ילקוט שמעוני על בראשית ג כא
<< | ילקוט שמעוני על בראשית • פרק ג' • פסוק כ"א | >>
• א • ב • ה • ו • ז • ח • ט • יא • יב • יג • יד • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיַּ֩עַשׂ֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתּ֛וֹ כׇּתְנ֥וֹת ע֖וֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם׃
ויעש ה' אלהים וגו' כתנות עור. רב ושמואל, חד אמר: דבר הבא מן העור, וחד אמר: דבר שהעור נהנה ממנו.
דרש ר' שמלאי: תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, דכתיב: "ויקבור אותו בגי".
אמר ר' חמא בר חנינא, מאי דכתיב: "אחרי ה' תלכו"? אפשר לו לאדם להלך אחרי השכינה? והלא כבר נאמר: "אש אכלה הוא"! אלא הלך אחר מדותיו. הקב"ה הלביש ערומים, שנאמר: כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים, דכתיב: "וירא אליו ה' באלוני ממרא", אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו", אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים, דכתיב: "ויקבור אותו בגי", אף אתה קבור מתים.
את זו דרש ר' יהושע בן חנניה: ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור, מלמד שאין הקב"ה עושה עור לאדם אלא אם כן נוצר תחילה. ר' יהושע לטעמיה דאמר: המפלת שפיר שאינו מרוקם, אפילו צלול, אמו טמאה לידה; וחכמים אומרים: אינו ולד. ואין הלכה כרבי יהושע:
בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב "כתנות אור"; אלו בגדיו של אדם הראשון, שהיו דומין לפנס, רחבין מלמטה וצרין מלמעלה, חלקין כצפורן ונאים כמרגלית, ככלי פשתן הדקין הבאין מבית שאן. כתנות עור, שהן דבוקין לעור, ובהן היו הבכורות משמשין. רבי שמואל בר נחמן אמר: צמר גמלים וצמר ארנבים היו; כתנות עור, שהיו באין מעור. אמר ר' לוי: למדתך תורה דרך ארץ, לפום חילך אכול, "מכל עץ הגן תאכל"; ופרא מן מה דאת לביש, ויעש לאדם ולאשתו כתנות עור; ויותר ממה דאת שרי, שהרי שנים הוו שרויין בכל העולם כלו. דבר אחר: כתנות עור, אמר ר' אלעזר: מן העור שהפשיט הנחש לקח הקב"ה ועשה להם כתנות כבוד לאדם ולעזרו.
בין השמשות דמוצאי שבת היה אדם מהרהר בלבו: אוי לי, שמא הנחש שהתעה אותי יבוא וישופני? ונשתלח לו עמוד של אש להאיר לו ולשמרו מכל רע. ראה אדם ושמח בלבו, ופשט ידיו לאורו ואמר: "ברוך אתה ה'... בורא מאורי האש". אמר: עכשיו אני יודע שנבדל יום הקדש מיום החול, שאין להבעיר אש ביום השבת. וכל מי שמבדיל במוצאי שבת או שומע מן המבדיל, הקב"ה קורא לו קדוש וסגולה ומצילו מצרת העמים, שנאמר: "והייתם לי סגלה מכל העמים".
באחד בשבת נכנס אדם במימי גיחון העליון עד שהגיעו המים עד צוארו, והיה מתענה שבע שבתות ימים, עד שנעשה גופו כלבו. עד שאני בחיים אבנה לי בית מלון לרבצי. אמר: ומה הלוחות, על ידי שהן עתידין לכתוב באצבעו של הקב"ה עתידין מימי הירדן לברוח מפניהם, גופי שגבלו שתי ידיו ורוח נשמת פיו שנפח באפי על אחת כמה וכמה, ולאחר מיתתי יבואו ויקחו את עצמותי ויעשו להם עבודה זרה. אלא הריני מעמיק את ארוני למטה בארץ, מערה לפנים ממערה, לפיכך נקראת מערת המכפלה: