אמר ר' יהושע בן לוי: לית כאן אסור אלא מותר.

ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי. ממשמע שנאמר שמעון ולוי, איני יודע שהן בני יעקב? אלא שלא נטלו עצה מיעקב. שמעון ולוי, שלא נטלו עצה זה מזה. אחי דינה, וכי אחות שניהם [בלבד] היתה? והלא אחות כל השבטים היתה! אלא לפי שנתנו נפשם עליה נקראת על שמם. ודכוותה "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן". וכי אחות אהרן בלבד היתה? והלא אחות שניהם היתה! אלא לפי שנתן אהרן נפשו עליה נקראת על שמו. ודכוותה "ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם". וכי אחותם היתה? והלא בת אומתן היתה! אלא לפי שנתנה נפשה על אומתה נקראת אומתה לשמה.

איש חרבו. בני שלש עשרה שנה היו.

ויבואו על העיר בטח. בטוחים היו על כוחו של זקן. ולא היה יעקב אבינו יודע שעשו בניו אותו מעשה, אמר: מה אני מניח את בני ליפול ביד אומות העולם? אני נלחם כנגדן. הוא דאמר ליה ליוסף: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי".

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו. היו גוררין בה ויוצאין. אמר ר' הונא: הנבעלת מערל קשה לפרוש. אמרה: [ואני אנה] אוליך את חרפתי? עד שנשבע לה שמעון שהוא נושאה; הדא הוא דכתיב: "ושאול בן הכנענית", רבי יהודה אומר: שעשתה כמעשה כנענית; ר' נחמיה אומר: שנבעלה מחוי שהוא בכלל כנען; ורבנן אמרין: נטלה שמעון וקברה בארץ כנען.

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי. צלולה היתה החבית ועכרתוה. מסורת היא ביד הכנענים שהן עתידין ליפול ביד בני, אלא שאמר לו הקב"ה: עד אשר תפרה ונחלת את הארץ, בששים רבוא. אמרו: עכורה היתה החבית וצללנו אותה; ואמרו: "הכזונה יעשה את אחותנו", מה הן נוהגין בנו כבני אדם של הפקר! מי גרם? "ותצא דינה בת לאה":

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו. מה הן נוהגים בנו כבני אדם של הפקר? ומי גרם? "ותצא דינה בת לאה".