ילקוט שמעוני על בראשית ג יד
<< | ילקוט שמעוני על בראשית • פרק ג' • פסוק י"ד |
• א • ב • ה • ו • ז • ח • ט • יא • יב • יג • יד • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיֹּ֩אמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֮ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכׇּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כׇּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃
שנו רבותינו: סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה, מה שבקשה לא ניתן לה, ומה שבידה נטלו הימנה. וכן מצינו בנחש הקדמוני שנתן עינו במה שאינו ראוי לו, ומה שבידו נטלו הימנו. אמר הקב"ה: אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה, עכשיו ארור הוא מכל הבהמה. אני אמרתי יהלך בקומה זקופה, עכשיו על גחונך תלך. אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם, עכשיו עפר תאכל. הוא אמר: אהרוג את האדם ואשא את חוה, עכשיו ואיבה אשית בינך ובין האשה. וכן מצינו בקין וקרח ובלעם, דואג ואחיתופל וגיחזי, ואבשלום ואדוניה ועוזיה והמן, שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם, מה שבקשו לא נתנו להם, ומה שבידם נטלו מהם:
ויאמר ה' אלהים אל הנחש. אמר רבי שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן: מנין שאין טוענין למסית? מנחש הקדמוני, דאמר רבי שמלאי: הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען; ומפני מה לא טען לו הקב"ה? לפי שאין טוענין למסית. מאי הוה ליה למימר? דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. תניא, רבי אומר: בגדולה מתחילין מן הגדול, דכתיב: "ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר"; ובקלקלה מתחילין מן הקטן, שבתחילה נתקלל נחש, ואחר כך חוה, ולבסוף נתקלל אדם.
הכל משמשין פנים כנגד עורף, חוץ משלשה, מפני שעמהם דבר הקב"ה, ואלו הן: אדם ונחש ודג. אדם, שנאמר: "ולאדם אמר". נחש, ויאמר ה' אלהים אל הנחש. דג, "ויאמר ה' לדג".
כי עשית זאת. כל מה שעשית בשביל זאת, כל פעולה שלך לא בשביל זאת? מתחלת הספר ועד כאן שבעים וא' אזכרות, מגיד שנידון בסנהדרין שלמה:
אררו בצרעת; הלין סלעיא דביה, צרען אינון. ארור הוא מכל הבהמה. ראית מימיך, מאחר שאדם מכה את חבירו במקל, הוא חוזר ומכה אותו ברצועה? כך ארור אתה מכל הבהמה, לא כל שכן מכל חית השדה? תני: בהמה גסה טהורה יולדת לט' חדשים, בהמה גסה טמאה יולדת לי"ב חדשים, בהמה דקה טהורה יולדת לה' חדשים, הכלב לנ' יום, החתול לנ"ב, החזיר לס' יום, הנמיה לע' יום, השועל לו' חדשים, ושאר כל השרצים לו' חדשים. הארי והדוב והנמר והפיל והקוף והקפוד לג' שנים, והנחש לז' שנים, והאפעה לע' שנה. פילוסוף אחד בקש לידע נחש לכמה מוליד. כיון שראה אותן עסוקים זה עם זה, נטלן ונתנן בחבית והיה מספיק להן מזונות, עד שילדו. כיון שעלו הזקנים לרומי, ראה את רבן גמליאל. אמר לו: לכמה הנחש מוליד? ולא יכול להשיבו. נתכרכמו פניו. פגע בו רבי יהושע, אמר לו: למה פניך חולניות? אמר לו: שאלה אחת נשאלתי ולא יכולתי להשיבה. אמר לו: מה היא? אמר לו: לכמה הנחש מוליד? אמר לו: לז' שנים. אמר לו: מנין? אמר לו: הכלב חיה טמאה, מוליד לנ' יום, ובהמה טמאה יולדת לי"ב חדש; וכתיב: ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. כשם שהבהמה ארורה מן החיה שבעה, כך נחש ארור מן בהמה שבעה. כמפני רמשא סלק ואמר להם. התחיל להטיח ראשו בכותל, אמר: כל מה שעמלתי ויגעתי ז' שנים, בא זה והושיטו לי בקנה אחד:
תנו רבנן: דג טמא משריץ, דג טהור מטיל ביצים. כל המוליד מיניק, מטיל ביצים מלקט; חוץ מעטלף, שאף על פי שמטיל ביצים מיניק. הדולפינין פרין ורבין כבני אדם. מאי דולפינין? אמר רב יהודה: בני ימא. וכל שזכרותו מבחוץ מוליד, מבפנים מטיל ביצים. כל שתשמישו ביום מוליד ביום. נפקא מינה לכדרב מרי בריה דרב כהנא, דאמר: בדק בקינה של תרנגולת מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה, ולמחר השכים ומצא בה ביצה, מותר לאכלה ביום טוב. והלא בדק? אימור יצתה רובה וחזרה, דאמר ר' יוחנן: ביצה שיצתה רובה מערב יום טוב וחזרה, מותר לאכלה ביום טוב. כל שתשמישו ביום יוליד ביום, תרנגולת. תשמישו בלילה יוליד בלילה, עטלף. תשמישו בין ביום ובין בלילה יוליד בין ביום ובין בלילה, אדם וכל דדמי ליה. כל שתשמישן ועיבורן שוה, יולדין ומגדלין זה מזה; אין תשמישן ועיבורן שוה, אין יולדין ומגדלין זה מזה. תרנגולת לכ"א יום, וכנגדו באילן לוז. כלב לז', וכנגדו באילן תאנה. חתול לנ"ב, וכנגדו באילן תות. חזיר לס', וכנגדו באילן תפוח. שועל וכל מיני שרצים לו' חדשים, וכנגדן תבואה. בהמה דקה טהורה לה' חדשים, וכנגדה באילן גפן. בהמה גסה טהורה לט', וכנגדה באילן זית. בהמה גסה טמאה לשנים עשר חדש, וכנגדה באילן דקל. הזאב והדוב והארי והנמר והברדלס הפיל והקוף וקפוד לג' שנים, וכנגדן באילן בנות שוח. אפעה לע' שנה, וכנגדו באילן חרוב. חרוב זה, משעת נטיעה ועד שנת גמר פריו ע' שנה, וימי עיבורו שלש שנים. נחש לז' שנים, לאותו רשע לא מצינו חבר, ויש אומרים מוכססין.
