ילקוט שמעוני תורה לז

<< · ילקוט שמעוני · תורה · לז · >>

רמז לז איסי בן יהודה אומר: ה' מקראות בתורה שאין להן הכרע, ואלו הן: שאת, ארור, מחר, משוקדים, וקם. שאת, אם תיטיב שאת או שאת אם לא תיטיב. "וברצונם עקרו שור ארור", או "ארור אפם". "וצא הלחם בעמלק מחר", או "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה". "ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים", או "משוקדים כפתוריה ופרחיה". "הנך שוכב עם אבותיך וקם", או "וקם העם הזה וזנה". רבי תנחומא מוסיף עוד חד: "ובני יעקב באו מן השדה כשמעם", או "כשמעם ויתעצבו האנשים".

תנו רבנן: "ושמתם", סם תם. למה נמשלה תורה לסם חיים? משל לאדם שמכה את בנו מכה גדולה, והניח לו רטיה על מכתו ואמר לו: בני, כל זמן שרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן, ואי אתה מתיירא; ואם אתה מעבירה, הרי היא מעלה נומי. כך אמר הקב"ה לישראל: בני, בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. אם אתם עוסקים בתורה, אי אתם נמסרין בידו, שנאמר: הלוא אם תיטיב שאת; ואם אין אתם עוסקין בתורה – אתם נמסרין בידו, שנאמר: לפתח חטאת רובץ. ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך, ואליך תשוקתו; ואם אתה רוצה – אתה מושל בו, שנאמר: ואתה תמשל בו.

ר' מאיר אומר: כל תנאי שאינו, "יעברו" וגו' "ואם לא יעברו" וגו'. רבי חנינא בן גמליאל אומר: צריך היה הדבר לאמרו, שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו. בשלמא לר' מאיר, היינו דכתיב: הלוא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ; אלא לר' חנינא למה לי? סלקא דעתך אמינא וכו' לא אגרא ולא צערא, קמ"ל: