ילקוט שמעוני על בראשית ג א
<< | ילקוט שמעוני על בראשית • פרק ג' • פסוק א' | >>
• א • ב • ה • ו • ז • ח • ט • יא • יב • יג • יד • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃
"ולא יתבוששו" והנחש היה ערום. לא היה צריך לומר אלא "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם"? להודיעך מאיזה חטא קפץ עליו אותו רשע, מתוך שראה אותם מתעסקין בדרך ארץ נתאוה לה. אמר ר' יעקב: שלא להפסיק בפרשתו של נחש:
והנחש היה ערום. הדא הוא דכתיב: "כי ברוב חכמה רב כעס", לפי גדולתו של נחש היתה מפלתו: ערום מכל, "ארור מכל". דיקרסוס היה, עומד בקומה ורגלים היו לו. אפיקורוס היה. כגמל היה, טובה גדולה חסר העולם, שאלמלא כן היה אדם משלח פרקמטיא בידו והיה הולך ובא.
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: "מה אדם ותדעהו? אדם להבל דמה". אמר להם: מה שעתה כולכם מקלסין אותי בעליונה, הוא מייחד שמי בתחתונה; ולא עוד, אלא שקורא שמות. וכיון שראו כן, אמרו: אם אין אנו באין בעצה שיחטא לפני בוראו אין אנו יכולין לו. והיה סמאל שר גדול בשמים, וחיות מארבע כנפים ושרפים משש כנפים וסמאל משתים עשרה. מה עשה סמאל? לקח כת שלו וירד, וראה כל הבריות ולא מצא בהם חכם להרע כנחש, שנאמר: והנחש היה ערום, והיתה דמותו כעין גמל, ועלה ורכב עליו; והיתה התורה צועקת: "כעת במרום תמריא", רבון העולמים, "תשחק לסוס ולרוכבו". משל למה הדבר דומה? לאדם שיש בו רוח רעה; כל מעשים שהוא עושה וכל מה שמדבר אינו מדעתו אלא מדעת רוח רעה שיש בו. כך הנחש, כל מעשים שעשה לא דיבר אלא מדעתו של סמאל. משל למה הדבר דומה? למלך שנשא אשה, והשליטה על כל מה שיש לו חוץ מחבית אחת שהיא מלאה עקרבים. בא זקן אצלה שואל חומץ, אמר לה: מה המלך נוהג עמך? אמרה לו: יפה נהג עמי, השליטני על כל מה שיש לו חוץ מן החבית הזו שהיא מלאה עקרבים. אמר לה: והלא קוזמין של המלך הרי הן בחבית זו! אלא הוא מבקש לישא אשה אחרת וליתנם לה. מה עשתה? הושיטה ידה, התחילו מנשכות אותה. כיון שבא בעלה שמע קולה צווחת, אמר לה: שמא באותו חבית נגעת? כך המלך זה האדם, והאשה זו חוה, שואל חומץ זה נחש.
דין דן נחש בינו לבין עצמו: אם הולך אני ואומר לאדם, יודע אני שאינו שומע לי, שהאיש לעולם קשה. אלא הולך אני ואומר לחוה, שאני יודע שהיא שומעת לי, שהנשים נשמעות לכל הבריות. והלך הנחש ונגע באילן, התחיל האילן לצווח: רשע, אל תגע בי, "אל תבואני רגל גאוה". והלך הנחש ואמר לאשה: הרי נגעתי באילן ולא מתי, אף את תגעי ולא תמות. מיד נגעה בו, וראתה מלאך המות בא כנגדה, אמרה: אוי לי, עכשיו אני מתה והקב"ה עושה אשה אחרת ונותנה לאדם. מיד "ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה" וגו' (בראשית ג, ו).
אליהו ז"ל שאל את ר' נהוראי: מפני מה ברא הקב"ה שקצים ורמשים? אמר לו: לצורך נבראו; בשעה שהבריות חוטאים, הקב"ה מביט בהן ואומר: ומה אלו שלא נבראו לצורך הריני מקיימן, אלו שנבראו לצורך על אחת כמה וכמה. אמר ליה: עוד יש בהן צורך; זבוב לצרעה, פשפש לעלוקה, נחש לחפפית, שבלול לחזזית, סממית לעקרב. אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה; יתוש לנחש, זבוב לצרעה וכו':
והנחש היה וגו', מתוקן לפורענות. "הן האדם היה" (בראשית ג, כב), מתוקן למיתה. "וקין היה" (בראשית ד, ב), מתוקן לגלות. "אחד היה אברהם", מתוקן להדריך את כל העולם בתשובה. "ומשה היה", מתוקן לגואל.
אף כי אמר אלהים. ארבעה שפתחו באף ואבדו באף. הנחש, אף כי אמר אלהים. שר האופים, "אף אני בחלומי". עדת קרח, "אף לא אל ארץ זבת חלב". המן, "אף לא הביאה אסתר":