ילקוט שמעוני על בראשית ח כא

<< ילקוט שמעוני על בראשית • פרק ח >>
א • ב • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יט • כ • כא • כב • 


וירח ה' את ריח הניחוח. אמר ר' חנינא: כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, דכתיב: וירח ה' את ריח. אמר רב: כל שדעתו מיושבת עליו ביינו יש בו מדעת של שבעים זקנים, יין ניתן בשבעים וסוד ניתן בשבעים, נכנס יין יצא סוד, וזה הואיל ולא יצא סודו שקול הוא כסנהדרין של ע'. אמר ר' חנינא בר פפא: כל שאין יין נשפך בביתו כמים אינו בכלל ברכה, שנאמר: "וברך את לחמך ואת מימיך". מה לחם ניקח בכסף מעשר, אף הנך דנקחין בכסף מעשר, וקא קרי לה מים; אי לא נשפך בביתו כמים, אינה ברכה.

וירח ה'. הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, הריח ריחן של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש. משל לאוהבו של מלך שכבדו בדורון נאה, בדיסקוס נאה. עמד בן בנו וכיבדו, אמר: דמי דורון דידך לדורון דסבך. כך הריח ריח של שמד:

ויאמר ה' אל לבו. הרשעים הן ברשות ליבן: "אמר נבל בלבו", "ויאמר עשו בלבו", "ויאמר ירבעם בלבו", "ויאמר המן בלבו". אבל הצדיקים ליבן ברשותן: "וחנה היא מדברת על לבה", "ויאמר דוד אל לבו", "וישם דניאל על לבו". דומין לבוראן: ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף. לא אוסיף, ליסגי ליסגי, לא אוסיף לנח, לא אוסיף לדורות.

כי יצר לב האדם רע. עלובה היא העיסה שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה, עלוב הוא השאור שמי שברא אותו מעיד עליו שהוא רע, שנאמר: "כי הוא ידע יצרנו". עלובה היא הנטיעה שמי שנטעה מעיד עליה שהיא רעה, שנאמר: "וה' צבאות הנוטע אותך דבר עליך רעה".

שאל אנטונינוס את רבינו, א"ל: מאימתי יצר הרע ניתן באדם? א"ל: עד שלא יצא ממעי אמו. א"ל: לאו, שאילו כן היה חוטט את בני מעיה ויוצא. והודה לו רבי שהשווה לדעת המקרא: כי יצר לב האדם רע מנעוריו, [מנעריו] כתיב, בשעה שהוא נינער לעולם. ועוד שאלו: אימתי ניתנה נשמה באדם? משיצא ממעי אמו, או עד שלא יצא ממעי אמו? א"ל: משיצא ממעי אמו. אמר לו: לאו! משל אם תניח בשר ג' ימים בלא מלח, מיד הוא מסריח; והודה לו ר', שהשוה דעתו לדעת המקרא, שנאמר: "חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי", מאימתי ניתנה נשמה בי? משעה שפקדתני.

תנו רבנן: קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר: כי יצר לב האדם רע. שבעה שמות יש לו ליצר הרע. הקב"ה קראו רע, משה קראו ערל, שנאמר: "ומלתם את ערלת לבבכם". דוד קראו טמא, שנאמר: "לב טהור ברא לי אלקים", מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא, שנאמר: "אם רעב שונאך האכילהו לחם". ישעיה קראו מכשול, שנאמר: "הרימו מכשול מדרך עמי". יחזקאל קראו אבן, שנאמר: "והסירותי את לב האבן מבשרכם". יואל קראו צפוני, שנאמר: "ואת הצפוני ארחיק מעליכם":