מנהני מילי? אמר רב יהודה אמר רב, ומטו בה משמיה דרבי יהושע: ארור אתה מכל הבהמה; אם מהבהמה נתקלל, מחיה לא כל שכן? אלא לומר לך: כשם שהבהמה ארורה מחיה אחד לשבעה, ומאי ניהו? חמור מחתול, כך נתקלל הוא מבהמה אחד לשבעה, דהוה ליה ז' שנים. אימא כשם שנתקללה חיה מבהמה, אחד לשלש, ומאי ניהו? ארי מחמור, כך נתקלל הוא מחיה אחד לשלש, דהוה ליה תשע שנין? מי כתיב "מכל החיה ומכל הבהמה"? מכל הבהמה ומכל החיה כתיב; ארור הוא מבהמה שנתקללה מחיה. ואימא כשם שנתקללה בהמה מחיה אחד לשלש, ומאי ניהו? עז מחתול, כך נתקלל הוא מבהמה אחד לשלש, דהוה ליה חמיסר ירחי? איתיבו: מכל הבהמה כתיב, ואיתיבו: קללה הוא, שדי קללה עילוי.
אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה: נחש לכמה איעבר ומוליד? אמר ליה: לשבע שנים. והא סבי דבי אתונא ארבעינהו ואוליד לתלת? הנהו מיעברן הוו מעיקרא ארבע שני. והא קמשמשי שמושי? אינהו נמי משמשי כאדם. והא אינהו חכימי? אנן חכימינן מנייהו. אי חכמת זיל זכינהו ואייתינהו ניהלי. אמר ליה: כמה הוו? אמר ליה: שיתין גברי. אמר ליה: עביד לי ספינתא דאית בה שיתין בתי, וכל ביתא שדי ביה שיתין ביסתרקי. עבד ליה וכו'. עד כי מטא, אמרו ליה: מאי עבידתיך? אמר להו: חכימי דיהודאי אנא, ואתאי למיגמר חכמתא מנייכו. אמרו ליה: אי הכי ניבעי מינך מילתא. אמר להו: לחיי; אי זכיתו לי, עבידו בי כל דבעיתו; אי זכינא לכו, איתו איכלו לחמא בהדאי בספינתא וכו'. עד זכינהו, אייתינהו לכל חד וחד. כד חזא שיתין ביסתרקי, סבר כולהו חבריי להכא אתו. אמר ליה לספנא: שרי ספינתך. בהדי דאתו אייתי עפרא מעפרייהו. כי מטא בי בליעי, שקיל כוזא דמיא מבי בליעי. כי אתא, אוקמינהו קמי קיסר. חזנהו דהוו מעני, אמר ליה: לאו אינהו נינהו. שקל מעפרייהו שדא עלייהו, אקשו לאפי מלכא. אמר ליה: יהיבו לך, כל דבעית עביד בהו. אייתי הנהו מיא דאייתי מבי בליעי שדנהו בתיגדא, אמר להו: מליוה לה ואיזילו לכו. שדו ביה קמאי הוה קא בלע להו, מלו עד דשמיט כתפייהו וכלו ואזול:
על גחונך תלך. בשעה שאמר הקב"ה לנחש כך, ירדו מלאכי השרת וקצצו ידיו ורגליו, והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו. בא נחש ללמד על מפלתה של מצרים, שנאמר: "קולה כנחש ילך", ונמצא למד הימנה. אמר הקב"ה: אתה גרמת לבריותי שיהו מהלכין גחונין על מיתיהון, אף אתה על גחונך תלך. אף קללתו של הקב"ה יש בה ברכה; אילולי שאמר ליה הקב"ה על גחונך תלך, האיך היה בורח לכותל וניצול?
ועפר תאכל. לא עפר מכל צד, אלא בוקע ויורד עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה, ושומט גידי אדמה ואוכל. ולעתיד לבוא הכל מתרפאין, חוץ מן הנחש וגבעונים. נחש, דכתיב: "ונחש עפר לחמו". גבעונים, דכתיב: "והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל".